המשרת של הרשע

אני מנסה לכתוב את הסיפור בערך, אז אל תהרגו אותי אם זה משעמם או שאני נכנסת לפרטים יותר מדי או מדלגת על דברים. אני מנסה לעשות כמיטב יכולתי D:
אני מתחילה כל פרק בציטוט של אחת הדמויות שבשירים. כן אנשים, MOTHY כתב להם אפילו ציטוטים.

---

"לא הבנתי למה הייתה לך אז גישה כזאת, אבל עכשיו אני יודעת, שומשת בחוסר רחמים בסכסוך פוליטי." - ג'רמיין אבדוניה

"לעולם לא תגיעי אליי!"
שני התאומים רצו במסדרונות הארמון, הילדה אחרי הילד, מנסה לשים בשיערו את אחת מסיכותיה המלכותיות.
הוא נכנס לתוך חדר המלך. הוא היה מקושט בשטיחי קיר יפהפיים. אגרטלים מפוארים עמדו על שידות צמודות לקירות החדר. השטיח הגדול שבחדר היה בצבע אדום כדם ומחוספס. הילדה כבר כמעט הגיעה אל תאומה הזהה, היא זינקה עליו והפילה אותו על הרצפה. שניהם התגלגלו אחד על השני בזמן שהם נאבקים אחד בשני. לבסוף הם נתקעו בחוזקה באחת מהשידות בחדר שנפלה על הרצפה. האגרטל שעמד עליה התנפץ על הרצפה ברעש חזק.
"ריליאנה, אלקסיאל," אמרה אמם בחומרה רבה כשעברה על יד החדר. "תראו מה עשיתם." היא תפסה בידיהם של השניים וגררה אותם לחדרם. היא השליכה אותם אל תוך החדר ונעלה את הדלת בשביל שלא יצאו.
דמעות החלו לזלוג על לחייה של ריליאנה, לא עבר זמן רב עד שכבר החלה להתייפח בקול.
בנתיים, אחיה עמד מול החלון והסתכל החוצה. לפתע הוא שם לב למשהו. "ריליאנה." הוא רץ אל אחותו והניח יד על כתפה. "ריליאנה, מצאתי דרך לצאת מהארמון בלי שיראו אותנו." הוא אמר בחיוך והוביל אותה אל החלון. החלון היה נמוך מספיק בשביל שהתאומים יוכלו לקפוץ ממנו מבלי להיפגע. אלקסיאל קפץ החוצה מבלי להסס, בזמן שאחותו העבירה את מבטה מהחלון לדלת החדר. לבסוף נכנעה וקפצה מהחלון אחרי אחיה.
"אני יודעת לאן נוכל ללכת." היא אמרה בחיוך והחלה לצעוד אל עבר היער המפריד בין ממלכת לוסיפניה, הממלכה שבה נולדו, לבין ממלכת אלפגורט, המכונה גם 'הממלכה הירוקה'. היא החלה לפלס את דרכה דרך העצים, אלקסיאל הלך אחריה בחשש.
"את היית כאן פעם? שמעתי שרק אנשים שמכירים את היער יוכלו לנווט בו," אמר בחשש קל.
"הייתי כאן כבר. אני יודעת לאן אני הולכת." היא אמרה בלעג קל. היא שמחה שהיא יותר טובה מאחיה התאום במשהו.
לבסוף הגיעו אל החוף של לוסיפניה. החול בהק בשמש החמה והגלים הכחולים התנפצו על החול והתיזו רסיסי מים על התאומים שעברו על פניהם. מבלי לשים לב, הילדים החלו לשחק על החול הרך. בזמן שריליאנה רצה היא מעדה על אבן ונפלה, או לפחות חשבה שזאת הייתה אבן.
היא הרימה מהחול קופסה קטנה בצבע שחור. היא קראה לאחיה שהגיע אליה בריצה והראתה לו את הקופסה.
"שנפתח אותה?" היא שאלה. הוא הנהן כתשובה ונטל מידיה את הקופסה העדינה ופתח אותה.
שני הילדים הביטו מסוקרנים אל תוך הקופסא. בפנים שכבה אחת מארבעת מראות לוסיפניה. הילדים שמעו בסיפורים שהתאומים הנזל וגרטל יצרו את כלי החטא, שבסופו של דבר התפצל לארבע מראות זעירות. אלקסיאל הרים את המראה והתבונן בה. המראה החלה לרעוד בידו והוא שמט אותה במהירות והתרחק. קול צחוק בקע מתוך המראה ואדים שחורים עלו ממנה. ריליאנה צרחה והתחבאה מאחורי אחיה. לבסוף נעמד מולם דמות של גבר חיוור, פניו לא נראו. ריליאנה רעדה מאחורי גבו של אחיה, אבל אלקסיאל הושיט את ידו אל הגבר בידידות. האיש היסס קצת לפני שאחז בידו ולחץ אותה.
שדה הראיה של אלקסיאל החשיר.

אלקסיאל פקח את עיניו. היה נראה שעברו כמה שעות, כי שעת הדמדומים הספיקה להגיעה.
"אני רעבה." הוא שמע את תלונותיה של אחותו לידו. הוא חייך וקם על רגליו, אז הוא שם לב שהקופסא עדיין בידו. הוא קבר אותה בחול, איפה שמצאו אותה, וביחד התאומים הלכו חזרה לארמון.

לאחר שלושה ימים, בזמן שהלדים אכלו את ארוחותיהם, הופיע מולם איש. הוא היה חיוור ופניו הוסתרו מאחורי ברדס שחור. התאומים זיהו אותו מיד כאיש שיצא מתוך המראה שבחוף.
"אנא, הביאו לי קצת מארוחותיכם." הוא ביקש. קולו היה צרוד ומעונה, כאילו גווא ברעב כבר כמה ימים.
ריליאנה הסתכלה עליו בכעס והנידה בראשה. האיש דיבר, אך מילותיו לא נשמעו.
אלקסיאל חשב קצת ובסופו של דבר נתן לו קצת מהאוכל שלו, מרחמים. שוב פעם האיש דיבר, אבל הפעם הוא כן הצליח לשמוע אותו.
"על נדיבותך אני, שד הגאווה, אברח אותך. אם תרצה להביע את משאלתך, תכתוב אותה על פתק, הכנס אותו לבקבוק ושלח אותו אל הים. המשאלה שלך תתגשם." הוא אמר ונעלם.
"אין לי חשק לאכול," אמרה ריליאנה וקמה מהשולחן. היא הלכה לחדרה באדישות.