לסלוח

הרגע הזה, בו הוא סגר את דלת החדר ונעץ מבט בעיניו האפורות - כחולות של הנער, זהו היה הרגע המפחיד ביותר שניק זכר מעודו. האווירה הזאת של החולשה, הדממה ששררה סביב והפרצוף שבשבועות האחרונים היה לא יותר מזיכרון רחוק, גרמו לתחושת חוסר האונים שניק הרגיש רק להתעצם. ובקושי להצליח להסתיר את סערת הרגשות שהתחוללה בתוכו, לעומת אשור, שניראה שהדבר אשר קרה לא הפריע לו כלל.
"למה?" השאלה אותה רצה לשאול בשבוע ימים בו שטו על הספינה נחלצה סוף סוף משפתיו היבשות של ניק. "למה אתה עושה את זה? למה אתה עושה את זה להם? לנו? לי?"
אשור הסתובב בגבו אל הנער אדום הראש, אשר פירש זאת כחוסר כרצון לדבר איתו. ביטחונו נעלם באחת. "ב- בסדר.." מלמל ניק, "רק רציתי להודיע לך שג'ונאס איבד הכרה. אוליביה שומרת עליו," ובזאת הסתובב לעבר הדלת ושלח יד לפתחה. אך יד קרירה אחזה ומנעה ממנו לעשות זאת. הוא הסתובב לעבר אשור, לא מביט בעיניו כדי שלא ישים לב להקלה שחש. 
"אני יודע מה אתה חושב," ניק פחות חשב על דבריו של הנער, אלא יותר על ידו הקרירה אשר שלחה לשאר גופו רעידות משונות ונעימות בו זמנית. "אתה חושב שאני יצור מתועב וחסר ערכים, אשר צריך למות עכשיו." ניק הבחין בנשימה העמוקה שאשור נשם. "ו... ואני מצטער."
ניק הרים מיד את מבטו מהרצפה, מביט בעיניו לראשונה מאז אותו היום בו עמדו השניים זה מול זה בנמל. הוא ידע שאם יראה את הרציניות וההחלטיות על פניו של אשור - הוא יופתע, אבל מה שראה שם - היה גרוע מכל. 
למרות שכל בן מלוכה שאמר לו את זה הכחיש זאת מיד, ניק ידע שלכל האנשים בעלי דרגה מלכותית יש הבעות פנים דומות. גם אם לא היה כזה הוא היה מסוגל להבין שאשור לחוץ מהעובדה שהזיז את אצבעות ידו השמאלית בקצב אחיד, או שנשך את פנים לחיו בחוזקה, או-
אומיגאד. ניק פער את עיניו בתדהמה כאשר ראה דמעה בודדה זולגת על לחיו של אשור. 
"אני מצטער," ניק יכל לשמוע שקולו של אשור היה צרוד מעט. "באמת שאני מצטער. אני לא חשבתי מה יהיו ההשלכות של זה,"
הוא שחרר את ידו מאחיזתו של אשור, מתענג על המבט המתייסר של הנער. "אתה חשוב לי ניקולו! חשוב לי יותר מכל דבר אחר שיש לי בחיי! אני... אני אוה-" אשור לא הספיק לסיים עוד את המשפט לפני שניק התנפל עליו בחיבוק.
"במשך המון זמן אני התגעגעתי אליך," ניק מלמל, מתענג על ההרגשה של ידיו החסונות של אשור עוטפות אותו בהיסוס, "שנאתי את עצמי על כך שמתת,"
"אתה לא היית צריך להרגיש אשם בגלל זה," לחש אשור, שנייה לפני שנשק ללחיו של ניק. "האמת... מעולם לא הרגשתי חי כל כך.."