לבד

זה לא עבד להם.

שוב.

זעם לבן, חם, איכל אותה מבפנים ורודולפוס נסוג לאחור בעוד תסכולה משתלט עליה, והיא זורקת כדים, חפצי אמנות, כל מה ששביר.

ניצוצות נורו משרביטה והיא צרחה בזעם.

היא יצאה החוצה וטרקה אחריה את הדלת כל כך חזק, ששבבי עץ עפו ממנה.

היא יצאה משער האחוזה, בורחת רחוק מכל מה שמוכר.

היער ניצב מולה, אפל ומזמן.

ברק הבזיק, רעם התגלגל וגשם ירד, מרטיב את בגדיה, מקפיא את איבריה.

היא נלחמה ברוח החזקה, נכנסת עוד ועוד לתוך היער השחור, המלא יצורי פלא.

בלטריקס הגיעה לקרחת יער מלאה בעשב רטוב, ריח האדמה העשירה ממלא את האוויר.

גלימתה התנופפה ברוח הלילה הקרירה והיא הידקה את מעילה לגופה.

כעת נעלם הכעס, ואת מקומו תפס ייאוש עמוק וחד.

למה, למה היא ורודולפוס לא יכולים להביא לעולם ילד אחד שיירש את הלורד, בשעה שללוציוס ונרקיסה זה קרה בטעות?

היא התיישבה על סלע גדול וקברה את פניה בידיה.

קול צעדים נשמע מאחוריה וידיים נכרכו סביב גופה הדקיק.

קול מוכר לחש לה "בלה, הכל בסדר, אני איתך"

"אדון, באת" לחשה והתמסרה לחיבוקו.

הוא הרים את סנטרה, כך שהביטה בעיניו האדומות והרכות, שהיבהבו לרגע בכחול.

"בלה. לא משנה מה הדבר שמטריד אותך, שכחי מזה. אני איתך" אמר בעודו מסיט את תלתליה השחורים והרטובים שנדבקו לפניה הבהירים.

היא ליטפה את לחיו הלבנה והניחה את ראשה על חזהו של זה שאין לנקוב בשמו.

הוא נישק אותה בעדינות, והיא הרגישה שעצמותיה נמסות מעונג.

היא ליטפה את ראשו בעודה מעמיקה את הנשיקה, וגופו נצמד לגופה בחיבוק.

הוא נישק אותה שוב ושוב, בעודו ממלמל הבטחות על חיים טובים וילד חזק ובריא.

הוא חבק את מותנה והוביל אותה בחזרה לביתה.

לפתע בלטריקס נעצרה ואמרה בקול רועד מהתרגשות: "אדון, ומה אם הבעיה היא בבעלי? אולי נוכל לנסות להוליד לך יורש!"

למרות ששמר על פנים קפואות, ניצוץ ריצד במעמקי עיניו הקרות, הוא תפס את ידה של בלטריקס ולקח אותה לחדר השינה.