חילופי העונות

פרק ג'

אדם לאדם- זאב

"זה טוב, בהחלט," אמר דמבלדור, מסלסל את זקנו בזמן ששקל את דבריו של רמוס. פתאום הוא החל ללטף את ראשו של אחד האריות שעיטר את הכיסא שלו, ונראה מהורהר מאד. "ואתה לא צופה שום סכנה מפני מתקפה?"

"אני לא סבור שאוכלי המוות יוכלו להתקיף אותנו בקלות, גם אם היו יודעים בדיוק היכן אנחנו ועוקפים את כישוף הפידליוס. אפילו טונקס כמעט הלכה לאיבוד לפני כמה ימים כשטוותה את הלחש הלא- נכון. אם אוכלי המוות ירצו להתקיף, ייקחו להם כמה חודשים טובים, אפילו אם וולדמורט ומיטב אוכלי המוות ירתמו למשימה."

"טוב מאד," אמר דמבלדור. פוקס עוף החול, שיצא להתעופפות מאוחרת של בוקר מעל ליער האסור, תפס כמעט את כל החלון כשנכנס כמו להבה מעופפת, ונחת בחינניות על מסעד הכיסא של המנהל. הוא קרא קריאה רכה, כמברך את רמוס לשלום, ודמבלדור ליטף את אחת מכנפיו המבריקות בהיסח הדעת. "עשית עבודה מצוינת, רמוס. אני לא רואה איך היא יכולה הייתה להיעשות טוב יותר. תמיד ידעתי שאתה מוכשר ברונות ובלחשים, אבל לא ידעתי שאתה כישרון כזה."

"תודה, אדוני," הודה לו רמוס במבוכה קלה. דמבלדור חייך אליו באהדה, שפתיו החיוורות והדקות נמתחות על פניו הרזות. הם נפלו לשתיקה כשידו הארוכה של המנהל המשיכה ללטף את עוף החול הנאה, שקוע בהגיגים עמוקים שרמוס תיאר לעצמו שבאים עם הגיל.

"אדוני?" הוא פתח לאחר זמן מה של שתיקה.

"כן, בחורי?" שאל דמבלדור, נראה כמתעורר פתאום מחלום, למרות שרמוס ידע שהוא ערני לכל תנועה חשודה.

רמוס חש מעט שלא בנוח. אחרי הכל, השניים לא היו לבדם עם עשרות הדיוקנות שנמנמו להם על הקירות המעוגלים, מטפסים מעלה עד לגג המגדל המחודד. "מה בנוגע לרעיון שלי, אדוני? שקלת אותו?"

"שקלתי אותו," השיב דמבלדור, והצמיד את קצות אצבעותיו זו לזו. רמוס שם לב שעשה זאת בכל פעם בה התכוון להגיד למישהו משהו שלא ימצא חן בעניו. "הוא רעיון מצוין, אני מוכרח להודות, ומרגל נוסף אצל וודלמורט ייסע לנו מאד, אך אני חושש שעלי לסרב."

"למה?" שאל רמוס בסבלנות. סיריוס במקומו היה מתפרץ בזעם אפילו לפני שידע את הסיבה. כזה היה סיריוס.

"המשימה מסוכנת מאד," הסביר דמבלדור, "יותר משאתה אולי מדמיין, ואני מתאר לעצמי שאינך שוקל את העניין בקלות דעת. סוורוס יוכל לספר לך כמה היא מסוכנת, ואני- אנחנו- לא יכולים להרשות לעצמנו לאבד חבר מסדר חשוב כל כך בשביל משימה שאולי תהיה עקרה. וולדמורט לא טורח לשתף את נתיניו הפחותים בתוכניותיו, רמוס, והוא לא מתייחס אל אנשי הזאב בהרבה יותר כבוד מאשר משרד הקסמים." רמוס פתח את פיו להגיד שזה שווה את הסיכון, אבל דמבלדור דיבר לפניו, ועניו הכחולות ריצדו, כאילו רגש חזק שטף אותו. "ובנוסף לכך... רמוס, הארי איבד מספיק. הוא לא היה רוצה לאבד אותך, ואני בטוח שאתה אינך רוצה לאבד אותו. נדמה לי שאתם זקוקים זה לזה."

רמוס מצא את עצמו מחייך בעצב, כי ידע שהוא צודק. הוא לא יכול היה לעולל זאת להארי, במיוחד כשבדיוק עכשיו איבד את סנדקו וסוף- סוף ניתנה לו ההזדמנות לעזוב את בית דודיו. הוא אמר, "הארי באמת יקר לך, אדוני."

"אתה נשמע מופתע," אמר דמבלדור, ולא נשמע מאד משועשע, "מי אמר שהארי לא יקר לי?"

"אני חושב שכך הוא חש לפעמים," אמר רמוס, "במיוחד מאז השנה שעברה. הוא חושב שלא אכפת לך ממנו- שהוא רק הכלי שלך במלחמה נגד וולדמורט."

עניו של דמבלדור הפכו ללחות ונוצצות, וברמוס הכתה ההבנה- הוא הבין כמה הוא זקן, וכמה הוא ראה ואיבד. הוא דיבר, ולרגע קולו בגד בו, "אם כן, אולי כדאי שאגיע לביקור."

"נשמח לראות אותך, אדוני," אמר רמוס בכוונה רבה. "ועכשיו אני אשאיר אותך לעניינך- כדאי שאני אחזור."

"כמובן," אמר דמבלדור, ורמוס הופתע מהמהירות בה עניו התבהרו. "להתראות, בחורי. שמור על עצמך."

רמוס הודה לו ופנה לצאת, אך כשעמד ליד הדלת נזכר בדבר מה.

"אדוני-" הוא סב לאחור, ודמבלדור הרים אליו את מבטו, אשר בער בכחול לצד ראשו האדום, הבוהק, של פוקס וגלימתו העשירה שלו. "במסדר מסתובבת שמועה על נבואה... שקשורה בהארי ובוולדמורט." המנהל לא אמר דבר, ורמוס הבין שהוא מחכה שימשיך, "וכאפוטרופוס הנוכחי של הארי אני מרגיש שזו מחובתי... ובכן, הייתי רוצה לדעת במה מדובר."

דמבלדור הרים גבה לבנה אחת וליטף את הכרבולת הזהובה של פוקס, נמנע ממבטו של האדם- זאב. "מוזר, לא חשבתי שדווקא אתה תהיה האדם שייקח שמועות חסרות שחר ברצינות."

"האם היא באמת חסרת שחר, אדוני?"

דמבלדור הרים את מבטו. מסכת האדישות והכוח שלו הסוותה, כתמיד, על רגשותיו האמיתיים. "הארי יספר לך אם ירגיש לנכון לעשות זאת."

רמוס הנהן. "תודה, פרופסור. יום טוב."

הוא ירד להוגסמיד ברגל. זה היה יום יפה, בהיר וחמים, והכל נדמה שלוו להפליא, כאילו לא הייתה צרה בעולם. פעמים רבות רמוס קינא בבעלי החיים על החיים הקצרים בהם הדאגה היחידה הייתה מהיכן תגיע הארוחה הבאה. חוסר הדאגה והחופש היו הדבר היחיד לו ציפה בירח המלא, שעכשיו היה קרוב מאד. רמוס החל לחוש את העקצוץ המוכר בעורו, את דגדוג הריחות החזקים באפו, את הקולות המוגברים ההולמים באוזניו ואת המראות החדים והצבעוניים.

הוא היה שקוע במחשבות עמוקות, והדרך חלפה על פניו במהירות כשירד במדרגות המתונות לכיוון הכפר. הוא היה רוצה חברה באותו הרגע, יותר מכל דבר אחר. הארי כמובן היה בבית, וטונקס הייתה אמורה לחזור מהעבודה רק בצהריים.

הוא השתמש בשירות הפולו הציבורי, והתעלם ממבטה הנוקב, הסקרן והנגעל בו זמנית, של הפקידה ממנה קנה את קמצוץ אבקת הפולו בשלושה גוזים. הוא כבר היה רגיל, ולא אכפת היה לו שאנשים יודעים על טבעו האמיתי לפי בגדיו המרופטים והצלקות העמומות שעל פניו.

הוא עבר בפולו לקלחת הרותחת, שהתחילה להתמלא לקראת ארוחת הצהריים. היא הייתה רועשת, ורמוס לא יכול היה לסבול את זה, לכן מיהר לצאת. בנוסף לקולות השיחה, חבטות מחבטות וסירים נשמעו מהמטבח, מהדהדות באולם הרחב. "תפסו את העכברוש הזה!"

בניגוד להוגסמיד, לונדון הייתה מצועפת בעננים. כך היא נדמתה בדרך כלל; הומה ואפורה, וברחובותיה אנשים מתרוצצים כמו נמלים הלוך ושוב, כלל לא מודעים לאיום שמאיים עליהם כמו על הקוסמים.

היה לו הרבה במה להרהר בזמן שעשה את דרכו לכיוון תחנת האוטובוס המתאימה. המוגלגים צפו בו פחות, אם כי נראה חריג בבגדיו המרופטים ופניו המצולקות, ורבים בוודאי חשבו אותו לקבצן חסר מזל.

הוא כמעט פספס את האוטובוס, שהגיע לתחנה רגעים לפני שהגיע לשם הוא עצמו, והוא גמע את שאר המרחק בריצה, קופץ אל תוך האוטובוס אחרון, רגע לפני שהדלתות נסגרו. הריצה השאירה אותו בהרגשת התעלות כמעט מחליאה, והוא רצה לרוץ עוד- לרוץ את כל הדרך על פני חצי לונדון הביתה- אבל ידע שגופו האנושי החלש לא יעמוד בכך, והכניע את הזאב שבתוכו בזמן שהתיישב בספסל ריק בסוף האוטובוס.

לאחר זמן מה של נסיעה הם חלפו על פני קינגס קרוס, ומחשבותיו של רמוס פינו את מקומן לזיכרון מלפני שבוע; כיצד וורנון דרסלי סטר להארי לעיני התחנה כולה. הם חלפו על פני התחנה, אך המחשבה לא עזבה אותו. הוא ידע שהוא חייב לדבר עם הארי; המשא הזה יכביד עליו עד שלא יגיד לו את כל מה שרצה להגיד לו, ויסביר לו, ויגרום לו להבין שהוא מוכן להיות כל מה שסיריוס היה ורצה להיות, וכל מה שהארי רצה שיהיה בשבילו.

"אדוני?" נשמע קול קטן מאחוריו. בתחילה הוא היה משוכנע שהוא לא מכוון אליו, אך אז הקול נשמע שוב, קרוב יותר, "א-אדוני?"

רמוס הפנה את מבטו, נמשך ממחשבותיו פתאום, וראה ילד קטן שישב ספסל מאחוריו עם אימו, שבאותו הרגע אמרה לו, "ג'וני, אל תטריד זרים-"

אבל ג'וני הקטן התעלם ממנה והביט ברמוס בזוג עניים חומות ענקיות, תמימות. "אדוני," הוא אמר ביראת כבוד משונה, "אתה... אני חושב שאתה אדם- זאב."

רמוס צחק. "ככה אתה חושב?"

ג'וני הנהן, ביתר אומץ מקודם, ונראה חסר מילים.

"אתה מאמין באנשי זאב?" שאל רמוס בחיוך.

ג'וני הנהן שוב, בהתלהבות. "אני יודע שיש זאבי אדם. פעם ראיתי אחד, בירח המלא ממש!" הוא טען, וכל האוטובוס יכול היה לשמוע אותו, בלי כל ספק. "הוא היה ממש- ממש גדול, והיו לו עניים מפחידות כאלה, אבל הוא דיבר איתי, ושאל אותי אם אני גם רוצה להיות זאב. דווקא רציתי, אבל ידעתי שאז אני אצטרך להיפרד מאמא ואבא ומכל החברים שלי, ולא רציתי."

רמוס חייך עוד יותר. הוא לא היה משוכנע בן כמה הילד, אולי חמש או שש, אבל תיאר לעצמו שכנראה התבלבל בין מציאות לחלום, כמו שקרה לפעמים לילדים צעירים. "ובכן," הוא אמר, "אם כך, כנראה שאני אדם- זאב."

"וואו!" התפעם ג'וני. לאחר כמה רגעים האוטובוס עצר בתחנה שלהם, ואימו אחזה בידו כשקמו ממקום משובם.

"קדימה, ג'וני, זו התחנה שלנו-"

"להתראות, אדון זאב!" הילד קרא אחריו, וכולם הביטו בו וברמוס עד שירד עם אימו מהאוטובוס. רמוס חייך מבוכה, וקבע את מבטו בנוף שמחוץ לחלון עד שהמבטים עזבו אותו.

הוא תחב את ידיו לכיסיו כשהתחנה שלו הגיע וגמע את הרחובות עד הסמטה שלו. הוא חש רעב קל, כי שעת ארוחת הצהריים כבר עברה, אך הרעב הזה לא היה האחד שהציק לו כל כך. הוא גירד את עורפו כדי לנסות ולהתנער מהעקצוץ, ותהה אם יהיה לו אומץ לטרוף משהו בעוד שני לילות.

הוא פתח את דלת דירתו בעזרת המפתח הקטן, ומייד נשטף בגל של מוזיקה רועשת וריח מעורר תיאבון.

הוא סגר את הדלת אחריו ועיסה את אוזנו הימנית כנגד הרעש הצורם. אוסקר זינק לכיוונו מהספה והחל להתחכך ברגליו, מגרגר באושר. רמוס חייך אליו; במשך שמונה שנים לפני שסיריוס ברח הוא היה משוכנע שהיצור הזה היה היחיד בכל העולם שאהב אותו. הוא הרים אותו על ידיו והחתול הטה את צווארו בהתפנקות כשגירד אותו תחת סנטרו ונכנס איתו למטבח.

הארי, שעמד לצד הכיריים וטיגן משהו, בירך אותו לשלום בשקט. רמוס ביקש ממנו להחליש את המוזיקה, והוא התנצל וסובב כתפור בטייפ שנח על הרצפה בקרבתו. רמוס אף פעם לא הצליח להבין איך הוא, שהעריך כל כך מוזיקה טובה, יכול היה לסבול את הרעש הזה, אך תיאר לעצמו שזו בוודאי איזו שהיא דרך שלו להתבטא ולמצוא מזור לאומללות ולכעס שחש, בוודאי, לא מעט.

"לא היית צריך לבשל," הוא אמר לו בזמן שהניח את אוסקר על הרצפה. "הייתי מכין משהו-"

הארי משך בכתפיו, מפנה את מבטו אל מעבר לכתפו לרגע כדי לצאת ידי חובה, אבל לא באמת מביט בו. "זה בסדר, אני אוהב לבשל."

הם התיישבו לאכול אחרי כמה דקות, בשתיקה. אוסקר התיישב לרגלי השולחן וצפה מעלה אליהם, עוקב אחרי תנועות הסכו"ם בחמדנות.

אבל רמוס גילה שהוא לא רעב כמו שחשב, ונראה שהארי חש כמוהו.

"זה מצוין," אמר רמוס, אבל דבריו טבעו בשתיקה, כי הארי רק הודה לו בשקט, בקושי מביט בו. הוא מעולם לא היה שתקן כזה, אפילו אחרי שחזה בחזרתו של וולדמורט. רמוס עוד זכר את הצחוק האמיתי שלו, משוחרר וחסר דאגות, אותו הוא לא שמע מאז דצמבר, והיה נותן הכל כדי לשמוע אותו שוב.

סיריוס מת לפני יותר מחודשיים. רמוס לא הרשה לעצמו לספור את הימים, וידע שהכי טוב יהיה לו לשכוח את פניו של חברו לזמן מה, לצאת לחופשה מהזיכרונות, ולחזור להיזכר בו בהערכה ובאהבה מאוחר יותר. לשמוח שהוא במקום טוב יותר.

"הארי..." הארי הרים את מבטו ורמוס נקב בו את מבטו, לא מאפשר לו להסיט אותו. פתאום הוא ידע מה רצה להגיד כל הזמן הזה. "הארי, אם לא תעזוב את זה, זה לא יעזוב אותך."

לרגע שפתו של הארי רטטה. רמוס ידע שראה זאת. אבל הארי השפיל את מבטו מייד והטיח את הסכום על הצלחת בחבטה מצלצלת. אוזניו של אוסקר השתטחו לאחור בכעס.

"אני יכול לקום?" הוא זרק וניגב את פיו, כאילו הוא שואל את הצלחת. "אני לא באמת רעב-"

"לא, הארי, אנחנו צריכים לדבר-" רמוס ניסה להיות הכי תקף שיכול היה להיות, אבל גילה שקולו מאיים להישבר. הארי היה מחוץ למטבח לפני שרמוס סיים את דבריו, ולאחר שנייה הוא שמע את דלת חדרו נטרקת. אוסקר פנה לכיוון הסלון באוזניים משוכות לאחור וזנב מורד.

רמוס נאנח ועקב אחרי הארי. הוא הקיש על דלתו. "הארי?"

הנער לא השיב, ורמוס לא יכול היה לשמוע דבר כשהצמיד את אוזנו לדלת. הוא הקיש שוב. "הארי, בבקשה, אני רק רוצה לעזור לך. אני יודע שאני לא סיריוס, אבל... אוף, לא משנה," הוא סיים לבסוף, יודע שאין טעם לדבריו, והוא חש גוש של מרירות בגרונו. הוא נאנח. "רק תדע שאני פה, טוב? אם אתה רוצה לדבר. אל תשמור את זה בפנים."

הוא התמוטט על הספה בפיסוק איברים, לא טורח לחלוץ את נעליו. הוא לא ידע כמה זמן שכב שם- אולי נרדם- אבל לאחר זמן מה טונקס נכנסה.

"משהו מריח טוב," היא אמרה, משליכה את תיקה ואת גלימתה על הכורסא.

"הארי בישל," אמר רמוס ביובש.

היא נכנסה למטבח וחזרה לאחר כמה רגעים עם צלחת ומזלג. נוגסת בחתיכת חזה עוף מטוגן היא הנהנה בהערכה ואמרה, "הוא מבשל ממש טוב."

רמוס השיב לה בשתיקה. היא התיישבה רגל על רגל על הכורסא ושאלה, "מה אוכל אותך?"

רמוס הביט בה. היא עשתה עבודה מצוינת בלהעמיד פנים שמה שקרה אתמול במכבסה לא התרחש. למעשה, היא הייתה טובה בזה כל כך, שגם הוא החל לתהות האם זה באמת קרה, או שמא הוא הזה את זה. אך שיערה היום היה חום פשוט וקצר, מקורזל ופרוע, והוא ידע שדבר מה מטריד אותה.

"זה הארי," הוא ענה, "הוא אומלל, אבל לא מוכן לדבר איתי על זה."

"אולי הוא לא רוצה לדבר על זה?" הציעה טונקס, ורמוס שם לב כיצד היא פתאום נראתה מדוכדכת.

"אבל הוא חייב. תראי איך הוא נראה; בקושי אוכל, בקושי מדבר... אני יודע איך זה."

"כן, יש בזה משהו," אמרה טונקס, ונראה שהיא איבדה את הביטחון העצמי שלה ביחד עם התיאבון שלה. "אולי אני אנסה לדבר איתו?"

"בהצלחה עם זה," אמר רמוס, לא זע ממקומו. טונקס החזירה את הצלחת למטבח ונעלמה במסדרון. רמוס חיכה עוד כמה שניות לפני שקם ועקב אחריה. הוא ידע שציטוט לשיחות הוא מעשה ילדותי וטיפשי, אבל הוא היה חייב לדעת מה הארי מרגיש, בדרך כזו או אחרת.

הוא קיווה שאם יהיה בשקט ואף אמבולס לא יחליט לעבור ברחוב באותו הרגע יצליח לשמוע את שיחתם דרך הקיר, כפי ששמע את הארי מתעורר מחלומותיו. מזלו שפר עליו, ודרך החלון הפתוח הוא הצליח לשמוע שהארי וטונקס נמצאים ביציאת החירום.

הוא התיישב מתחת לחלון וניסה להתרכז בקולותיהם, וריח עשן הגיע לנחיריו.

"אני יכול לגם לנסות?" הוא שמע את הארי שואל.

"לא," ענתה טונקס, "אסור לך לעשן."

"ממתי את מעשנת?"

"מהגיל שלך, בערך. אבל אני לא דוגמא לשום דבר. כשהייתי בת חמש עשרה אבא שלי אמר לי שאם יתפוס אותי אם סיגריה זה יהיה הסוף שלי; אז התחלתי לעשן בכוונה- מרד נעורים, אתה יודע. מאז אני לא יכולה להפסיק."

"זה טיפשי. לא היית צריכה לעשות את זה."

טונקס אמרה משהו שרמוס לא שמע. הם שתקו במשך זמן מה, ולבסוף היא אמרה, "אז אתה אוהב לגור עם רמוס?"

רמוס המתין לתשובה במתח. "כן, זה נפלא. אפילו יותר טוב מהוויזלים. כלומר... אני מרגיש שזה באמת הבית שלי."

"רמוס נהדר, נכון?"

"כן." רמוס חש שליבו מתנפח בשביעות רצון. "אף פעם לא היה לי מקום שהרגשתי שהוא לגמרי שלי."

"אצל הדודים שלך?"

"לא, זה היה החדר השני של דאדלי; היו שם כל החפצים השבורים ואלה שהוא לא רצה. ובשאר המקומות אני תמיד מתחלק עם רון, אפילו אצל... כלומר, בשנה שעברה..." טונקס הצליחה להסיח את דעתו של הארי לרגע מסיריוס, אך ברגע  שנזכר בו שוב שקע בשתיקה שלו.

טונקס אמרה, כמעט בייאוש, "הארי, סיריוס היה רוצה שתמשיך הלאה."

הארי השמיע קול של חוסר סבלנות ורמוס שמע את רגלו פוגעת בסורגי המתכת של רצפת יציאת החירום, אבל טונקס אמרה, "שב, לא סיימתי איתך." ורמוס הצטער שהוא אינו יכול להשתמש בתקפות כזו נגד הארי. "נו, שב. אתה לא יכול להתחמק מהשיחה הזו לנצח. עכשיו, שמעתי שעשית לרמוס בעיות."

"לא עשיתי לו בעיות," השיב הארי בחוסר סבלנות, "אני פשוט לא רוצה לדבר על זה, טוב?"

"לא, זה לא טוב," אמרה טונקס והשמיעה קול כאילו היא נושפת עשן. "תהיה חייב לדבר במוקדם או במאוחר, ותאמין לי, עדיף מוקדם. אתה לא יכול להחזיק את זה בפנים- זה יהרוס אותך."

"אני יודע מה טוב בשבילי," התעקש הארי בקול ארסי.

"אתה לא יודע," השיבה טונקס. "אתה חושב שאם תעמיד פנים שכלום לא קרה הכל פשוט יעלם-"

"את לא יודעת מה אני חושב!" צעק הארי, ורמוס היה בטוח שכל הבניין שומע אותו, "תעזבי אותי בשקט!"

אבל טונקס סירבה להרים ידיים. "אנחנו יודעים מה אתה חושב. אתה חושב שאתה היחיד שאיבד את סיריוס?"

הארי לא השיב לכך.

הם שתקו למשך כמה רגעים, ורמוס חיכה בסבלנות. לבסוף טונקס אמרה, בקול רך, "רמוס מנסה להיות אפוטרופוס טוב- כן, אני יודעת שהוא לעולם לא יוכל להחליף את סיריוס-" היא הוסיפה, כנראה כי הארי פתח את פיו לקטוע אותה, "אבל הוא עושה כל מה שהוא יכול כדי להיות סוג של הורה בשבילך, ואני חושבת שאתה לא מעריך אותו מספיק על זה."

הארי עדיין שתק. רמוס קיווה שאם טונקס ראתה את מה שניסה לעשות בשביל הארי, גם הארי יראה זאת בקרוב.

לבסוף טונקס אמרה, "אני אלך עכשיו, אם אתה רוצה. אבל תחשוב על מה שאמרתי."

ורמוס קם וחזר לסלון במהירות כדי לחכות לה שם כשתגיע. היא התיישבה בחזרה בכורסא באנחה של עייפות, ורמוס הקשיב בסבלנות לכל מה שסיפרה לו.

"אולי אני באמת צריך להיות קצת יותר תקיף איתו," הוא אמר כשהיא סיימה את דבריה. "אני מודה לך על מה שאמרת לו."

טונקס משכה בכתפייה, "מישהו היה צריך להעיר אותו למציאות." לרגע היא הביטה היישר בעניו של רמוס, והוא חשב שלא משנה איזה צבע ענייה עוטות, הן תמיד היו עצובות ויפיפיות להפליא.

הארי הפסיק לתקשר איתם אחרי השיחה עם טונקס. הוא יצא מהחדר שלו רק כדי ללכת לשירותים או לאכול לפעמים, ובדרך כלל עשה זאת רק כשרמוס התדפק על דלתו זמן ארוך ונדנד לו שהוא חייב לאכול. הנער הפך לסגור אפילו יותר משהיה קודם. טונקס חזרה והתנצלה על שהחמירה את העניין, אבל רמוס לא נטר לה טינה.

צופה בשמש שוקעת מחלון הצריף המצווח, הוא החליט שהוא יגרום להכל להסתדר, גם אם יהיה עליו לצרוח על הארי כדי לגרום לו להבין שרק אם יסמכו זה על זה יצליחו לעבור את זה ביחד.

הוא חש תסכול גובר ורצה לקרוע דבר מה לגזרים, אך פשט את בגדיו בזהירות, חושש לגרות את עורו הבוער והרגיש. בעוד כמה רגעים הוא יקרע לגזרים מעליו, והוא חש בחילה לנוכח המחשבה וזיכרון הכאב.

הוא קיפל את בגדיו בזהירות, אצבעותיו רועדות מעט, והכניס אותם למגרה העליונה בכוננית מוכת העובש שספגה את כעסו ורעבונו הזאבי במשך שנים, והייתה מכוסה בסימני ציפורניים קטלניים.

הוא פנה אל החלון, והרוח הייתה קרה על גופו העירום. הוא נגע בזרועותיו בזהירות, חש שעורו יקרע תחת ציפורניו במגע הקל ביותר, ובכל זאת, ערג למגע עדין. הוא חשב על נימפדורה.

צללית ירח חיוור טיפסה מעבר לשולי היער, דמות רפאים חיוורת בערפל אפור של דמדומים, ורמוס נפל לרצפה הקרה, יודע שאין טעם להתנגד. גופו התעוות בכאב, אך הוא לא ניסה לאמץ אותו, לנסות לסחוט אותו מחוץ לשריריו וגולגולתו, כי ידע שזה לא יעזור. הוא זעק בכאב, חוסר האונים מהדהד בין קירות העץ המתקלפים. עורו התקלף מעליו במהירות, שריריו נמתחו, וגולתו התארכה בכאב שגרם לרמוס להרגיש, לא משנה כמה פעמים עבר זאת, שמוחו עומד להימעך בתוכה. דמעה התגלגלה מעינו ונעלמה בפרווה שהחלה לצמוח מתוך בשרו, נותנת לו הרגשה של אלפי חרקים המתרוצצים עליו. הוא מזמן לא בכה בירח המלא כמו שהיה בוכה בילדותו, אבל גם כשבגר, אחרי כמעט שלושים שנה- כמעט שלוש מאות שישים ירחים מלאים- הוא היה מזיל דמעה אחת בכל ירח מלא.

הוא נותר לשכב גם כשהכאב נעלם ללא זכר, ופרוותו נפרעה קלות ברוח שנשבה מהחלון עם בוא הירח. עניו היו עצומות, אך הוא יכול היה לחוש ולהריח את כל שקורה סביבו גם בלי חוש הראייה.

הוא שכב זמן ארוך, מנסה להתעלם מהסחות הדעת של תודעתו הזאבית, שלא אולפה לחלוטין על ידי שיקוי האל- זאב, ולא לצאת לצוד או לרוץ חופשי, אלא לישון.

לפתע ריח עלה באפו, והוא פקח את עניו הזהובות והחדות, סורק את החדר האפלולי בחשדנות. הוא זיהה ריח של יצור חי, והוא הריח פחד. הוא ידע שהוא מכיר את הריח הזה- הוא כבר הריח אותו פעם בעבר- אבל הוא לא הצליח לזכור מתי. הוא ידע שעליו לזכור אותו, הזיכרון היה ממש על קצה התודעה שלו, אך הוא שב וחמק ממנו בכל פעם שהתקרב לגלות אותו. מחשבתו האנושית הייתה זו שמנעה ממנו לזכור את מקור הריח, ותודעתו הזאבית הייתה זו שמנעה ממנו לאחוז בחוטי הזיכרון המרוחקים.

ירחוני קם והתמתח ארוכות, ועקב אחרי מקור הריח. הוא טחב את חוטמו בחריץ דק בדלת ופתח אותה, חושף מסדרון חשוך וחסר חלונות. הוא רחרח את הרצפה, עוקב אחרי שובל הריח המתחזק עד שנעלם בתוך הדלת שברצפה, והוא ידע שאפילו אם גופו הענק היה מצליח לעבוד דרכה, סביר מאד להניח שהיה מתרסק על הרצפה החשוכה שלמטה. הוא חש עקצוץ של חוסר נחת והחליט לוותר וללכת לישון.

הוא חזר לחדר וטיפס על המיטה הגדולה והעתיקה, שחרקה תחת משקלו והפיצה כמה עננות אבק. הוא השתטח עליה. מחשבתו האנושית ידעה שעליו לישון, כי הוא היה צריך לאגור כמה שיותר כוח לימים שאחרי הירח המלא.

הוא נרדם, והמחשבה האחרונה שחשב הייתה מה היה אומר ג'וני הקטן אם היה רואה אותו כך.

הפרק הקודם		הפרק הבא