בין הסצינות.

כשטינה חזרה מהעבודה באותו ים שבו היא נפרדה מניוט, היא מצאה את אחותה בוכה על הרצפה.

"אוי, קוויני," היא אמרה ברוך ורכנה לצידה, אך לא הצליחה לגרש מראשה את המחשבה: אמרתי לך לא להיקשר אל ג'ייקוב!

"המחשבות שלך מרושעות," יללה קוויני, "אני לא רוצה לקרוא אותן יותר."

"מצטערת," התנצלה טינה, "זה היה חזק ממני."

היא עזרה לקוויני לקום וחיבקה אותה, "די, את תהיי בסדר, הכל יהיה בסדר..."

אך קוויני טרם נרגעה.

עברו שבועות ארוכים, אך קוויני נותרה אומללה לחלוטין, ואפילו עמדה במילתה וחדלה מלקרוא את מחשבותיה של אחותה הגדולה.

טינה איכשהו התגעגעה לפלישה של אחותה למחשבותיה.

היא היתה מודאגת מאוד בגלל אחותה שבורת הלב, והדאגה הזאת מילאה את ראשה למשך כל הימים והפריעה לה להתרכז בעבודתה.

רק אל הלילות הדאגה הזאת לא חדרה- במקום זאת רדפו את טינה סיוטים מהכמעט- הוצאה שלה להורג, מהמאבק עם גרינדלוולד, ומהמוות של קרידנס.

ברבים מהסיוטים האלה הופיעה דמות מטושטשת, שטינה לא הצליחה מעולם להתקרב אליה מספיק כדי לגלות מי היא, וטינה התעוררה לא רק מתוך בהלה אלא גם מתוך תחושת החמצה.

באחד הימים טינה ראתה על פניה של אחותה מבט שמביע תקווה, ולא עצב.

"טינה?" קוויני פנתה אליה בחיוך.

חיוך קטן, אבל חיוך.

"כן?" ענתה טינה בתקווה שאחותה סוף סוף התאוששה מג'ייקוב.

"כש... כשג'ייקוב יפתח את המאפיה שלו, אני אוכל ללכת לשם?"

טינה נאנחה אנחה עמוקה.

"אני חוששת, קוויני, שזה יכול להעיר אצלו זכרונות, ו.. ועדיף שעולם הקסמים לא יחשף."

טינה כל כך שנאה את עצמה על כך שאכזבה את אחותה, אבל לא היתה לה ברירה.

"אני מבינה," אמרה קוויני בקול חסר רגש, אך תוך כמה שניות כבר זלגו מעיניה דמעות.

טינה חיבקה את אחותה, ופתאום גילתה שגם היא עצמה בוכה.

"סליחה שאני חייבת להיות כל כך מגעילה," יבבה טינה.

כמה זמן אחר כך, שלושה חודשים בדיוק מאז שניוט עזב, טינה, שהסתובבה בחוץ כדי לנקות את הראש, הבחינה במשהו חדש.

זאת הייתה מאפיה חדשה שנפתחה, ובתצוגה שלה היה משהו מוכר- מאפים בצורת נחשים עם כנפיים ומקור לכדו את תשומת ליבה של טינה.

"אוקאמי," היא אמרה לעצמה, נזכרת ביצור היפהפה, משנה הצורה, "זאת חייבת להיות המאפיה של ג'ייקוב.

קוויני חייבת לראות את זה-" גוש גדול פתאום קפץ לגרונה של טינה.

"בעצם, אסרתי עליה לראות את זה," היא מלמלה, וגל עכור של רגשות אשם שטף אותה.

"אבל זאת לא אשמתי," היא ניסתה להצדיק את עצמה, "אסור שהיא תיקשר אליו עוד יותר.

הרי הוא לא מאג! אסור לה להתחתן איתו."

טינה נזכרה בגיחוך מריר איך קצת אחרי שהיא פגשה את ג'ייקוב, היא שאלה: "מי תרצה להתחתן איתו?"

עכשיו טינה ידעה את התשובה לשאלה.

"אבל איך בכלל הגעתי לדבר על הנושא הזה אז?" שאלה את עצמה טינה.

ואז היא נזכרה איך ניוט סלמנדרה קבל על כך שבאמריקה אסור לקוסמים להתחתן עם לא מאגים.

זה אומר שבבריטניה מותר....

שיש מקום שבו האהבה מנצחת את ההבדלים....

טינה מצאה את עצמה מחייכת, ומיהרה לדירתה, מרגיעה את גברת אספוזיטו בכך שהיא מאשרת שהיא תמיד לבד.

קוויני היתה אומללה כהרגלה.

"הי, טינה," היא יבבה.

"קוויני!" אמרה טינה בחיוך רחב.

קוויני בהתה בה במבט שואל.

"חשבתי שאולי, את יודעת, כל עוד תקפידי להסתיר את עולם הקוסמים, כלומר, אם תיזהרי, אני מניחה שאת יכולה ללכת למאפיה של ג'ייקוב," אמרה טינה בניסוח מסורבל יותר ממה שרצתה.

"טיני! אני אוהבת אותך!" קפצה אליה בחיוך רחב קוויני, תוך שינוי קיצוני לחלוטין במצב הרוח שלה, וחיבקה אותה חיבוק מועך.

"גם אני אוהבת אותך, קוויני," חייכה טינה והרגישה איך משקולת כבדה מאוד מוסרת מליבה, "ועכשיו, כדאי שתתארגני, לא כדאי שתפגשי את ג'ייקוב כשאת נראית ככה."

"את צודקת!" התלהבה קוויני, ופצחה בדילוגים עליזים לעבר החדר שלה.

זאת קוויני שאני מכירה, חשבה טינה, זה היה נורא לחיות במשך שלושה חודשים עם סוהרסן גוסס.

"שמעתי את זה!" צעקה אליה קוויני מהחדר השני וטינה ידעה שהכל יהיה בסדר מעכשיו.

***

צלצול פעמונים נשמע במאפיה של ג'ייקוב, המרמז על כך שלקוח נוסף נכנס.

קוויני עמדה שם, לבושה ורוד וחובשת כובע ברט, הסתכלה על ג'ייקוב במבט הכי מסתורי שהצליחה ליצור.

ג'ייקוב חייך לאט, נוגע בצווארו היכן שהמרטלאפ של ניוט נשך אותו, וגם קוויני חייכה עכשיו.

כי היא ידעה שאיכשהו, ג'ייקוב זוכר אותה.