להתחיל מחדש

היי לכולם!
יש לי פה בראש כבר די הרבה דברים שאני רוצה לכתוב, אז נא לא להתפלא אם יהיו פה הרבה פרקים.
במהלך הפאנפיק יהיו דברים שקרו לי במציאות. אז אני אכתוב מה קרה באמת=]
אה! ו... קצת ארוך בשביל פרק אחד, אני יודעת. אבל לא נורא, תשרדו!
טוב, די לחפירות... קדימה לפאנפיק!!!

עמדתי בחדרי החדש בבריטניה.

הוא היה מלא עד גדותיו בקופסאות קרטון, גזרי עיתונים וניילונים.

כל מה שמאפיין חדר חדש ורגיל.

החדר הזה היה יכול להיות מאוד יפה, אילו רק לא הייתי כ"כ אנטי. הייתה לו רצפת פרקט, ומכיוון שהוא נמצא בעליית הגג, התקרה הייתה משופעת.

אך לא יכולתי להתפעל מכל זה. עדיין כאב לי לעזוב את ישראל.

לעזוב את ארץ הקודש, את המקורות שלי, את ירושלים הקדושה, את ת"א, העיר הכי ישראלית שיש ואפילו את פתח תקווה, העיר שבה גרתי לפני שעברתי לבריטניה, את חבריי ומשפחתי הנפלאה, את השגרה של ישראל השלווה שלה הורגלתי כל חיי...

זה היה בלתי נסבל בעבורי.

זרקתי את עצמי על המיטה החדשה והעטופה בניילונים באפיסת כוחות.

ריחות מגרים שגרמו לי לרצות להקיא עלו מהמטבח.

"עפרי! ארוחת צהריים!" קראה פתאום אמי.

"עוד רגע, אמא!" צעקתי לה. "אני פורקת!" ובאמת פרקתי.

פתחתי את הקופסא שעליה היה כתוב "עפרי- ספרים". כאן היו כל הספרים המדהימים שלי. מ"סיפורי ממלכת נרניה" ועד ל"הסיפור שאינו נגמר".

ספרייה שלא נגמרת.

פשפשתי בין הספרים שלי עד שמצאתי את מה שחיפשתי.

הנה זה: "הארי פוטר ומסדר עוף החול." הסתכלתי בפניו של הארי. 'תציל אותי! תוציא אותי מהמקום המקולל הזה! תביא אותי הביתה! לא רוצה בריטניה, לא רוצה! תביא אותי להוגוורטס, משהו! העיקר לא כאן...' התחננתי אליו בלי קול.

והוא סתם עמד שם, מקשיב ובוהה בי באדישות מאחורי עדשות משקפיו העגולות.

"עוף ממני," מלמלתי בעצבנות, זרקתי את הספר רחוק ממני וירדתי בכבדות במדרגות הבית הכפרי הקטן אל המטבח.

"היי עפר-לי," אמרה אמא שלי, כף בישול בידה וסינר קשור למותניה. "יש פירה וקציצות. רוצה?"

הבטתי אליה במבט תוכחה.

אמא שלי נאנחה ונטשה את החזות העליזה- יותר- מדי שלבשה באותו הרגע. היא התיישבה מולי על כיסא מט לנפול, לא לפני שסילקה ממנו פיסת ניילון מיותרת.

"תקשיבי, חומד. את יודעת שאבא ואני היינו חייבים לעזוב, נכון? הציעו לנו עבודה נהדרת. בשני המקצועות של שנינו. זה מושלם מכדי שלא נממש את זה."

דמעות עלו בעיניי. "תפקחי את העיניים, אמא. תמיד אמרנו שאנחנו דומות. גם במראה וגם תמיד שתינו היינו מחוברות לדת... מדליקות יחד נרות בשבת, היחידות שזכרו איכשהו איך הולך הקידוש ביום שישי. מחוברות לירושלים, שתי היחידות שהיה להן איכפת מללכת לבית הכנסת.... חשבתי שאנחנו דומות גם בחיבור שלנו לישראל כולה. איך את מסוגלת לעזוב אותה בלי להניד אפילו עפע-"

 "עפרי! זה כל כך לא ככה! את יודעת כמה היה קשה לי לעזוב את ישראל?! את אמא ואבא שלי ואת כל המשפחה?! אבל, לפעמים חייבים לעשות דברים לטובת כל המשפחה, כי זה יעזור לנו מאוד. מבחינה כלכלית..." היא הפסיקה כשראתה את המבט המסוכן שעל פניי. "תסתכלי על הבית הזה, אמא." סיננתי מבין שיניי. "הוא יותר קטן מהדירה הפצפונת שהייתה לנו בפתח תקווה! גם אם תהפכו למיליונרים בזכות העבודה המזופתת הזאת זה לא יהיה לטובת המשפחה. ניתקת אותנו מכל מה שמוכר לנו, מהכול! ואיך נסתדר עם השפה? ייקח לנו שנים ללמוד אנגלית כמו שצריך. מילא אני ושחר, אני עוד מעט בת 12 ושחר כמעט בת 10... אבל מה עם כרמל ונצן? ילדה בת 6 וילדה בת שנתיים?! איך הן יסתדרו?"

אמא שלי פתחה את פיה לענות לי, אך אני כבר ברחתי דרך הדלת הפתוחה אל החורש שליד הכפר, דומעת. בדרך עוד הצלחתי לראות את המכונית הענתיקה שלנו חונה בחנייה וממנה יוצאים אבא שלי וכל שלוש אחיותיי מקנייה בסופרמרקט המקומי.

לאחר שהתעייפתי נשכבתי על האדמה הלחה. התחלתי לנהל שיחה באנגלית ביני לבין עצמי, וידעתי כמובן שבלי להיעזר בשפת סימנים מורכבת למדי, אין סיכוי שאצליח לתקשר עם הילדים כמו שצריך.

' מזל שלא עברנו לאפריקה,' גיחכתי. 'אחרת בכלל הייתי צריכה להשתמש בשפת סימנים... מזל שאנגלית זו השפה הלאומית שבה מדברים בכל העולם." אחרי שנרגעתי (וזה לקח די הרבה זמן,) חזרתי הביתה.

כבר החל להחשיך והאורות בבית דלקו.

ברגע שהגעתי התנפלו עליי האחיות שלי בשאלות "היכן היית ומה עשית?" ואני עניתי שסתם הסתובבתי בסביבה.

לאחר שפירקנו חצי מהארגזים במטבח וחצי מהארגזים בסלון, אמא ואבא הרשו לנו לעשות מה שאנחנו רוצות.

לשחר קנו מיטה חדשה וקפיצית במיוחד ואני כרמל, ונצן קפצנו עליה בשמחה.

שחר צרחה עלינו עד שנגמר לה הגרון ש"תרדו כבר מהמיטה החדשה שלי!!!" אבל אחר כך היא גם הצטרפה, עד שההורים שלי גררו את כולנו למיטות באוזניים.

'טוב,' חשבתי לעצמי בסיפוק כאשר שכבתי במיטה, עם שמיכת הקיץ הקלילה עד לצוואר. 'זה היה נחמד. אבל אני עדיין רוצה לחזור לישראל.' חשבתי שזהו סיומו של היום המעייף והחצי-מאוד-מעצבן הזה.

אבל כנראה שממש טעיתי.

		הפרק הבא