נוויל פראיירבוטום

כל הזכויות שמורות לג'יי.קיי.רולינג, מלכת מספרי הסיפורים.

שלום לכולם, זה נוויל פראיירבוטום.

"פרראיירבוטום? זה לא שם נורמלי למשפחה" אתם בטח חושבים לעצמכם.

טוב, כי זה לא שם משפחתי האמיתי-אז שלמה סתם אדבר על שם משפחה לא אמיתי ועוד שם משפחה מוזר עד כדי גיחוך? אתם תבינו עכשיו.

אני קוסם, שלמדתי בהוגוורטס, בית הפר לכישוף ולקוסמות.

אך לפני זה, בואו נחזור להתחלת הסיפור שלי.

כשהייתי קטן אוכלת מוות עינתה  את הוריי עד שיגעון.

"אנו כל כך מצטערים,נוויל, תנחומי העמוקים." אתם חושבים לעצמכם עכשיו-

אז לא. אני לא רוצה את זה. הוריי היו גיבורים בלי שצריכים לרחם עליהם.

אחרי זה, שהייתי בבית הספר של המוגלגים, כבר לא הייתי שיא המגניבות, בלשון המעטה.

הילדים בגן, ואחר כך בבית הספר של המוגלגים היו צוחקים עלי, מחטיפים לי ועיצבנו אותי  למרות שלפעמים, בפעמים שהם עשו את זה זה לא היה כל כך לטובתם..אני גרמתי להם, בדרך קסם, שיקרו להם דברים שונים ומשונים.

כשקיבלתי את המכתב להוגוורטס שמחתי מאוד, חשבתי שזו ההזדמנות לפתוח דף חדש, אך התברר שזו הייתה משאלה של טיפש תמים ולא יותר.

מאז הנסיעה לרכבת איבדתי את ההזדמנות להיות יותר מקובל, כשאיבדתי את קרפד המחמד שלי.

הסתובבתי עם דמעות בעיניים והרסתי לעצמי את הכול.

גם כשהגעתי להוגוורטס זה לא היה טוב.

"נוויל לונגבוטום,הא? תדע, צר לי על ההורים שלך, הם היו קוסמים מבריקים.." אמרה בראשי מצנפת המיון.

"טוב, אז איפה לשבץ אותך..רייבנקלו? לא, חכם אתה לא תהיה, וגם לא מצטיין בלימודים, כלל וכלל לא." כבר אז, מצנפת המיון לא האמינה בי.

"הפלפאף...אולי. אתה די נחמד, וזה יכול להיות בית מתאים בשבילך, אך חוששני שזה לא הבית הזה, לא, הוא לא מתאים."

חששות החלו להתגנב אלי.

אולי כל זה היה טעות? שיתגלה ששום בית אינו מתאים לי? שמעתי על הבתים בהוגוורטס מפי סבתי, אך לא חשבתי שמשהו מהבתים מתאים לי.

"סליתרין-יכול מאוד להיות. אני רואה שאתה שואף לכוח משום שתמיד הציקו לך..אך-אני רואה בך אומץ נסתר, שבבוא היום תגלה אותו...אז מוטב שתלך ל-גריפינדור!" את המילה האחרונה צעקה.

שמחתי מאוד כי ידעתי שהוריי ואבי היו בגריפינדור.

אך, שום דבר לא השתנה מאז שהייתי בגריפינדור. כולם עדיין הציקו לי, ואני הייתי הילד הנתון להצקות.

אולי, חוץ מבסוף השנה, כשניסיתי לעצור את רון, המיוני, והארי מללכת מחדר המועדון בסוף השנה..

"מה אתם עושים?" שאלתי אותם כשהתכוונו לצאת.

"כלום,נוויל,כלום," אמר לי הארי, אך יכולתי לשים לב שהוא החביא גלימה מאחורי גבו.

ישר ידעתי מה הם מתכננים לעשות.

"אתם שוב יוצאים," אמרתי אני.

"לא,לא,לא," אמרה לי הרמיוני, כאילו אני דביל.

"אנחנו לא יוצאים. למה שלא תלך לישון, נוויל?".

"אסור לכם לצאת," אמרתי.

"אתם תיתפסו שוב.גריפינדור תיקלע לצרות גדולות עוד יותר."

"אתה לא מבין," אמר לי הארי,"זה ממש חשוב."

זה היה נמאס עלי.

כולם חשבו שאני לא שווה את המאמץ, שאני סתם ילד שאפשר לדרוך עליו שוב ושוב.

לא. לא רציתי לתת להם לעשות זאת.

אך ידעתי שזה יהיה מעשה נואש מצידי.

ראיתי בפניהם של חבריי כמה הם נחושים, כמה הם לחוצים ורוצים ללכת, אך לא נתתי להם.

"אני לא אתן לכם לעשות את זה," אמרתי, ומיהרתי לחסום בפניהם את החור שמאחורי התמונה.

האומץ. מה שמצנפת המיון אמרה. זה נכנס לראשי.

הייתי מוכן לעשות כל דבר כדי לעצור בעדם-אפילו-

"אני-אני אלחם בכם!".

מטופש מאוד, אני יודע, אך מה עוד יכולתי לעשות?.

"נוויל!" צעק לי רון "תתרחק מהחור הזה ואל תהיה אידיוט!".

זה היה הקש ששבר את גב הגמל.

"אל תקרא לי אידיוט!" עניתי בכעס.

יותר מדי פעמים קראו לי אידיוט בחיים, יותר מדי.

"אני לא חושב שאתם צריכים להמשיך לעבור על החוקים! ואתם בעצמכם אמרתם לי להיות תקיף יותר!"

לבסוף, הרמיוני הטילה עלי את קללת נעילת-הגוף.

הסתכלתי עליהם הולכים, בבושה, ובראשי מילה אחת:

אני פראייר.

אפילו כשדמבלדור נתן לי 10 נקודות, השמחה לא נמשכה להרבה זמן.

כולם טפחו לי על הגב והיו מאושרים ממני, אך אחרי החופש מה שקרה נשכח כליל. חזרתי להיות הילד הטיפש, האידיוט, הפראייר.

בשנתי השלישית, בגללי הצליח סיריוס בלקלהכנס לחדר המועדון של גיפינדור. לא ידעתי איך ולמה זה קרה, אפילו.

בשנתי החמישית, היית בצבא דמבלדור.

כשנודע לי שמע נת הוריי ברחה מהכלא, נמלאתי תשוקה להביס אותה, לנקום את נקמת הוריי.

השתדלתי יותר ונעשיתי חזק יותר, סוף סוף הרגשתי שיש לי משהו שיכול להשפיע.

אבל לבסוף, בקרב נגדם במחלקת המסתורין, לא הצלחתי לעשות את מה שרציתי, לא הצלחתי לנקום.

בלטריק לסטריינג' הייתה חופשייה וסיריוס בלק נרצח על ידה, והכול באשמתי.

אם רק הייתי פועל מהר יותר, אם רק הייתי יורה לעברה קללה בזמן...

שנה אחרי כן דמבלדור מת.

בלילה שבו נרצח אני הייתי על הרצפה מקללת שיתוק.

דראקו מאלפוי גם דרך עלי.

הייתי רגיל לזה שדורכים עלי, אבל זה היה ממש כואב.

בשנתי השביעית,כשבית הספר הוגוורטס היה תחת ניהולם של אוכלי המוות, זה היה התעללות.

 אוכלי המוות דרכו עלי, השפילו אותי, התעללו בי.

כשחדר הנחיצות נענה לי...עזרתי לעוד כמה תלמידים, ואברפורת' עזר גם הוא.

וכשהארי, רון והרמיוני הגיעו, הרגשתי שיש תקווה.

תקווה-משהו שלא היה לתלמידי בית הספר הוגוורטס הרבה זמן.

כשהארי "מת", לא הסכמתי לוותר, וקראתי לצבא דמבלדור לצאת לקרב.

וולדמורט עצמו שם את מצנפת המיון הבוערת על ראשי.

זה היה משפיל, כואב ונוראי, ראשי הסתחרר והיה לי חם במידה מטריפה.

צרחתי בכאב,וצבא דמבלדור נענה לי והסתערו על אוכלי המוות.

הורדתי את המצנפת מעלי.

זה היה כל כך מעצבן, אך מה ששוולדמורט עשה לי-זאת הייתה ההשפלה הסופית.

היה נמאס לי שדורכים עלי ולועגים לי.

היה נמאס לי שכולם היו מתעללים ומרביצים לי.

בתוך המצנפת שמתי לב למשהו-חרב.

של גודריק גריפינדור.

לא היה הרבה זמן למחשבות.

כרתתי את ראשה של הנחשית בעזרת החרב כמו משהארי אמר לי לעשות.

החרב מופיעה בפני גריפינדורי אמיתי, כך, שבסוף מצנפת המיון צדקה במיון שלי.

ובזכותי ובזכות הארי הוגוורטס ניצל.

סוף סוף הייתי שמח, שמח שהמלחמה נגמרה, שמח שהכול שב לקדמותו (בערך.)

כולם סוף סוף העניקו לי תשומת לב.

אך הבטחתי לעצמי, מאז אותו היום, שלא אתן לאנשים לדרוך עלי.

אני לא אהיה הילד המגושם שצחקו עליו ללא הפסק.

לבסוף הייתי פרופסור בתורת הצמחים, והרגשתי מאושר.

ומאז קיימתי את ההבטחה שלי, שלא אהיה כמו שכולם חשבו עלי, כמו שכינו אותי, לא אהיה נוויל פראיירבוטום.