לבד/פיקצר

הוא מתעורר בבוקר במחילה.
הוא עוד גר וישן בדירה הקטנה שמעל החנות, אבל אמא מזמינה אותו לבוא מידי פעם. הוא תמיד מסרב ואומר שהיא לא צריכה והוא ייסתדר לבד, אבל הוא עצמו לא בטוח במה שהוא אומר והיא מתעקשת עד שהוא מסכים.
הוא יורד למטה לאכול ארוחת בוקר. הוא יודע שכולם יהיו שם והוא יתחיל לצחוק ולחייך ולהעמיד פנים ששום דבר לא קרה, וזה כואב לו כל כך, אבל הוא יורד לשם למרות זאת.
כשהוא מגיע כולם עם מבטים מרחמים והוא שונא את זה כל כך, אבל מתעלם.
הוא צוחק עם כולם ומספר כמה בדיחות עלובות, וזה מזכיר לו את הבדיחה על האוזן ואת פרד.
הוא מרגיש הקלה כשהוא יוצא מהבית ומתעתק, אבל יודע שעוד שנייה הוא רק ירגיש יותר גרוע כשהוא ייראה מולו את החנות. והוא צודק.
רון, שעוזר לו עם החנות עד שייצטרך לחזור להוגוורטס ולהשלים את השנה שפספס, עומד קצת לפניו שואל למה הוא מחכה, וג'ורג' הולך ופותח את הדלת בכישוף מתוחכם שהוא ופרד המציאו. כישוף מתוחכם שפרד המציא, הוא חושב לעצמו.
רון עומד בקופה וג'ורג' צריך לעבור בין הלקוחות ולעזור. גם אמה ומריה, שתי אחיות בנות שבע עשרה, עבדו בחנות בזמן החופש.
תאומות.
הוא חיכה לסוף החופש הגדול, רק כדי שלא ייראה אותן יותר.
אבל זה היה קשה.
הוא ניסה להתחמק כמה שיותר מלראות אותן ביחד, אבל זה היה כמעט בלתי אפשרי. הן היו כל הזמן ביחד.
וזה גרם לו לחשוב על פרד.
כל דבר גרם לו לחשוב על פרד.

הפסקת צהריים.
כל אחד יצא להפסקה בזמן אחר, כדי שלא ייצטרכו לסגור את החנות. ג'ורג' יצא ראשון. הוא לא הלך לקלחת הרותחת, שזה המקום בו פרד וג'ורג' תמיד בילו את הפסקת הצהריים שלהם.
בזמן האחרון לא היה לא תיאבון בכלל (הוא היה מוותר גם על ארוחות הבוקר והערב, אבל עם אמא כמו מולי זה לא אפשרי. והוא היה חייב ללכת למחילה.)
במקום לאכול הוא עלה לדירה הקטנה שלו ושל פרד. לדירה הקטנה שהייתה עכשיו רק שלו.
הם לא היו שם הרבה זמן, אבל הוא זכר את הערבים בהם הם צחקו ושתו, ואת הערבים השקטים בהם הם חשבו ביחד על המצאות וגם צחקו. בעיקר צחקו.
הוא לא ידע למה הוא בא. הוא רצה להתרחק מהמקום הזה (ובגלל זה הסכים לישון במחילה מידי פעם), אבל הוא המשיך לגור שם. הוא שנא להיות שם, אבל דחף בלתי מובן משך אותו את המקום כל הזמן. המקום שבו הוא ופרד חייו בשנה האחרונה... השנה האחרונה לחייו של פרד.
הוא מסתכל על שעונו ורואה שההפסקה שלו נגמרה לפני חמש דקות. אמה בטח תכעס עליו, אבל לא באמת אכפת לו. הוא רק רוצה לסיים את היום הזה, ללכת לישון... ואז לקום לעוד יום.
לפעמים ג'ורג' חושב שכבר אין טעם לחיות. שהוא יכול פשוט לגמור עם זה...
ואז הוא חושב על התגובה של אמא ושל אבא ושל כולם. והתגובות שלהם לא חשובות לו כמו מה שפרד היה חושב. הוא יודע, שאם הוא היה זה שנשאר, פרד לא היה מתייאש לעולם. הוא היה ממשיך בחיים שלו. והוא לא ירשה לג'ורג' לאכזב אותו ככה.
ג'ורג' מחליט להמשיך בחיים. להמשיך, בלי פרד.

הזמן עובר. ג'ורג' פוגש את אנג'לינה ג'ונסון יום אחד, בקלחת הרותחת, אחרי שלא ראה אותה כבר כמה שנים. הם מדברים, ובסוף הוא מציע לה לצאת.
היא מסכימה, למרות שהוא יודע שהיא העדיפה את פרד, אבל זה כבר לא משנה, כי פרד איננו.
הם יוצאים כמה חודשים ומחליטים להתחתן.
השניים עוברים לבית משלהם.
אנג'לינה בהריון, והיא פורשת מקבוצת הקווידיץ' בה היא משחקת.
ג'ורג' עוד עובד בחנות, והדירה שמעל החנות כבר לא שייכת לו, אבל כשאין בה אנשים הוא ממשיך לבקר בה לפעמים, להיזכר.
כשבנם הראשון של ג'ורג' ואנג'לינה נולד, שניהם מסתכלים על פלומת השיער הג'ינג'י ועל העיניים הכחולות שלו, ומחליטים לקרוא לו פרד וויזלי.