לפחות הוגוורטס

ג'יימס וחברו הטוב עמדו קרובים, הם התבוננו על הוגוורטס, האוויר הצח והמוגן, הצמחייה, העוברים והשבים - כאן ביתם, כל זה שייך להם, אפילו הגשם לא יורד ללא אישור. הוא חשב לעצמו.
הוא הרגיש במגע יד על כתפו, "אתה יודע, כאן טוב לי" קול חזק ובטוח, מעודד אותו לרגעים.
הוא אהב את השיחות הרציניות עם סירוס, למרות שהוא היה בדרן, שוטה, 'קונדסאי' התחבא בתוכו צד אחראי ובוגר, כזה שמתאים למשפחת בלק.
אף אחד לא הכיר את סיריוס. אף אחד לא הכיר אותו כמוהו, אפילו לא לופין או פיטר, רק לו הזדמן לשמוע על העולם הפנימי של סיריוס בלק.

"תראה את סבר מאוס, היצור המתועב הזה" הוא עצר אותו במחשבותיו "הייתי מוכן לשתות מרק מי ביוב בשביל לראות את הדבר הזה מסולק מהוגוורטס" מרגע זה, חברו הטוב של סיריוס אבד, ג'יימס שקע.

"כן הא..."
"תראה אותה.."
"היא כל כך.."
"כל כך.. רכה ונעימה"
"לילי.."

"רכה ונעימה? אפשר לטעות ולחשוב שאתה מדבר על  'לילי' - נייר הטואלט". ג'יימס לא הקשיב, הוא התחיל להתקדם לכיוונה. סיריוס מאחוריו.
כשהיו במרחק מספיק בשביל שהלב של ג'יימס יפסיק לפעום, הוא נופף לה לשלום,משאיר את כל השנה שעברה מאחור בתקווה להתחלה חדשה.

היא חייכה.

היא סלחה לי? או שהיא רק מנומסת?  אולי שחכה.. איך הייתה יכולה לשכוח? הריב. הכעס. המבט בעיניים.

"שלום לכם. איך הייתה החופשה?" היא הסמיקה מהמבטים של ג'יימס. היא השתנתה כל כך במהלך החופשה, כעת הם בשנה השישית שהרגישה לג'יימס כמו אחרי עשור מהשנה החמישית לאחר שראה אותה. היא התבגרה ועכשיו עוד יותר יפה ממקודם.

"אפשר איתך שנייה בצד?"
"כן".
"רציתי להגיד שאני מצטער על מה שהיה.. את יודעת, ו.. קיוויתי שתסלחי לי" הוא ניסה לא להראות נבוך ולא לזוז יותר מדי אבל זה היה לא קל,  הראש נלחץ, הידיים נצמדו אחת לשנייה והפה הכביד עליו כשניסה להשאירו פתוח.

"אני סולחת" היא אחזה לו את היד והוא הרגיש שמשהו עומד לקלקל את הכל.

למה עכשיו?
הוא ראה את סנייפ משתטח על הרצפה מהמכה של סיריוס. הוא רצה לעשות משהו, לבוא לעזרת מישהו, אבל הוא לא ידע למי. הוא קפא.

"עזוב אותו, אידיוט". היא התקרבה אל סנייפ ועזרה לו לקום. "וגם אתה פוטר, לא השתנית בכלל" ג'יימס ידע שזה אבוד מראש. ברגעים כאלה הוא היה עושה הכל בשביל להחליף את שם המשפחה שלו, היה בו משהו מתנשא בעיקר כשהוא התגלגל על הלשון של לילי. אבל מצד שני הוא אהב אותו, ג'יימס פוטר. ג'יימס ולילי פוטר.

היו לו דברים הרבה יותר חשובים בראש או לפחות היו צריכים להיות לו אם לא היה מאבד כל תחושת זמן ומקום.
אדון האופל
הם לא יכלו לעצור אותו, הם ידעו. הם אפילו לא יכלו לנסות כי לא היה מאיפה להתחיל.
אבל מה שכן, לשמור על הוגוורטס הם יכלו.

"שמעתי שגם סנייפ.."
"סנייפ הפחדן הזה? צריך להרוג אותו, לחנוק את הצוואר הארור שלו"
"מאיפה שמעת את זה לופין?"
"יש שמועות.."
"לרצוח אותו באחד מהכישופים שלו עצמו, זה מה שאנחנו צריכים לעשות"
"אנחנו לא יכולים לעשות שום דבר עד שלא נהיה בטוחים, אתה יודע את זה סיריוס"
"מי אמר שאנחנו לא בטוחים? מהרגע הראשון שראיתי אותו, מהרגע הראשון.."
פיטר שתק. הוא תמיד היה שותק כשהיו מנהלים את השיחות.

"נתחיל עם לרנס, ראיתי אצלו אתמול ברדס שחור בתא, הוא שכח לנעול אותו"
"הבחור לא חכם מי יודע מה, הא?" גיחך סיריוס "מה אנחנו הולכים לעשות?"
"חשבתי שאולי נשלח מכתב. נאיים עליו שנספר לדמבלדור, בתור התחלה"
"למה שפשוט לא נספר באמת לדמבלדור?"
"הוא לא יוכל לעשות כלום, הוא צריך הוכחות, ילד אחד שטוען שהוא ראה ברדס שחור זאת לא בדיוק מציאה "
"ועוד איזה ילד.. הכי מופרע שיכול להיות"  גיחך סיריוס.
"תזכיר לי מי הספיק השנה לריב עם רוד להחטיף לסנייפ ולקבל ציון נכשל גם בתורת הצמחים וגם בלחשים?"
"אוקי, אז השני הכי מופרע .."
"חוץ מזה שלדמבלדור בטוח יש עניינים יותר דחופים על הראש, הוא נלחם בוולדמורט ולא בנערים בני שש עשרה "
"אני מציע שתיתן לי לדבר איתו קודם.. עם לרנס.. " הציע רמוס "יותר טוב שנכיר אותו קודם לפני שנתחיל לפעול, שנדע מה החולשות שלו.. ואני לא בדיוק האדם הראשון שהיו חושדים בו בריגול."
"אני מסכים" קרא סיריוס.
"גם אני" הצטרף פיטר.
"מצוין, אז תנסה להתקרב אליו כמה שיותר במשך השבוע, אחרי זה חייבים לפעול"
"סוכם".
"מה בעניין סנייפ?"  שאל סיריוס "אני לא מתכוון להתקרב אל הדבר הזה בשביל לרגל"
"מחר בערב, ניקח את הגלימה ונפרוץ את התא שלו, נראה עם המזל ישחק לטובתנו"
"אני ואתה" הוא הוסיף אחרי שראה את הפרצוף המפוחד של פיטר והפרצוף המוסרי של רמוס.  

		הפרק הבא