מתוך הלב של אמה

הפיקצר מבוסס לחלוין על עולמם של בני הנפילים, והספר גבירת חצות. אזהרה קטנה למי שלא יבין את המושגים על המכון, פארבאטאי וכן הלאה.

והיא שוב מוצאת את עצמה מתחת לשמיכה. שוב. למרות שהבטיחה לעצמה להיגמל מהמנהג המטופש הזה.

אמה ניערה את השמיכה מעליה, ופנתה אל החלון בחדרה. היא הביטה החוצה - החלון פנה אל החצר האחורית של המכון, שאף אחד לא טרח לטפח, ולכן החצר הייתה נראית תמיד מוזנחת לחלוטין. זה לא הפריע לאמה - היא אהבה את החצר במצב הזה. היא התיישבה על אדן החלון הרחב וחזרה לשקוע בנוסטלגיות.

היא הביטה שוב אל החצר המוזנחת - השיח הרחב מצד ימין גדל מאוד מאז הפעם האחרונה שהסתכלה עליו. היא נזכרה איך שיחקה שם עם ג'וליאן כשהיו קטנים, והתחבאה שם כשלא רצתה לבוא לארוחה, למקלחת או לכל משימה אחרת. אלו היו הימים הכי ראשוניים שלה במכון - כשדוד ארתור רק הגיע ועוד עסק טיפה בניהול המכון, כשג'וליאן עדיין לא לקח על שכמו את המשימה העצומה של ניהול בית. והם היו אז רק בני 11! 

אבל הנה היא שוב, על אדן החלון, מתחת לשמיכה, מתחפרת שם שוב ושוב, בורחת מהציאות. נכון, אמה נזפה בעצמה, הבהרת לג'וליאן שאת מעוניינת להמשיך ולשמור על הריחוק, בגלל האיסור, למרות כל מה שהבטחתן זה לזו, האמירות הסודיות, ההתגלגלויות על החוף, למרות הכול. למה את לא מספרת לו על המשמעות הקלנית של קשר אהבה של פארבאטאי? למה לא סיפרת לו על מה שאמר האח זכריה, על העובדה שאינך מעוניינת להפוך אותו למפלצת? ולמה למרות שהבטחת לעצמך שלמרות הכאב הנורא את תמשיכי ללכת עם גב זקוף, לא להתחבא בחדר, למה את עדיין עושה את זה, למה? למה? למה?

אמה נאנחה וניתקה מהחלון. ההאשמות העצמיות האלו מלוות אותה בלי סוף, מאז ההודעה שלה לג'וליאן על פרידה. וכמה שהיא נפגעה עצמית מכך - ג'וליאן נפגע הרבה יותר, בלי שיעור. מאז - זה נראה כשנה, אבל עברו רק ארבעה ימים - הוא מכונס בעצמו יותר ויותר, לא מגיב לאנשים, בוהה חלונות. זה לא הג'וליאן שהכירה.  וזה באשמתה...

מחשבותיה נקטעו על ידי צרחה איומה שנשמעה מלמטה. זה הקול של ליבי. מה כבר יכול להוציא את ליבי משלוותה? כנראה שזה משהו דחוף, אז- זמן לקיצור דרך.

אמה יצאה מהחלון, והשתלשלה מהמרזב 3 קומות, עד שהגיעה לאדן המטבח (ששכן בקומה התחתונה), וקפצה פנימה. תודה לרזיאל על כוחה המוגבר כבת נפילים. הצרחות רק המשיכו והתחזקו - היא זיהתה כעת במהומה, שבקעה מהחזר הסמוך למטבח, גם את קולותיהם של טיי ודרו. מה כבר קרה?

הי יצאה מדלת המטבח, ונשמתה נעתקה - באמצע המסדרון, כשסביבו עומדים אחיו וצורחים, היא ראתה את ג'וליאן מוטל מעולף ומדמם על הרצפה, ולידו על הרצפה, 2 מילים נוראות, בטוש ארטליין שחור וקטן שנח במרחק כמה סנטימטרים:

"מצטער, אמה. אהבתי לא יכלה להיקטע, גם לא על ידי איסור הפארבאטאי. אולי בעולם הבא תמצא נשמתי מנוח..."