זה קסום

"משפחת המלוכה שִנְהַב מפָנֵי מגיעים היום לארמון, נכון?" חיוך התפרש על פניה של הנסיכה מימי גָאְיַה רם.
בזמן שטיילה בגן ארמון המים של משפחת המלוכה בעיר פומפיי החדשה, נתקלה הנסיכה מימי בחברה הטוב ביותר, בן. בן הוא בנו של הלורד הליוס, יד ימינו של המלך אנטוניו, אביה של הנסיכה מימי. הם היו חברים מאוד טובים כבר מילדות. היום, כשמלאו למימי שש עשרה, החליט אביה לחגוג לה בסעודה גדולה ומפוארת. הוא הזמין את כל המשפחות העשירות והנחשבות בגָאְיַה. בנוסף לכך, אביה הזמין גם את משפחת המלוכה שִנְהַב ממלכת פָנֵי לסעודה שארגן לכבודה.
בן גיחך. "אל תדאגי, מימי. אני אהיה לצדך. אם הנסיך תומאס יורש העצר יעז אפילו רק להתקרב אלייך, אני-" מימי עצרה אותו. היא התחילה לצחוק ובן הצטרף לצחוקה. מימי הסתכלה לעברו האחר של השביל שבעקבותיו הלכו. הוא הביט בכרכרה שנסעה מולם.
הכרכרה הייתה גדולה וראויה לבני מלוכה.
לפתע, הכרכרה עצרה, ויצאו ממנה שלושה אנשים.
הראשון שיצא מהכרכרה היה גבר צעיר וחסון. שערו השחור בלט למראהו המלכותי. עיניו החומות נצצו בניצוץ שובב אך רשמי. בגדיו המלכותיים של הנסיך תומאס, יורש העצר של אביו, מלך פָנֵי היו הדורים ויפים: חולצתו הכחולה תאמה לעיניו החומות. המכנס השחור שלבש בלט באור השמש החמה והקיצית. נעליו השחורות שנעל היו לא פחות הדורות מבגדיו. הנסיך תומאס יורש העצר של ממלכת פָנֵי פנה אל הנסיכה מימי.
"הנסיכה מימי, כבוד הוא לי." הוא רכן לעברה ונשק לידה.
מאחוריו הגיחו שני האנשים הראשונים.
הגבר מבין שני האנשים היה אביו של הנסיך תומאס, המלך גדעון שנהב.
הוא היה אדם מבוגר בעל זיפים. מראהו ותווי פניו של המלך גדעון שנהב דמו למראהו של בנו, הנסיך תומאס. בגדיו היו כבגדי בנו, אך המלך גדעון עטה גם גלימה שחורה.
המלכה רובין לבשה שמלה תכולה ארוכה. בשובל השמלה התחתון, היו משובצות אבנים יקרות. לצווארה ענדה המלכה רובין שרשרת שחורה דקה בעל תליון. התליון היה בצורת לב. ´כנראה מתנת נישואין.´ חשבה לעצמה מימי. על אצבעה ענדה המלכה טבעת אבנט קטנה, שאת אבן האבנט עצמה לא היו רואים אלמלא היו מסתכלים מקרוב. המלכה רובין נעלה נעלי עקב שקופות וקטנות, שלא היו נראות אם לא היו מסתכלים מקרוב ממש. שמלתה התכולה הייתה גלית כל כך, שהיה אפשר לחשוב שבד שמלתה של המלכה רובין הוא הים.
מימי, לעומתם, לבשה שמלת קיץ קצרה. צבעה הורוד של השמלה דמה לצבע השמיים כששוקעת השמש. מימי נעלה נעלי עקב תכולות כצבע מי הים הקרים. שמלתה הורודה הדגישה את עיניה החומות של מימי, ולצווארה ענדה שרשרת צחורה שתליונה שהיה בצורת גל.
"לכבוד הוא לי לארח אתכם בביתי," קדה מימי. "זהו בן, בנו של הלורד הליוס, יד ימינו של אבי." מימי החוותה לעברו של בן והוא קד קידה עמוקה.
"תודה לכם, על קבלת הפנים החמה," חייכה המלכה רובין. "נשמח להגיע לחדרי האירוח המיועדים לנו, הרי המסע הארוך הזה היה קשה ומפרך." מימי סימנה לנהג הכרכרה והוא פנה לטירה.
"כמובן, נהג הכרכרה שלם כבר ידאג לכל," אמרה מימי. "וסלחו לי, אבל אצטרך ללכת." סיימה ומימי ובן פנו לעבר האגם. מאז ומתמיד, זה היה מקומם.
"בן, אתה יודע איפה אחי? אני דואגת לו. הוא לא היה פה כבר שבועיים." שאלה מימי את בן. מימי דאגה לאחיה, הנסיך ג´ק. הוא היה יורש העצר אבל לא היה אכפת לו. מאז ומתמיד דאגו מימי וג´ק אחד לשני.
"מימי, הוא יצא לסיבוב בכל היבשת. לדעתי הוא יחזור היום. אבל את לא צריכה לדאוג לו, הכל יהיה בסדר." גיחך בן.
מימי ידעה שהוא מסתיר ממנה משהו וזה הציק לה כל הזמן.
"בן," אמרה מימי, "תגיד לי את האמת."
"מימי, זו האמת. וגם אם לא, זה כל מה שאני יודע!" נבח עליה.
היא ידעה שהוא לא כועס עליה, אבל זה בכל זאת קצת עצבן אותה.
"בסדר, אני מאמינה לך. ועכשיו אני צריכה ללכת להתכונן לסעודה." אמרה ופנתה לדרכה
҈ ҈ ҈ ҈ ҈ ҈ ҈ ҈ ҈ ҈ ҈ ҈ ҈ ҈ ҈ ҈ ҈ ҈ ҈ ҈ ҈ ҈ ҈ ҈
מימי התארגנה בחדרה לקראת הסעודה הגדולה המיועדת להתקיים בעוד דקות ספורות.
רגע לפני שיצאה מחדרה פתחה את מחברת השירים שלה.
היא אהבה לכתוב שירים והיא דפדפה במחברת כדי להגיע ליעד בלתי ידוע.
וגם לקרוא ספרים היא אהבה.
בעיקר לקרוא על האלים הקדומים של קָסְפִידְיוֹן.
כשרצתה לקום מהכיסא עליו ישבה מישהו מנע ממנה לקום. האדם הצמיד את כף ידו לפיה של מימי והיא נאנקה במאבק בו.הוא הצמיד את גופה לבטנו. עצמותיה דאבו והיא ניסתה להיחלץ מהאדם.
ואז היא התעלפה.

הפרק הקודם