הלכתי רחוק

אלפי גופות, אלפי מתים, אלפי זוגות עיניים מזוגגות.

אלפי אנשים שיערמו אפר על קברי.

אלפי רוחות רפאים,אלפי אנשים שכל מה שגורם להם להיות זה הזיכרון שלנו.

אלפי האהבות עמומות.

ואני רוצה לבכות בשבילם. ואני רוצה לבכות בשבילי. ואני רוצה לצרוח.

אבל אני לא בוכה, או צורחת, או זזה, או נושמת.

אני מתה.

כי הקללה שפגעה בפרד פגעה גם בי, כי אנחנו מקושרים, כי אנחנו אחים, כי אם הוא הולך לתהום השכחה אז שם גם מקומי.

אני מרחפת כל היום בנבכי התת מודע. אני פוגשת את פניו המוכרות והמטושטשות, ועד שהתמונה מתחדדת הן נעלמות. אני בבור שחור. אני שומעת קולות שקוראים לי לחזור הביתה, אבל אני כבר לא יודעת מה זה.

אין לי בית, אין לי חיים, אין לי אח.

אין לי כלום.

יש לי תא בכלא שפעם היה הבית שלי, יש לי משפחה שבורה.

יש לי שאריות וצל מתעתע של זיכרונות שמנותקים מהמציאות.

מדי פעם מבליחה בי ההבנה שהלכתי רחוק מדי, ואני כבר לא יכולה לחזור. כי זו מי שאני היום, בובה שיושבת על הכורסא ובוהה מהחלון ורק מחכה שפרד יחזור, לא מבינה שהוא לא יחזור, כי הוא הלך רחוק מדי, ושהיא לא תחזור, כי היא הלכה יותר מדי, כי היא נפלה לתהום שבתוכה שלא הייתה צריכה להתקיים. אבל רוב הזמן, אני עדיין מקווה שהכל יחזור לקדמותו.