הפוטר שאין לנקוב בשמו

טום ישב בקרון שברכבת האקספרס, לבדו.
הוא לא אהב להסתובב עם ילדים שהוא לא הכיר, וגם לא רצה להכיר אף אחד.
אדון וגברת בלק אמרו לו שלא כדאי להיות בגריפינדור, מכיוון שזה הבית המקולל- כל האנשים הרעים השתייכו לבית הזה מאז בואו של הארי פוטר- הזה שאין לנקוב בשמו.
טום בכלל לא הבין למה כולם מפחדים להגיד את שמו- בכל פעם שהוא הזכיר את השם הזה אדון וגברת בלק נבהלו, מה שגרם לבלה לפרוץ בצחוק ילדותי.
לפתע דלת התא נפתחה.
בפתח עמד ילד חיוור עם פנים מחודדות ושיער בלונדיני.
"אכפת לך אם אני אשב כאן?", שאל הילד.
"לא", אמר טום.
"תודה", אמר הילד, והתיישב מול טום.
"איך קוראים לך?", שאל הילד.
"טום. טום רידל ", אמר טום.
"טום רידל?", התפלא הילד, "טום רידל האמיתי? עם הצלקת?"
טום היה רגיל לתשומת הלב המיותרת, אבל זה עדיין הציק לו.
הוא הסיט את הפוני וחשף צלקת בצורת מכת ברק.
"ואיך קוראים לך?", העביר טום את הנושא.
"כמובן, לא הצגתי את עצמי. קוראים לי דראקו מאלפוי", אמר הילד.
שתיקה השתררה ביניהם.
"אז... איזה קבוצה את אוהד בקווידיץ' ",הפר מאלפוי את הדממה.
"אני לא אוהד קבוצה מסוימת. אני פחות בקטע של קווידיץ'", אמר טום.
"מה בקשר ל... שיעורים? איזה שיעורים בחרת?"
"ויתרתי על גילוי עתידות, טיפול בחיות הפלא ותולדות הקסם".
מאלפוי נאנח.
"אתה לא אוהב לשוחח עם אנשים, אני רואה", הוא אמר.
"אני לא מתחבר לאנשים", הסכים איתו טום.
את שאר הנסיעה העבירו השניים בשתיקה.
מאלפוי ויתר על הניסיון הנואש לשוחח עם טום ופשוט בהה בנוף בשתיקה.
לפתע דלת הקרון נפתחה, ובפתח עד נער ג'ינג'י, רזה וגמלוני.
טום זכר את הנער מהתקרית בכרך ודף בע"מ.
זה היה אחד מהוויזלים, וגברת בלק הציעה לו להתרחק מהם.
"מה אתה רוצה?", שאל טום.
"אז שמעתי שאתה הרידל המפורסם", אמר הנער בזלזול, "אתה עדיין בוכה על ההורים שלך?"
"תסתום", סינן טום.
"איזה אמיץ", צחק הנער.
"לך מפה, וויזלי", אמר דראקו.
הנער מיקד את מבטו בדראקו.
"לימדו אותך לדבר, מאלפוי? אני מופתע", ליגלג הנער.
טום שלף את השרביט בזהירות.

"קרושיו", קרא טום.
הנער הג'ינג'י לא היה מוכן למתקפה, והוא החל להתפתל בכאבים ולצרוח.
"תפסיק!", נבהל מאלפוי.
טום הוריד את השרביט, והנער עוד שכב על הרצפה וילל.
הוא קם באיטיות והביט בטום בזעם.
"קללה שאין עליה מחילה?", אמר הנער, "אני כל כך אומר את זה לדמבלדור".
"לא אם תשכח את זה", אמר טום ברוגע, "אובליוויאטה".
לפתע המבט של הנער נהיה לא ממוקד, ואז הוא צנח על הרצפה שנית.
כשקם, הוא נראה מבולבל, ואז יצא מהתא וסגר אחריו.
"אתה מטורף!", צרח מאלפוי, "אתה גרמת לו לאבד את הזיכרון? והתעללת בו? הוא בסך הכול ביריון ממשפחת וויזלי!"
"אל תדאג, לא העלמתי לו את כל הזיכרון. רק את הזיכרון מהמקרה הספציפי הזה", אמר טום בשלווה, "וההורים המאמצים שלי לימדו אותי את הקללה הזאת ואמרו שזה יהיה שימושי נגד האויבים שלי".
"נגד אויבים רציניים!", אמר מאלפוי, "הוא לא אוכל מוות".
"אבל ההורים שלו הם כן", אמר טום.
מאלפוי השתתק, ואז חזר להביט בנוף.
הם ישבו כמה שעות בשתיקה.
"אני חושב שצריך כבר ללבוש את התלבושת של בית הספר", אמר מאלפוי לבסוף.
כשהרכבת נעצרה הם יצאו עם זרם התלמידים הנוהרים.
הם ירדו מהרכבת וניסו לעקוב אחרי רוב התלמידים.
"תלמידי שנה ראשונה אליי", שמע טום מבין כל הדיבורים והצעקות.
הוא הסתובב וראה איש גדול ממדים שהורה לתלמידי שנה ראשונה לבוא אחריו.
הוא סימן למאלפוי לבוא והם צעדו אחרי האיש בשביל הבוצי.
הם הלכו במשך כחמש דקות עד שהאיש נעצר מול גדה שבה עגנו הרבה אוניות.
"כל ארבעה תלמידים על אונייה", הורה האיש.
"רוצה נשב ביחד?", הציע מאלפוי.
"אם אתה מתעקש", אמר טום.
הם עלו על אונייה אקראית, ואיתם שני תלמידים שהם לא הכירו.
 האוניות החלו לנוע בכוחות עצמם לעבר הטירה האימתנית שהתנשאה מולם.
"שלום", אמר אחד התלמידים שהיה איתם, "קוראים לי וינסנט קראב".
לקראב היה מבנה גוף של גורילה ושיער שחור.
"ואני גרגורי גויל", אמר השני, שגם לו היה גוף חסון ושרירי.
"אני מאלפוי", אמר דראקו, "דראקו מאלפוי".
"ואתה?", שאל גויל את טום.
"טום רידל", אמר טום.
קראב פער את פיו בהתרגשות.
"כן, הילד שנשאר בחיים", אמר טום בגלגול עיניים.
"תראה את הצלקת", אמר גויל.
טום הסיט את שערו באי רצון וחשף צלקת בצורת מכת ברק.
האוניה נעצרה והם ירדו ממנה והלכו לעבר הכניסה הראשית לאורך המדשאות.
את פניהם קיבלה אישה גבוהה בעלת פנים חמורי סבר.
"ברוכים הבאים להוגוורטס", אמרה האישה, "בקרוב מאוד סעודת תחילת שנה תתחיל, אבל לפני כן ייערך טקס מאוד חשוב, שישייך אתכם לבית שאתם הכי מתאימים לו. כל בית זה בעצם כמו המשפחה שלכם, ואתם לומדים איתם כל השנה. בהוגוורטס יש ארבעה בתים: סלית'רין, הפלפאף, רבינקלו וגריפינדור, ולכל בית יש היסטוריה מפוארת שאני לא אפרט לכם עכשיו.
בעוד כמה דקות המיון יתחיל מול כל בית הספר אז כדאי שתכינו את עצמכם".
במשך חמש דקות טום היה עסוק במחשבה המדאיגה- אם הוא יהיה בגריפינדור, איך השאר יגיבו. אבל לא היה לא מספיק זמן לחשוב על זה.
"אוקיי, אנחנו נכנסים", הודיעה הפרופסור מקגונגל.
הדלת הגדולה נפתחה.

הפרק הקודם		הפרק הבא