ניוטינה

טינה גולדשטיין חייכה כשאחותה קוויני חזרה מהביקור הראשון שלה במאפיה של ג'ייקוב, סוף סוף מאושרת לאחר חודשים ארוכים של אפלה.

"הבאתי לך מאפים!" אמרה קוויני בשמחה.

מעניין אם היא הביאה את המאפה החמוד הזה בצורת אוקאמי, חשבה טינה.

"לא, אבל הבאתי ניפלרים, ארומפנט, ודמיגוז," השיבה קוויני למחשבותיה.

היא הושיטה לטינה מאפה ניפלר.

טינה לקחה אותו וחייכה.

היא נזכרה איך חשדה בניוט בבנק ההוא, ואז ראתה אותו מנסה לתפוס את היצור החמדן והשובב, איך ניוט עלה לה על העצבים כשניסתה לדבר איתו, ועכשיו...

"ועכשיו את מחבבת אותו מאוד," השלימה קוויני.

"גם את מחבבת את ניוט," אמרה טינה, "כל מי שמכיר אותו מחבב אותו.

ואל תקראי את המחשבות שלי!"

"הוא אמר שהוא עומד להוציא ספר, לא?" נזכרה קוויני.

טינה כמעט נחנקה מהמאפה שהוא בדיוק נגסה בו.

"שכחתי מזה לגמרי, כמה אידיוטי מצידי!," נזפה בעצמה טינה.

"זה בסדר, היית טרודה ב...טיני, למה לא אמרת לי קודם שהוא הבטיח להביא לך את הספר שלו באופן אישי?"

"זה לא עד כדי כך חשוב," ביטלה טינה את דבריה בפה מלא ניפלר, "וחוץ מזה את לא היית מקשיבה ו..."

"אל תדברי ככה!" כעסה קוויני, "זה לא חשוב שהוא יפליג מאנגליה לכאן רק בשבילך?

זה לא חשוב שהוא אוהב אותך?"

"הוא לא אוהב אותי!" אמרה טינה, מסמיקה.

"ואת אוהבת אותו!" חייכה קוויני באושר.

"לא נכון!" מחתה טינה, מגרשת מראשה כל מחשבה חיובית על ניוט.

"את לא אמורה להילחם במה שאת מרגישה," חייכה קוויני.

אני תמיד לבד, חשבה טינה, אני מתכוונת לזה כשאני אומרת את זה לגברת אספוזיטו.

"זה יעשה לך טוב אם יהיה לך מישהו," אמרה קוויני, "ומי מתאים יותר מהאדם שהציל את חייך?"

טינה לא אהבה להיזכר בזה.

את היתה אשמתי, חשבה טינה, סיכנתי את חיי שנינו.

"זאת לא אשמתך שגרינדלוולד הוציא אתכם להורג, את רק ניסית לעשות את הדבר הנכון!" עודדה אותה קוויני.

טינה נזכרה במשהו שקרה מעט לפני ההוצאה להורג והצטמררה.

יש לניוט אובסקורו במזוודה.

"לכל אחד יש אובסקורו במזוודה שלו, אם את מבינה למה אני מתכוונת," אמרה קוויני.

"אבל לניוט יש יותר מדי," אמרה טינה בקול, אחרי כל הזמן שבו פשוט נתנה לקוויני לקרוא אותה,

חלק מהיצורים שלו מחרידים, והוא לא כל כך מסתדר עם אנשים, והוא בריטי."

"בריטי?" גיחכה קוויני, "הייתי מוסיפה את זה לרשימת היתרונות שלו."

"זה כמו לקות דיבור," אמרה טינה, "לא הסגנון שלי."

ואז היא הלכה לחדר, בשביל להתקדם עם הפרויקט לעבודה שלה כהילאית.

***

טינה עמדה למות.

היא עמדה, לא לגמרי יציבה, על כיסא שיורד לאט אל תוך נוזל כסוף ומפחיד.

"מר סלמנדרה!" היא צרחה בבעתה.

"אל תיבהלי!" ניוט אמר לה.

"אז מה אני אמורה לעשות במקום זה?" היא שאלה, מפוחדת.

ניוט סימן משהו ליצור שלו, הכחול-ירוק עם הראש השלדי-מחלץ הרוע.

"קפצי," הוא אמר לה.

"השתגעת?" נחרדה טינה.

הנוזל הכסוף הסתדר מסביבה במעגל של גלים מאיימים וחשף מתחתיו נוזל שחור.

"קפצי עליו," התעקש ניוט.

"טינה, הקשיבי לי, אני אתפוס אותך."

טינה הביטה בו במבט ספקני.

"טינה..." הוא ניסה לשכנע אותה, בעוד הגלים סביבה מגיעים לגובה של ראשה,

"אני אתפוס אותך."

"אני אתפוס אותך," הוא אמר בעוד הכיסא עליו עמדה טינה התחיל להתפורר.

"עכשיו!" הוא קרא, ואכן רק אז, כשהנוזל ההרסני כמעט סגר עליה כמו כלוב, כשהכסא עמד לשקוע סופית במים, היא היתה מוכנה לבטוח בו...

לרגע היא דרכה על מחלץ הרוע, ורגע לאחר מכן היא היתה מוגנת בזרועותיו של ניוט.

"תסלח לי על כך שלא בטחתי בך?"

"וודאי שכן," אמר ניוט בשקט, עיניו הכחולות-ירוקות מחייכות אליה.

"תודה לך," מצאה טינה את עצמה אומרת ברוך.

 היא נגעה בלחיו של ניוט, והמשיכה: "על כך שהצלת את חיי."

"זה מה שהייתי חייב לעשות," הוא אמר.

"זה מה שבחרת לעשות," תיקנה אותו טינה.

הוא חייך אליה.

הפנים שלהם הלכו והתקרבו, עד ששפתותיהם נפגשו לנשיקה מופלאה...

ואז טינה התעוררה וראתה את קוויני מחייכת מעליה.

"רואים טוב מאוד שניוט הוא לא הסגנון שלך."

"קוויני גולדשטיין!" צעקה טינה, מסמיקה לחלוטין, "אין לך שום זכות לפלוש לחלומות שלי!"

"אפילו לא צריך להיות לג'ילימנס כדי לראות שאת מאוהבת," צחקקה קוויני, "את התנשקת עם השמיכה."

זה מסביר את הטעם המוזר שיש לי בפה, חשבה טינה.

קוויני צחקה.

טינה בהתחלה נעצה בה מבט זועף, אבל עד מהרה היא נדבקה וצחקה גם היא.

פתאום היא הבינה שבכל החלומות שבהם חלמה על גרינדלוולד, קרידנס ובור המוות, הדמות המעורפלת שהיתה חסרה לה כל הזמן היתה בעצם ניוט סלמנדרה.

"אני צריכה ללכת לעבודה," היא אמרה לבסוף והתארגנה במהירות.

כשחזרה טינה מהעבודה קוויני שאלה אותה: "מתי ניוט יחזור אליך?"

לפני שטינה הספיקה לענות, קוויני אמרה: "מה זאת אומרת את לא יודעת מתי הוא יגמור לכתוב?

שלחי לו מכתב."

"אל תקראי את המחשבות שלי," רטנה טינה והוסיפה: "אני לא רוצה לשלוח לו מכתב, ככה הוא יחשוב שאני נואשת."

"אבל זה נכון, לא ראיתי אותך מאוהבת ככה מאז טומי!" אמרה קוויני.

"לא מזכירים את טומי," אמרה טינה במבוכה.

"ניוט בטוח רוצה לשמוע ממך," אמרה קוויני, "הוא אוהב אותך."

"איך אני יכולה להיות בטוחה?" שאלה טינה בחשש, "איזו סיבה יש לו לאהוב אותי?"

"זה שהוא הבטיח לחזור אליך זאת לא הוכחה מספיק טובה?" שלפה קוויני טיעון מנצח, "ולמה שהוא לא יאהב אותך?

הייתם קרובים למות ביחד, נלחמתם בגרינדלוולד ביחד וניסיתם ביחד להציל את קרידנס. וחוץ מזה, את טובת לב ויפה מאוד."

טינה לא היתה בטוחה שהיא מסכימה עם מה שקוויני אמרה, אבל היא הנהנה בכל זאת.

"אציו קלף!" היא קראה.

***

ניוט בדיוק היה עסוק בלטפל בהיפוגריפים של אמא שלו כאשר תזאוס אחיו הגדול הפריע לו באמרו: "קיבלת מכתב, ניוטון."

"אני קצת עסוק כרגע," אמר ניוט.

"אבל קיבלת מכתב."

"זה בטח מההוצאה לאור או מגורם רשמי אחר," רטן ניוט, "יודע מה? פשוט תקריא לי את זה בזמן שאני מאכיל את ההיפוגריפים האלה."

"טוב," אמר תזאוס ופתח את המכתב.

"ניוט היקר," הקריא תזאוס,

"אשמח לדעת ששלומך טוב.

מה שלום היצורים שלך?

עכשיו אתה בטח שומר עליהם שלא יברחו לשום מקום אחרי מה שקרה כאן בניו יורק.

בזכותך חזרתי לעבוד ואחותי קוויני..."

"עצור," אמר ניוט, מבין פתאום ממי המכתב הזה הגיע, "שיניתי את דעתי- אני אקרא את זה בעצמי."

אבל תזאוס המשיך להקריא, מחייך.

"מאושרת יותר מתמיד, כי ג'ייקוב פתח את המאפיה שלו.

הוא ממש טוב בזה, באים אליו המון לקוחות.

אשמח מאוד לדעת מתי תגמור לכתוב את הספר שלך, זה בטח יהיה נהדר לקרוא אותו,

וגם לפגוש אותך שוב, כמובן.

באהבה, פורפנטינה אסתר גולדשטיין."

תזאוס הדגיש במכוון את המילה באהבה.

"זה סיום נימוסי," מחה ניוט, "היא לא באמת מתכוונת לאהבה."

"היא כתבה שהיא תשמח לפגוש אותך," אמר תזאוס בחיוך ערמומי, "ניוטון, ניוטון, ניוטון, מי היה מאמין שדווקא אתה תקבע פגישה עם בחורה שנמצאת מעבר לים?"

"זה לא משהו רומנטי!" הסמיק ניוט.

"המכתב הזה צועק רומנטיקה," גיחך תזאוס.

"אז כנראה יש לך בעיות שמיעה," סינן ניוט.

"לא, לך יש בעיות הבנה קשות," חלק עליו תזאוס.

"זה שאתה רודף שמלות חסר תקנה לא אומר שכולם כמוך," העליב ניוט.

"נכון, אתה לדוגמה לא כמוני- אתה לא תוכל לזהות אישה שדלוקה עליך גם אם היא תצרח שירי אהבה לתוך האוזן שלך!" לעג תזאוס.

"בנים, למה אתם רבים ככה?" נזפה בהם אמא שלהם, שהגיעה מאחוריהם והקפיצה אותם לרגע.

"תזאוס מתנהג כמו אידיוט," אמר ניוט, "לא שזה חדש."

"אל תדבר ככה על אח שלך, הוא גיבור מלחמה!" היא גערה בו, ואז פנתה לתזאוס.

"מה בדיוק קרה כאן?"

"אישה מניו יורק התאהבה בניוטון," אמר תזאוס בחיוך רחב.

ניוט חטף את המכתב מידו של תזאוס.

"לתזאוס יש בעיות קשות בהבנת המציאות," אמר ניוט,"אני ממליץ כרופא לנעול  אותו בקדוש מנגו."

"אתה רופא של חיות," הזכיר לו תזאוס.

"טוב, אתה באמת חיה, אבל לא מהסוג שהייתי רוצה להכניס למזוודה שלי," אמר ניוט.

"אבל את כל סוגי החיות אתה רוצה להכניס למזוודה שלך- זה אומר שאני לא קיים," התחכם תזאוס.

"כן יהי רצון ונאמר אמן," הגיב ניוט.

"ניוטון ארטמיס פיידו סלמנדרה, שאני בחיים לא אשמע אותך מדבר ככה לאחיך יותר!" התעצבנה אמו, "ועכשיו לך לענות למכתב שקיבלת!"

***

כעבור כמה שבועות טינה הלכה ברחובות ניו יורק, כשפתאום עבר בריצה על האדמה שלרגליה יצור קטן, כהה ושעיר.

טינה תפסה אותו בזריזות והרימה אותו בחיוך.

היא ידעה בדיוק מי יבוא בעקבותיו.

"לאן נעלמת, ניפלר ארור שכמוך?" סרק ניוט את הרחוב בחיפוש אחר הגנב בעל המקור.

"חשבתי שלמדת את הלקח מהביקור הקודם כאן," אמרה טינה בקרירות והושיטה לו את הניפלר.

ניוט לקח את הניפלר, נבוך בעליל.

"חשבתי שלא תיתן יותר יד חופשית ליצורים שלך לשוטט ברחבי העיר ניו יורק," נזפה בו טינה בזמן שהוא הכניס את הניפלר למזוודה.

"אני, אה..." הוא גמגם במבוכה.

להפתעתו, טינה צחקה.

הוא מעולם לא שמע אותה צוחקת.

היה לצחוק שלה צליל ערב לאוזן.

"סתם התבדחתי," היא אמרה וחיבקה אותו, "התגעגעתי אליך."

ניוט קפא במקום.

"בוא נלך לשבת איפה שהוא, טוב, ניוט?"

ניוט לא הגיב.

"ניוט? ניוט? הלו?"

טינה נופפה בידה מול פניו של ניוט, "אתה בסדר?"

ניוט מצמץ והתמקד שוב.

"פשוט- אני לא חושב שמישהו שאינו מהמשפחה שלי חיבק אותי מאז... אי פעם," הוא אמר, נבוך.

"אפשר לשנות את זה," אמרה טינה ברוך.

"את זה שלא מחבקים אותי," הבין ניוט.

"את זה שאני לא מהמשפחה שלך, כמובן," תיקנה אותו טינה בחביבות, "רוצה לבוא למאפיה של ג'ייקוב?"

ניוט הנהן, מסמיק, והוא וטינה הלכו למאפיה של ג'ייקוב, יד ביד.

***

ניוט טיפל ביצורים שבמזוודה שלו בשעת בוקר מוקדמת.

הוא עדיין היה בניו יורק, בדירה של טינה וקוויני.

יום קודם לכן טינה הראתה לו את המאפיה של ג'ייקוב, וניוט התפעל מאוד מהמאפים שג'ייקוב יצר בדמויותיהן של חיות הפלא.

רק חבל שג'ייקוב לא זכר אותו, זה היה יכול להיות נחמד.

אבל רק את קוויני ג'ייקוב זכר, וגם זה היה במעורפל- הוא תמיד אמר לה שנדמה לו שהוא פגש אותה פעם.

בכל מקרה, זה היה טוב לפגוש אותו שוב, וגם לפגוש את קוויני שוב.

ואת טינה- את טינה היה נפלא לפגוש שוב, והיא כל כך שמחה כשהוא הביא לה את הספר.

טינה....

פתאום נשמע קול מאחורי גבו של ניוט, והקפיץ אותו: "אתה בא לאכול ארוחת בוקר, ניוט?"

"בוקר טוב, טינה," הוא אמר, לכשנרגע, "לא שמעתי אותך מתקרבת."

"מצטערת," היא אמרה.

"זה בסדר, זאת אשמתי שלא שמעתי אותך," אמר ניוט.

"זה לא רק זה," היא אמרה בשקט, ונראתה עצובה פתאום, "מעולם לא התנצלתי על היחס המגעיל שנתתי לך בפעם הראשונה שנפגשנו."

"אין לך על מה להתנצל," חייך ניוט, "אני עברתי על החוקים, זוכרת?"

"זה לא רק זה- היו לי חלומות על בור המוות," אמרה טינה, קולה רועד ודמעות מתחילות לזלוג על לחייה, "אני האמנתי לגרייבס- לגרינדלוולד! שאתה עובד בשביל גרינדלוולד, ואני לא בטחתי בך בבור המוות עד הרגע האחרון לחלוטין..."

ניוט חיבק אותה, לגמרי לא מבין איך היה לו האומץ לעשות את זה, ונתן לה לבכות על כתפו.

"זה בסדר," הוא ניחם אותה, "את טעית, וזה יכול לקרות לכל אחד, את אדם טוב, אני ראיתי בזכרונות שלך שם בבור המוות מה עשית בשביל קרידנס."

הוא מחה את דמעותיה בכף ידו, ובכף ידו השניה נגע בשיערה בדיוק כפי שעשה בפעם האחרונה שהם נפגשו.

"את יודעת," הוא אמר, "גם אני התגעגעתי אליך."

ניוט לא היה בטוח מי מהם יזם את זה, אבל הוא ידע בוודאות שהוא וטינה עדיין התנשקו בלהט כשקוויני ירדה אל המזוודה לקרוא להם לארוחת הבוקר.