המיון של ניוטון.

ויתור זכויות לג'יי קיי רולינג

ניוטון סלמנדרה שוב עבר במחסום של רציף תשע ושלושה רבעים, אבל הפעם לא כדי ללוות את אחיו הגדול, אלא כדי ללמוד בהוגוורטס בעצמו!

ניוטון היה מאוד נרגש, ופניו המנומשים זרחו בהתלהבות.

"בכל בוקר מליון ינשופים מביאים דואר לתלמידים! זה ממש מופלא, נכון, זואי?"

הוא פנה אל אחיו הגדול.

תזאוס האדים, מבושה או מכעס.

"אמרתי לך, ניוטון, לא לקרוא לי זואי יותר!

הכינויים הדביליים האלה-טוני וזואי- זה רק למתי שאנחנו בבית. בבית, מבין?

אני לא רוצה שהחברים שלי ישמעו אותך קורא לי בשם של ילדה."

"אבל אני שונא את השם תזאוס," רטן ניוטון.

"אז קרא לי תז, או כל דבר אחר שאינו שם של בחורה, אני מתחנן," ביקש אחיו הגדול נואשות.

"מה דעתך על זאוס?"הציע ניוטון.

תזאוס חשב בחיוך על כך ש"זאוס" זה השם של מלך האלים במיתולוגיה היוונית.

"שיהיה זאוס," הוא אמר.

"מעולה. זאוס. זאוס," מלמל לעצמו ניוטון, "הי, זאוס, חכה לי!"

הוא צעק כשאחיו התרחק ממנו לעבר הרכבת.

"חכו שניכם!" קרא אביהם ותפס אותם, "מה עם חיבוק להורים?"

"אל תביך אותי, אבא," מלמל תזאוס בזמן שאביו מעך אותו, בעוד ניוט מזנק בשמחה אל זרועותיה של אימו.

"כתוב לי אם תמצא היפוגריפים, טוב, ניוטון?"

"אכתוב לך," חייך אליה ניוטון, ואז הלך להעמיס את מזוודתו על הרכבת.

כשאחיו הגדול בא לעזור לו ניוטון שאל: "אפשר לשבת איתך?"

"לא, אני צריך לשבת עם החברים שלי," הוא אמר.

אבל לנוכח האכזבה שהשתקפה מעיניו הכחולות-ירוקות הגדולות של ניוטון, ולנוכח הזכרונות של תזאוס מנסיעתו הראשונה ברכבת, שבה בטעות הוא נכנס לתא של סלית'רינים שהתעללו בו הוא נכנע.

"יודע מה? בוא איתי."

והם נכנסו לתא שבו חיכו ילד בעל שיער חום כהה ומשקפיים מרובעים, שאותו ניוטון ראה כמה פעמים בביתם, כשתזאוס אירח אותו, אבל ניוטון שכח איך קוראים לו,

ילד נמוך עם שיער בלונדיני מתולתל שניוטון ראה אותו בפעמים שבהן ליווה את תזאוס לרכבת, וילדה יפה ושחומת עור, עם שיער קלוע לצמה, שהוא לא ראה אף פעם.

"הי תז,"הם אמרו.

"הי, הנרי, אדמונד,בקי," בירך אותם תזאוס, "זה האח הקטן שלי, ניוטון.

הוא נוסע איתנו כדי שהסלית'רינים לא יהפכו אותו לחביתה."

המתולתל ניגש אל ניוטון ולחץ את ידו. "שלום, חביתה קטנה,"זה לא היה הוגן מצידו לומר זאת, כי הוא היה בגובה של ניוטון, "אני הנרי. באיזה בית אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?"

ניוטון לא ענה.

"ברור שגריפינדור," ענה תזאוס במקומו, "זה הבית הכי מוצלח."

ניוטון רצה להגיד שאולי בא לו להיות ברייבנקלו, כמו אמא שלו, או בסלית'רין, כמו אבא שלו, אבל מול המבטים הזרים שבחנו אותו הוא לא היה מסוגל לדבר.

הוא השפיל את עיניו אל הרצפה.

"למה אתה לא נותן לאחיך לענות, תז?" שאל אדמונד, הילד עם המשקפיים, "אני בטוח שיש לו דעה משל עצמו."

"קשה לו לדבר ליד אנשים שהם לא מהמשפחה, "הסביר תזאוס, "וליצור קשר עין. אבל זה יעבור לו מהר מאוד."

 ניוטון המשיך לשתוק במשך זמן ארוך, עד שחבריו של תזאוס איבדו בו עניין, ועברו לדבר בינם לבין עצמם ועם תזאוס.

ניוטון רק אכל עוגיות דלעת מהעגלה של הממתקים (את ברטי בוטס וצפרדעי השוקולד אני חוששת שעוד לא המציאו.)

והסתכל, מרותק, על הנוף שנשקף מהחלון עד שהנסיעה נגמרה.

כשבחור צעיר, צנום ולבקן שהציג עצמו בשם מתיו ריצ'רד הזמין את תלמידי השנה הראשונה לעלות על הסירות (גם את האגריד עוד לא המציאו.), ניוטון נאלץ להיפרד מאחיו,

ומצא עצמו יושב בסירה יחד עם עוד שלושה תלמידי שנה ראשונה שהוא לא מכיר.

אבל הפחדים שלו התפוגגו כשהוא ראה את טירת הוגוורטס היפהפיה אל מולו.

"וואו," הוא התפעל בקול.

"וואו," הסכימו איתו התלמידים שישבו איתו בסירה.

כשכולם ירדו מהסירות, שהפליגו בכוחות עצמן, הם טיפסו בעקבות שרביטו המאיר של מתיו במעלה מעבר צר, ויצאו לבסוף אל חלקת דשא חלקה, לחה, ממש בצל הטירה.

הם עלו בגרם מדרגות מאבן, והצטופפו סביב הדלת הקדמית הגדולה העשויה עץ אלון.

"אתם מוכנים, ילדים?" שאל מתיו ריצ'רד. (הם היו אומרים כן, כן, קפטן! אבל עוד לא המציאו את בובספוג.)

הוא נגע עם קצה השרביט בדלת הטירה.

הדלת נפתחה וגילתה מאחוריה קוסם גבוה ורזה, עם אף עקום שנראה כאילו הוא נשבר לפחות פעמיים, עינים כחולות נוצצות מאחורי משקפיים חרמשיים וזקן אדמוני קצר.

"בואו אחרי," הוא אמר והתחיל ללכת, מוביל אותם דרך אולם הכניסה הענק עם הלפידים הצמודים לקירות,

אל תוך חדר קטן וריק.

"ברוכים הבאים להוגוורטס," הוא אמר בחביבות, "אני פרופסור דמבלדור, המורה לשינויי צורה.

המיון שלכם לארבעת הבתים יתחיל בקרוב. וזה טקס חשוב ביותר, כיוון שהבית שלכם יהיה המשפחה שלכם בהוגוורטס, כיוון שאיתם אתם תישנו ותאכלו, וזה מה שמקרב אנשים יותר מכל."

דמבלדור חייך.

"ארבעת הבתים הם גריפינדור, הפלפאף, רייבנקלו וסלית'רין- ולכל אחד מהבתים יש היסטוריה מפוארת וחשיבות גדולה.

ההצלחות שלכם יוסיפו נקודות לבית שלכם,והפרות של חוקים יורידו נקודות מהבית שלכם.

בסוף השנה, הבית בעל מספר הנקודות הרב ביותר יזכה בגביע הבתים.

אני סבור שכל אחד מכם יתרום רבות לבית שאליו ישתייך.

אתם מוכנים לטקס המיון?" הוא שאל.

רוב התלמידים הנהנו.

"אם כך- אחרי בשורה ישרה!" הוא הכריז, והוביל אותם מתוך החדר הקטן אל האולם הגדול.

דמבלדור הניח מול השולחנות של הבתים שרפרף מעץ, ועליו את מצנפת המיון.

המצנפת שרה שיר כלשהו

(מה זאת אומרת איך הלך השיר? אני לא עוזי חיטמן!)

והאולם פרץ במחיאות כפיים. 

המיון התחיל.

"אברנת'י, רוג'ר! קרא דמבלדור, וילד כהה עור ושחור שיער הלך בצעד בוטח, חבש את המצנפת והתיישב על השרפרף.

"גריפינדור!" קראה המצנפת.

ניוטון הסתכל בו בקנאה על כך שזה כבר מאחוריו.

מהר מאוד ניוטון הבין שזה מסודר לפי סדר האותיות בשמות המשפחה ונתקף ייאוש- למה הוא חייב להיות באות ס'?

הוא רצה לשבת כבר!

"סלמנדרה, ניוטון!"

סוף כל סוף ניוטון נקרא אל המצנפת.

הוא פסע בחיל ורעדה וחבש את המצנפת על ראשו.

שבצי אותי ברייבנקל,חשב ניוטון, אני חכם, אני יודע הכל על היפוגריפים.

בערך בזה מסתכם הידע שלך, אמרה לו המצנפת.
אז בגריפינדור, חשב ניוטון, אני אמיץ, אני לא מפחד מהיפוגריפים.

אתה מכיר אותם מאז שאתה תינוק, למה שתפחד מהם? השיבה לו בהיגיון המצנפת.

אז בסלית'רין, הוא חשב נואשות, אני שאפתן, אני רוצה לפגוש את כל הגזעים של ההיפוגריפים בעולם כשאהיה גדול.

לזה קשה לקרוא שאיפה גדולה, אמרה המצנפת, אתה לא מתאים לאף אחד מהבתים שהזכרת.

ניוטון הבין למה היא מתכוונת.

לא, הוא חשב בבעתה.

כן, אמרה המצנפת, יש לך לב רחב יותר ממה שאתה חושב."הפלפאף!"

היא צעקה לעבר האולם.

ניוטון פסע, מאוכזב, לעבר שולחן הפלפאף.

הוא ראה את פניו המאוכזבים של תזאוס והתאכזב עוד יותר.

מחיאות הכפיים לא עודדו אותו.

"אני מקווה שהבית שלנו יזכה השנה בגביע הבתים," אמר תלמיד שנה ראשונה בשם אלכסנדר שניוטון ראה אותו מתמיין קודם לכן, לתלמיד מבוגר יותר שישב מולם.

התלמיד צחק עד שזלגו מעיניו דמעות.

(ואם תסתכלו בתחתית הדף באתר הזה על מצב הנקודות של כל בית, גם תבינו למה.)