יצור ימי בהוגוורטס

טוווו! טוווו! טוווו!

זה היה הצליל הראשון שבובספוג שמע כל בוקר.
הוא קם והתמתח.
איזה כיף! יום חדש!, חשב בובספוג.
 הוא ירד מהמיטה וליטף את חילזון המחמד שלו, גרי.
החילזון התעורר בחוסר רצון.
"מיאו", ילל גרי.
"עוד מעט", הבטיח בובספוג לבקשתו של גרי לאוכל, "אני רק צריך לשים את המכנסיים. ולצחצח שיניים ו... "
אבל גרי כבר הפסיק להקשיב.
בובספוג פתח את הארון שהיה מלא בבגדים מגוונים.
"מה כדאי לי? את המכנסיים החומים או את החומים", התלבט בובספוג, "לא זה ולא זה. אני אלך על החומים".
בובספוג יצא מהחדר ורץ לחדר האמבטיה.
הוא ציחצח שיניים במברשת השיניים שייחודית ליצורים בעלי שתי שיניים.
בובספוג חזר לחדר.
"בוא גרי", דחק בו בובספוג.
גרי זחל עם בובספוג והם ירדו למטה למטבח.
בובספוג פתח את המקרר והוציא דגני בוקר ואוכל לחלזונות.
הוא פתח את הקופסא של אוכל לחלזונות ושפך את התכולה לתוך הקערה של גרי.
אך כך הוא שם דגני בוקר בקערה שלו ושפך חלב.
"אין כמו ארוחת בוקר עם חיית המחמד שלך", אמר בובספוג בתענוג ודחף כפית מלאה קורנפלקס לפיו.
הוא פתח את הדלת של ביתו, אבל הדבר שהוא ראה לא היה נוף קרקעית הים שציפה לו.
הוא עמד בפתח של אולם גדול ויבש עם נרות מרחפים ושולחנות עם הרבה תלמידים.
לא הייתה תקרה- האולם היה חשוף לאיומי מזג האוויר.
ברגע שהוא נכנס לאולם, הוא הרגיש שהריאות שלו מתרוקנות.
הוא חזר מהר לבית שלו וחבש קסדה מזכוכית שתספק לו מים לנשום, ואז נכנס חזרה לאולם.
כל התלמידים והמורים בהו בבובספוג.
"הי, זה בובספוג מכנס מרובע!", צעק ילד אחד.
חלק מהתלמידים הינהנו בהסכמה, ואחרים בהו בו כאילו הוא אמר שהשמיים ורודים.
"תהיה בשקט בוצ- כלומר, בן מוגלגים", אמר ילד אחר.
אישה חמורת סבר התקרבה אל בובספוג.
"ומי אתה בדיוק?", שאלה האישה.
"בובספוג מכנס מרובע", אמר בובספוג.
"תמייני אותו", אמר התלמיד שידע את השם שלו.
"כן, הוא בטח יהיה גריפינדור!", אמר ילד אחר.
"ממש לא", מחה עוד ילד, "הוא ממש חכם. הוא מתאים לרבינקלו".
"עוד שנייה תגידו שהוא בסלית'רין", צחק ילד נוסף, "הוא הפלפאף בכלל!"
התלמידים התחילו להתווכח.
"שקט!", צעקה האישה, "רק בשביל שתפסיקו אני אמיין אותו!"
"למה הכוונה?", שאל בובספוג, שהיה מבולבל מכל המושגים המוזרים ששמע עד עכשיו.
"זה מסובך, פשוט בוא אחרי", אמרה האישה, "ושכחתי להציג את עצמי. קוראים לי פרופסור מינרווה מקגונגל, ואני המנהלת של בית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות- זה בית הספר שבו מלמדים קוסמים לעשות קסמים".
"אבל אין לי זמן, אני עוד אאחר לעבודה", אמר בובספוג בדאגה.
"חוששני שאין לך דרך לחזור", אמרה הפרופסור מקגונגל.
"מה הבעיה", אמר בובספוג, "אני רק יוצא דרך הדלת שנכנסתי דר- "
אבל אז בובספוג הבחין כי הדלת נעלמה.
"כה- ", הוא השלים בייאוש.
"אל תדאג, אנחנו נמצא דרך להחזיר אותך, ועד אז אנחנו נספק לך ארוחות ומיטה. אולי גם עיסוקים", הבטיחה הפרופסור מקגונגל.
היא הובילה את בובספוג לעבר שרפרף, והורתה לו להתיישב עליו.
בובספוג ציית לדבריה, ולפתע היא הניחה על ראשו מצנפת מרופטת.
"בובספוג? איזה מין שם זה?", אמר קול בתוך אוזנו.
בובספוג נבהל, אבל אז הוא הבין שהמצנפת מדבר אליו.
"בכל אופן, בואו נראה. אתה טוב לב וחברותי, ומעט מאוד פעמים אתה פועל בחכמה או באומץ לב. אתה מתאים כמו כפפה ל- הפלפאף!", את המילה האחרונה המצנפת הפנתה לכל האולם.
פרץ של מחיאות כפיים נשמע מהכיוון של השולחן של ההפלפאפים.
התלמיד שניחש שבובספוג שייך להפלפאף חייך.
שאר התלמידים עם הניחושים האחרים הזדעפו.
פרופסור מקגונגל סימנה לבובספוג ללכת לשולחן הפלפאף, אבל ברגע שהוא קם מהשרפרף, נהיה הבזק של אור לבן.
בובספוג כיסה את עיניו בידיו כדי לא להסתנוור, והאור פסק באיטיות.
באמצע האולם הגדול ניצבה דלת שתאמה לדלת בביתו של בובספוג.
"אני יכול לחזור", קרא בובספוג בשמחה.
רגע לפני שהוא עבר דרך הפתח הוא נעצר.
"להתראות", אמר בובספוג.
"כבוד היה לי להכיר אותך מר מכנס מרובע", אמרה פרופסור מקגונגל.
בובספוג חצה את הפתח, וסגר את הדלת.
כשהוא פתח אותה שוב כל מה שראה היה הנוף של קרקעית הים.
אבל הוא זכר את היום הגורלי הזה, לעד...

הסוף!