הקיץ האחרון

בס"ד

ויתור זכויות: הדמויות, המקומות והסיפור שייכים לג'יי קיי רולינג. השינויים שהכנסתי בו שייכים לי, אבל אני לא מתכוון להרוויח מהם או מהפאנפיק הזה כסף. וכן, זה מכיל סלאש. תיזהרו וזה.

בעיטות בדלת חדרי הטרידו את מנוחתי. זיהיתי את הבעיטות האלה טוב מאוד. מי עוד היה יכול לדפוק כך בעצבנות על דלת חדרו מלבד אחי הקטן והמעצבן?

"אברפורת', די!" צעקתי, "אתה מוציא אותי משלוותי!"

"אבל בתחולדה רוצה ש-" צעק אברפורת' מעבר לדלת.

"לא אכפת לי איזה תירוץ המצאת הפעם!" צעקתי בתשובה. קמתי מהכיסא מול שולחן הכתיבה שלי, משאיר את העט לטפטף דיו על המכתב שתכננתי לכתוב לאלפיאס על כך שלא אוכל להצטרף אליו לטיול סביב העולם.

מאז שאמא מתה הבנתי שאת החיים שתכננתי לעצמי כבר לא אזכה לחיות. אברפורת' אמר לי שהגיע הזמן שסופסוף משהו ינחית אותי בחזרה בעולם הרגיל בו יש לי משפחה שעליי לדאוג לה. עניתי לאברפורת' שהוא סתם מקנא בי. אברפורת' שבר לי את האף מול כולם תחת הקבר הפתוח של אמא.

הבנתי שכדי שהאח הסוטה שלי והאחות האובסקורלית שלי לא יהרסו את שמי הטוב שהרווחתי ביושר, עליי לדאוג להם. העולם הגדול יחכה קצת עד שאמצא פתרון. לכן ניגשתי לפתוח את הדלת, כי אם אמא הייתה בחיים היא כבר הייתה מכינה לאברפורת' איזה כוס משקה צונן בעזרת קסם, כי אברפורת' עוד היה קטין ואסור לו להשתמש בקסמים מחוץ להוגוורטס.

עוד לפני שהגעתי לדלת נשמעו שוב דפיקות, אבל הפעם הן היו עדינות יותר.

"אריאנה?" שאלתי. אחותי לעולם לא תדפוק על דלת חדרי, אני מכיר אותה. ובכל זאת, מי עוד מבני ביתי היה יכול לדפוק שלא באלימות כמו אברפורת'?

"בתחולדה," ענה לי קולה החלש והצרוד של שכנתי, וריח הדגים שתמיד עלה ממנה הגיע לאפי והכאיב לי. האף שלי עדיין לא החלים מהשבר, וכל ריח חזק מדי גרם לכאב. לכן עטפתי את אפי בתחבושת קסומה שאמורה לרפא אותו תוך שבוע.

פתחתי בזריזות את דלת חדרי. בתחולדה היא אמנם מכשפה שמבלה את רוב ימיה בביתה מבלי לעשות דבר, אך היא בעלת ידע רחב למרות שאינה משתמשת בו. לכן אפשר לומר שאני חש כלפיה יראת כבוד מסוימת.

"שלום, גברת בגשוט," אמרתי לה בחיוך, אותו חיוך שהקסים מורים ומנהלים בהוגוורטס, אותו חיוך שהקסים את תלמידות הוגוורטס הרבות ואת בוחני הבגרות שלי, וכן גם את הבוחנים לקסמהדרין שאני מבקש להתקבל אליהם.

"אלבוס, אני חושבת שאחיך הודיע לך שאני פה, נכון?" שאלה אותי בתחולדה.

"כ-כן," עניתי, מביט באברפורת' שעמד מאחורי בתחולדה והוציא לי לשון בניצחון.

"אני מזמינה אותך לביתי," היא אמרה לי לאט.

"ל-לביתך?" שאלתי אותה. מה היא רוצה ממני? אני באמצע לכתוב לאלפיאס דודג'!

בתחולדה הנהנה באיטיות. הכל כל כך איטי אצלה. טוב, זה לא פלא. היא ממש מבוגרת.

"הצטרף אליי, אני אשוחח איתך בדרך ביתי," היא אמרה. הדרך מהבית שלנו לבית שלה לא כזו ארוכה, אני לא יודע מה היא בר תוכל לומר לי במטרים הבודדים האלה. ובכל זאת הצטרפתי אליה.

ברגע שיצאנו מהבית וקרני השמש החמימות נגעו בעורי החשוף, בתחולדה דיברה.

"אני מתארת לעצמי שמאז שקנדרה נפטרה, לצערינו, המצב השתנה," היא אמרה באיטיות האופיינית לה.

"נכון," עניתי לה, "אני נאלץ לטפל באחיי הקטנים."

וכך נמנעת ממני האפשרות להמשיך ולפתח את עצמי ואת כישוריי, רציתי להוסיף אך העדפתי שלא. לא לפני בתחולדה. אולי לפני אברפורת', הוא עיקר הצרות שלי כרגע. יותר מאריאנה.

"אוי, קנדרה... אישה כל כך טובה... כל כך עצוב... איך זה בכלל קרה?" מלמלה לעצמה בתחולדה שהייתה שקועה בעולמה הפנימי. זו לא פעם ראשונה שבתחולדה שואלת את זה. ובכל זאת, לא אני ולא אברפורת' התכוונו לענות לזה, כי אם נאמר את האמת, שהאובסקורוס של אריאנה הרג את אמא, אז בתחולדה תדע מיד את האמת על אריאנה וזה ייכתב בספרי ההסטוריה. לא, אסור שזה יקרה.

"בכל מקרה," אמרה בתחולדה, "חשבתי לעצמי... כדי שתתגבר על האבדן האישי שלך, הנכדוד שלי בא לבקר אותי בקיץ הזה, ומההיכרות שלי הוא נער חביב כמוך. לדעתי תוכלו להיות חברים טובים ולשמור על קשר, עד שיחזור לביתו בסוף הקיץ."

"נכדוד?" שאלתי אותה. לפי טביעת העין שלי, בתחולדה לא הייתה מבוגרת הרבה יותר מאמא. אם יש לה נכדוד, הוא אמור להיות בערך בגילי.

"הוא סיים ללמוד בדורמשטרנג זה עתה," אמרה בתחולדה, "שניכם באותו גיל. אני בטוחה שתוכלו להיות חברים טובים אחד עם השני."

הגענו לביתה של בתחולדה. אף פעם לא נכנסתי אליו, רק ראיתי אותו מרחוק כשאמא הייתה הולכת לבקר אותה מדי פעם. הוא לא היה נראה מפואר מדי. למעשה, הבית של בתחולדה היה נראה די מיושן. תהיתי לי איך אותו נכדוד מסתורי מסתדר שם.

בתחולדה פתחה את דלת הבית. הטרקלין היה די צנוע. אח חביבה בערה לה באחד הקירות כשמולו עמדה ספה ירוקה מרופדת בבד. אני מתאר לעצמי שהיא הייתה די נוחה, לפי טביעת העין שלי.

על הספה ישב נער כבן גילי, בן 17. היה לו שיער בלונדיני קצר והוא לבש גלימת מסע. נראה היה כאילו הוא הגיע לביתה של בתחולדה לפני זמן קצר.

הוא הביט בבית בסקרנות, וכששמע את הדלת הנפתחת הוא הביט בי עם העיניים הכחולות העזות שלו, האף הארוך והצר שלו והפנים המסותתות שלו. אמנם הקיץ רק התחיל, אבל אצלו נראה היה כאילו הקיץ בשיאו כי העור שלו היה בגוון כתמתם-אדמדם. כשהוא הבחין בי, חיוך רטן התעקל לו בזווית פיו. מעניין איך אני נראיתי בעיניו.

"גלרט, תכיר את אלבוס," אמרה בתחולדה לנער ההוא, "אלבוס, תכיר את גלרט."

נכנסתי בהיסוס לתוך הבית, משאיר את בתחולדה לעמוד בכניסה.

"תודה, דודה בתחולדה," אמר גלרט בקול נערי. העיקול הקטן בזווית פיו גדל לחיוך מוקיר תודה שהפך לחיוך ביישני וצחקוק קל. לא יכולתי להתאפק וצחקקתי גם אני משום מה.

"אז... אלבוס," הוא אמר לי.

"גלרט," עניתי לו.

"אני בטוח שיהיה לנו קיץ נהדר יחד," הוא אמר, "והתחבושת שלך על האף מאוד יפה."

נגעתי באפי במבוכה, שוכח שזה שם. משום מה נהיה ממש חם פתאום בתוך הבית, ואני בטוח שלא רק אני הרגשתי את זה.

"אממ.. גלרט, רוצה לצאת החוצה?" הצעתי לו, "קצת חם פה."

גלרט נשף בבוז. "ברור שחם פה, אתה מסמיק כמו עגבניה," הוא אמר.

"ואתה כתום כמו גזר," עניתי לו בחיוך, מתעשת על עצמי. בכל זאת, אני אלבוס דמבלדור. יש לי כמה הישגים בחיים. על גלרט הזה מעולם לא שמעתי. אני אפילו לא בטוח מה שם המשפחה שלו.

יצאנו החוצה. שוב קרני השמש החמימות נגעו בעורי החשוף, רק שהפעם נעשיתי מאוד מודע לעובדה שהוא חשוף. לא יכולי לעשות דבר כדי לכסות אותו, ובועד אנו הולכים זה לצד זה, התחככתי בגלרט מבלי משים.

"סליחה," אמרתי לו, זוכר את המגע הרך של עורו על עורי.

גלרט צחקק. "זה בסדר," הוא אמר, "תראה את הגינה היפה של דודה בתחולדה! זה תמיד כל כך יפה?"

"האמת שכן," אמרתי לו, "דודה שלך היא אישה מאוד נחמדה. היא הייתה מכינה לנו עוגות קדירה בתקופה ש... שאימא שלי הייתה בחיים."

"אה," אמר גלרט והשפיל את מבטו באדמה. ראיתי עליו שהוא נבוך יותר ממני.

"א- לא התכוונתי להביך אותך!" אמרתי במהירות והזדרזתי לשנות נושא, "דווקא אני מנסה להתגבר על זה כשאני עוסק בתחביבים שלי."

"מה התחביבים שלך שאתה כל כך עסוק בהם?" שאל גלרט בשעשוע. השיניים שלו כל כך לבנות וישרות.

"אממ... חקר רונות," עניתי, "אלכימיה, פיתוח לחשים, שינוי צורה..."

"אה, מגניב," אמר גלרט. ראיתי עליו שהוא התכוון לזה. סופסוף אדם שיודע להעריך את הכישרון האינטלקטואלי שלי במכתש שכוח האל הזה.

"טוב, כן," אמרתי, "ומה איתך?"

"באילו פרסים זכית?" שאל גלרט. אני לא בטוח אם הוא יוצא מנקודת הנחה שזכיתי בפרס כלשהו, או שהוא מנסה להתגרות בי בכך שהוא זכה בפרסים. בכל מקרה, הייתה לי תשובה מוכנה.

"פרס ברנבס פינקלי להצטיינות יתרה בהטלת כשפים, נציגות הנוער הבריטי של הקסמהדרין ומדליית זהב על תרומה פורצת דרך לועידת האלכימאים בקהיר," עניתי בנשימה אחת.

נראה שגלרט התרשם לטובה. מבלי משים יצאנו מהגינה של בתחולדה והגענו לבית שלי.

"דמבלדור..." קרא גלרט את השלט על הדלת, "אתה קשור לפרסיבל דמבלדור איכשהו?"

"הוא אבא שלי," אמרתי. אוי ואבוי. גלרט עוהלך לפסול אותי עכשיו בגלל האבא שונא המוגלגים שלי?

"הוא דמות מיוחדת," אמר גלרט, "אתה יודע שבדורמשטרנג זכיתי באליפות המעמת של האקדמיה?"

"באמת?" שאלתי אותו, "על מה התעמתת?"

"על היחס למוגלגים," אמר גלרט, "אני הייתי בצד שהתנגד להתעללות במוגלגים ותמך בשמירה עליהם ועל אנונימיות הקוסמים וכל זה. אבל אתה יודע, אלבוס, צוות השיפוט התרשם ממני לטובה כי נאמתי נאום שהיה די משכנע, אם כי מנוגד לדעתי."

ובכן זו הפתעה.

"מה זאת אומרת מנוגד לדעתך?" שאלתי אותו.

"אני חושב שאבא שלך הוא אדם ראוי להערצה," אמר גלרט בעיניים נוצצות, "אתה יכול לספר לכולם שאתה הבן של פרסיבל דמבלדור! הייחוס היחיד שאני יכול להשתמש בו הוא גלרט גרינדלוולד, השם שלי..."

הבטתי בו. הוא באמת נראה עצוב מזה.

"היי," אמרתי לו, "עדיף שאנשים יכירו אותך בגלל מה שאתה ולא בגלל אנשים אחרים. אתה אלוף המעמת של דורמשטרנג!"

"זה לא הישג כזה אדיר," אמר גלרט, "מה שאני באמת גאה בו זה פרס יוזף דמובסקי להצטיינות יתרה בהטלת כשפים. כמו פרס ברנבס הזה שלך רק בגירסה הדורמשטרנגית שלו."

"הגדרה משעשעת," אמרתי לו את האמת.

"אה," הוא הוסיף, "וגם את פרס תולדות הכישוף. אבל זה כי..."

"כי אתה הנכדוד של בתחולדה בגשוט?" שאלתי אותו. בכל זאת, מדובר בהסטוריונית הגדולה ביותר של המאה העשרים.

גלרט הניד בראשו וחייך במבוכה.

"לא, בגלל זה," הוא אמר והוריד את חולצת המסע שלו. הוא חשף גוף שזוף, חלק וחטוב עם כתפיים רחבות, ולאחר כמה שניות ראיתי שהוא ניסה להסב את תשומת ליבי מהגוף שלו לקעקוע שיש לו כמה סנטימטרים מתחת לבית השחי, בין החזה לגב.

"תסתכל מקרוב," הוא אמר והתקרבתי לעברו. היה לגוף שלו ריח של ורדים. ליד הקעקוע שלו הייתה נקודת חן קטנה, ולרגע התמקדתי בה במקום בקעקוע. זה היה מעין מעגל חסום במשולש, כאשר מתוח גובה לצלע התחתונה של המשולש.

"מה זה?" שאלתי בסקרנות. מיימי לא ראיתי את הסימן הזה בעבר.

גלרט לבש את חולצתו בחזרה, התקרב אליי הניח את ידו המחוספסת על אזני. רעד קל עבר בי כשהוא עשה זאת. הוא קירב את שפתיו אל אזני וחשתי בחום גופו... כל כך קרוב.

"זה סמל אוצרות המוות," הוא לחש והתרחק, משאיר את המקום בו נגע מיותם וחשוף לאור השמש.

"אוצרות המוות," מיהרתי להתעשת. אני לא יודע מה קורה לי.

"כן," אמר גלרט בעיניים נוצצות.

"זה... זה נשמע מעניין, בלי ספק," אמרתי לו בחיוך.

גלרט השיב לי חיוך. "שניכנס אליך הביתה?" הוא הציע.

הסתכלתי לעבר הבית. אני לא רוצה שגלרט יראה את אברפורת' ואריאנה. הוא יחשוב שאני פסיכי.

"אממ... אולי בפעם אחרת, קצת מבולגן," אמרתי וגירדתי בראשי במבוכה.

"אה, זה בסדר, נוכל להיפגש בחדר שלי אצל דודה בתחולדה," אמר גלרט והלכנו משם.

יש לי הרגשה שהקיץ הזה הולך להיות בלתי נשכח.

		הפרק הבא