צ'ו לבדה

ההמשך שכולכם חיכיתם לו בסתר... הגיע!!!!!!!!!

"עובדים עלייך מפגרת," הארי הופיע משום מקום ונתן לה חבטה ידידותית שכמעט העיפה אותה לתוך האח.

"מ-מה?" צ'ו ניגבה במהירות את הדמעות והביטה בהארי בעיניים אדמומיות.

"באמת חשבת שאני אשחרר אותך לטובת הג'יני הזאת?" שאל הארי באציליות, שערו הפרוע מתנפנף ברוח הלא קיימת של חדר המועדון השקט.

"אתה נשאר איתי?" צ'ו שאלה בקול חנוק, לא מאמינה למשמע אוזניה. "רגע, אבל אני זאת שבכלל זרקתי אותך."

הארי גירד בראשו באי הבנה. "מה זאת אומרת? לנשים הרי אין זכויות," הוא אמר בבלבול תהומי. "מה זה פה, המאה העשרים ואחת??"

"אה, נכון," צ'ו נזכרה. ובכל זאת, כל הזמן הזה שהיא ישבה מול האח ובכתה… היא לא תתפלא אם באמת עבר כל כך הרבה זמן. "אבל זה עדיין לא נחמד שעבדת עליי ככה." 

"בסדר נו מה כולם טועים אחד באפריל וגם הכלב שלי אכל לי את הטאקט," הפגין הארי סיבתיות מרהיבה.

"אבל בכלל לא אחד באפריל," צ'ו אמרה בבלבול מאוהב, תוך שהיא ממשיכה למחות את הדמעות.

"מה יש לך מהסדריק הזה זה כבר אולדן יוז כפרה," אמר הארי ברגישות. "בטח לא נשאר כלום מהגופה שלו. אין כבר על מה להתאבל."

"למה אתה מתכוון?" צ'ו מיררה בבכי.

"בטח אכלו אותו סנאים. מי יטרח הרי לקבור את המיותר הזה. את יודעת איך זה," הארי משך בכתפיו השריריות והחטובות. "אפילו וולדמורט מצא מנוחה נכונה. וזה אומר הרבה, כי הילד הזה לא הפסיק לחפור לי."

צ'ו התייפחה בתמיהה. "חשבתי שעוד לא הרגת את אדון האופל."

"כן נשמה, גם אני חשבתי שלא הרגתי אותו עד שהוא חטף דום לב," הזכיר לה אהובה. "מסכן, הוא היה כל כך צעיר."

"רגע," התבלבלה צ'ו בין דמעה לדמעה. "מתי אנחנו? מה התאריך עכשיו?"

הארי הציץ בשעון-המשוכלל-יותר-משצ'ו-זכרה שלו. הוא קימט את מצחו בדאגה. "זרקי ניחוש!" הוא איתגר אותה.

צ'ו, שכבר הייתה מבולבלת ובוכייה מדי מכדי להתרכז מספיק ולענות על שאלות, הביטה בהארי כאובדת עצות.

"טוב, אני אגלה לך," חס הארי. "עכשיו 31 בדצמבר… 1999."

באג אלפיים הולך וקרב, אוי וויי, חשבה צ'ו בבכי תמרורים. היא לא ממש הקשיבה בשיעורים של המורה לחקר מוגלגים, אבל כשהרמיוני שאלה אותו על באג אלפיים, לא היה אף תלמיד שפיספס מילה. כולם חוץ מאנתוני גולדשטיין, שלא אהב

להשתמש בחודשים לועזיים ומחה על כך בעמידה על השולחן בהפגנתיות וקריאת "היי, ידעתם שאני דתי!?!?!" מזדמנת. באג אלפיים הייתה התוכנית הזדונית של וולדמורט להפצת החסידים שלו ברחבי העולם. בזמן שכל החשמל בעולם יכבה

לגמרי, אוכלי המוות יסתננו לבתים של קוסמים דרך הברזים שלהם וימרחו להם משחת שיניים על הפרצוף חי חה.

"זה נשמע ממש נורא," בכתה אז צ'ו בבלבול – והו, היא לא ידעה כמה שהיא צודקת.

"זה באמת נורא," השיב לה הארי של ימינו. מדהים איך שהוא זכר מה היא אמרה לפני שלוש שנים. זאת הסיבה האמיתית שהיא רצתה להתחתן איתו.

"אתה יודע, הארי…" צ'ו הסיטה קווצת שיער אל מאחורי אוזניה. "אתה חושב שאם יהיה חושך בכל העולם זה אומר שנוכל להתנשק סוף סוף? לא הסכמת פעם שעברה בטענה ש'אני לא רוצה שאף אחד יראה אותך עם הפוסטמה'..."

"איכססס מגעילה תעופי לי מהעיניים נמאס לי ממך," נפרד הארי בכאב לב. 

הוא הסתלק מחדר המועדון, מותיר את צ'ו לבדה שוב. השעון הורה שתיים עשרה וכל העולם החשיך – בדיוק כמו שכולם חששו. אוכלי המוות כיסו את העולם במשחת שיניים וצ'ו הבוכייה והמבולבלת ישבה בחושך....... בשקט......… לבדה….......

הפרק הקודם