האתר והפורומים  ·   מדיה  ·   הספרים  ·   הדמויות  ·   הסרטים  ·   השחקנים  ·   שונות

ברוך הבא, אורח ( התחבר | הירשם )

0 חרמשים
פורומיםפאנפיקיםHPlanetהאנציקלופדיהמערכת הדו-קרבהוגסמיד
חוזרים ללימודים עם קרביץ והארי פוטר

רוצים לזכות במוצרים מתוך הקולקציה המכושפת? ספרו לנו איזה מבין מקצועות הוגוורטס הייתם רוצים ללמוד - ואולי תזכו!


שיר ונדב

שיר ונדב היו ידידים. רק ידידים, אבל היה ביניהם קשר מיוחד.<br>חבל שהקשר הזה היה צריך להיגמר כל-כך מהר.



כותב: זאת שאוהבת את שירשיר
הגולש כתב 8 פאנפיקים.
פרק מספר 1 - צפיות: 626
פיקצר
דירוג הפאנפיק: PG - זאנר: לא יודעת - שיפ: ג'ן - פורסם ב: 02.09.2017 המלץ! המלץ! ID : 9093
גופן: Verdana Arial Tahoma מרווח: + - גודל טקסט: + -
הפאנפיק גמור

שיר ונדב היו ידידים. לאף-אחד מהם לא היו רגשות רומנטיים כלפי השני. פשוט ידידים.


הוריהם, לעומת זאת, לא חשבו כך. הם לא האמינו שנער ונערה בני שש-עשרה יכולים להיות רק ידידים. זה לא הצליח להיקלט בראשם, גם לאחר עשרות שיחות והסברים.


שיר ונדב היו נער ונערה רגילים, שלמדו באותו בית-ספר, באותה כיתה, אבל היה ביניהם קשר מיוחד. הם הבינו אחד את השני במבט בלבד, עזרו אחד לשני כשאחד מהם נקלע למצוקה, היו מוכנים להקריב הכל למען השני. שיר ונדב הבינו אחד את השני ברמה כמעט בלתי-אפשרית. וזה היה מה שחיבר ביניהם.


לנדב היו שני אחים קטנים, תאומים. הוא מאוד אהב אותם, אבל כמו כל האחים הקטנים בעולם, גם הם הפריעו לו לפעמים. ירון ועודד, אחיו התאומים של נדב, היו שני ילדים, שאהבו לעשות שטויות. בגיל חמש הם היו לוקחים לאמם את הפלאפון, מחייגים מספר כלשהו ומתחילים לדבר עם אנשים שלא הכירו. סתם בשביל הכיף. נדב היה מבוגר מהם בארבע שנים, אך גם כשהיה בגילם הוא היה הילד השקט והחמוד, שכמעט לא דיבר. בדיוק כמו שיר.


אחד הדברים, שרק עם שיר הוא הרגיש בנוח לעשות, היה פשוט לשבת ולשתוק. הוא אפילו אהב את זה. עם כל בן-אדם אחר הוא היה מתחיל להסמיק, להיות נבוך... אבל איתה זה הרגיש לו נורמלי לגמרי. כי ככה זה עם החברה הכי טובה בעולם. אתה יכול להיות מי שאתה. מי שאתה באמת.


שיר היתה בת יחידה. מצד אחד, היא לא היתה יכולה להתלונן, כי הוריה הפנו אליה את כל תשומת-לבם. אבל מצד שני, היא כל-כך רצתה איזה אח קטן. אח קטן וחמוד שהיא יכולה לשחק איתו, לדבר איתו, פשוט להיות איתו. זה היה הדבר שהיא הכי רצתה בעולם. אבל אחרי כל-כך הרבה זמן היא כבר הפסיקה לבקש. שיר חשבה שאין טעם, אבל היא טעתה. תמיד יש טעם.


שיר אהבה לשיר. היה לה קול מקסים. למרות זאת, היא היתה שרה רק לעצמה. היא מעולם לא שרה לאנשים זרים, אפילו לא לנדב.


שיר ונדב היו הולכים ביחד לבית-הספר. הם גרו קרוב מאוד זה אל זה. נדב היה מחכה לה מחוץ לביתה, והם היו הולכים ביחד את המרחק הקצר עד בית-הספר. יום אחד, כשחיכה לשיר כמו בכל יום רגיל, שמע אותה נדב שרה. היא, כמובן, לא ידעה שהוא מקשיב, והמשיכה לשיר. מאז אותו יום התחיל נדב ללכת לביתה של שיר כמה דקות לפני השעה שקבעו, רק כדי לשמוע אותה שרה. לפעמים הוא סתם היה מחכה לה מחוץ לביתה, מתאכזב שלא שרה, ומתחרט שלא נשאר בבית כדי לישון עוד כמה דקות. אבל כשהיא היתה שרה... הוא לא הבין איך הוריה ידעו לקרוא לה בשם הזה. שיר. לא היה שם שיותר התאים לה, פשוט לא היה.


נדב רצה להגיד לה כמה יפה היא שרה, אבל ידע שהיא תכעס עליו כשתגלה מה עשה. שבוע וחצי לאחר מכן הוא כבר לא יכול היה להתאפק.


"שיר," אמר נדב בהיסוס. היה זה יום סתיו חמים, ועלי העצים נשרו בשלווה על האדמה, כמו בכל שנה.


"כן?" ענתה שיר בסקרנות. היא אהבה לדבר עם נדב. היא הכירה אותו כל-כך טוב, שלפי נימת קולו ידעה שהוא מהסס. אבל שיר ידעה איך לדבר אל אנשים כך שידעו שהיא מקשיבה, וזה עבד. לפעמים היו באים אליה חברים מהכיתה, אפילו אנשים שלא הכירה, והיו מספרים לה על בעיותיהם. היא אהבה לעזור להם, וזה מה שעשתה.


"את... את שרה נפלא," אמר נדב, מתחיל להסמיק. בדרך כלל הוא לא היה מסמיק לידה, אבל היו גם מקרים יוצאי-דופן. הבעת פניה של שיר התקשחה.


"איך אתה יודע?" היא שאלה, נימת כעס בקולה. השירה היתה עניין רגיש אצלה.


"אני..." גמגם נדב, "אני שמעתי אותך..."


"מתי?" היא שאלה שוב, מנסה להירגע. בסך הכל, נדב היה החבר הכי טוב שלה. היא לא רצתה לכעוס עליו.


"לפני שבוע וחצי, כשבאתי לאסוף אותך לבית-הספר. מאז התחלתי לבוא כמה דקות מוקדם יותר, כדי לשמוע אותך שרה. את פשוט שרה מקסים."


"אני..." הפעם זאת היתה שיר שגמגמה. "אני אוהבת לשיר לעצמי. אני מעדיפה שלא יקשיבו לי."


"אבל את חייבת לעשות עם זה משהו!" התפרץ נדב. "את יכולה להיות זמרת!"


"אני לא רוצה להיות זמרת," אמרה שיר, "אבל אם אתה באמת חושב שאני שרה כל-כך יפה... אני מוכנה לשיר לך מדי פעם."


"באמת?" שאל נדב, לא מאמין.


"באמת," ענתה שיר, ומיד לאחר שראתה את המבט בעיניו, הוסיפה: "אבל לא עכשיו, אנחנו מאחרים לבית-הספר."


מאז, כל יום בדרך לבית-הספר היה נדב מבקש משיר שתשיר לו. לפעמים היא היתה מסכימה, ולפעמים לא. שיר היתה מסתכלת לצדדים, מוודאת שאף אחד לא מקשיב לה, ומתחילה לשיר. נדב לא היה יכול להתיק ממנה את עיניו. שירתה פשוט היפנטה אותו.


וכך המשיכו חייהם של שיר ונדב, בשלווה ובנעימים. עד שיום אחד...


"שיר!" קראה נעמה, אמה של שיר, "בואי, אנחנו רוצים לספר לך משהו!"


באותו הזמן ישבה שיר בחדרה ולמדה. היא הבינה שלאמה יש משהו חשוב לספר לה, והלכה לחדר הוריה. "כן?" היא אמרה, והתיישבה על מיטתם. שניהם עמדו על ידה והביטו בה במבטים נרגשים.


"אני..." התחילה אמה להגיד, "אני בהריון!"


שיר לא האמינה למשמע אוזניה. עומד להיוולד לה אח קטן, כמו שתמיד רצתה! היא קמה, חיבקה את הוריה, ויצאה מהחדר כשחיוך מרוח על פניה.


"לאן את הולכת?" קראה אחריה אמה, אך לא נשמעה תשובה. שיר יצאה מביתה בריצה, והמשיכה לכיוון ביתו של נדב. היא היתה חייבת לספר לו. כעבור פחות מדקה היא הגיעה לפתח ביתו. שיר דפקה על הדלת, ונכנסה בלי לחכות לתשובה. היא ידעה שהוריו לא בבית, אז לא היה לה אכפת. שיר הכירה את הבית הזה כמו את ביתה. זה היה הבית השני שלה. היא הלכה לכיוון חדרו של נדב ופתחה את הדלת. צעקה דקה נמלטה מפיה. היא ראתה את נדב יושב על כיסאו, כשספר פתוח מונח על ברכיו. ראשו נפל בצורה מוזרה על כתפו. נדב היה מת.


שיר יצאה במהרה מהבית, והתחילה לקרוא לעזרה. לאט לאט התחילו להגיע אנשים. אחד מהם התקשר לאמבולנס. שיר זכרה הכל במטושטש. לאחר כמה דקות היא איבדה את ההכרה, וכמה שעות לאחר-מכן סיפרו לה מה קרה. נדב מת, אבל עוד לא היה ידוע ממה. הרופאים סברו שזה היה התקף-לב. כל מיני שוטרים שאלו אותה שאלות. הכל עוד היה מטושטש.


כמה ימים לאחר-מכן התקיימה ההלוויה. שיר לא הלכה. היא פשוט לא הסכימה להשלים עם העובדה שנדב מת. כל מיני מחשבות התחילו להתרוצץ בראשה. היא הגיעה למסקנה שנדב מת בגללה. בגלל שהיא קיבלה את מה שכל-כך רצתה, אח קטן, משהו אחר היה צריך להילקח ממנה. במקרה הזה, מישהו. והמישהו הזה היה נדב. שיר היתה נותנת הכל כדי להחזיר את המצב כמה שעות אחורה. כל מה שהיא רצתה זה שנדב יחיה. זה הכל.


כל חייה האשימה את עצמה שיר במותו של נדב, למרות שעמוק בפנים היא ידעה שהיא לא אשמה. אף אחד לא היה אשם. אבל כשמישהו שכל-כך אהבת מת אין מה לעשות, חוץ מלמצוא את מי להאשים.

תגובות

אויי · 27.11.2017 · פורסם על ידי :חתול הצ'שר
זה עצוב ומקסים.
קוראים לי שיר! איזה קטע.

תודהה · 27.11.2017 · פורסם על ידי :זאת שאוהבת את שירשיר (כותב הפאנפיק)
כבר אמרתי לך שאני מתה על התגובות שלך? ;)

Created By Tomer
eXTReMe Tracker

מממנים


  ניקוד הבתים · תיעוד עריכת הנקודות · חדר הגביעים
גריפינדור הפלפאף רייבנקלו סלית'רין
גריפינדור הפלפאף רייבנקלו סלית
8971 6942 10980 2454


פורטל הארי פוטר הישראלי קיצורי דרך
מיוחדים: הארי פוטר | כיסא פנוי | אודותינו | צור קשר | הפורומים | HPlanet - הסיור הווירטואלי | פאנפיקים | האנציקלופדיה
האנציקלופדיה: אלבוס דמבלדור | לונה לאבגוד | היער האסור | משרד הקסמים | חדר הנחיצות | גילדרוי לוקהרט | קווידיץ' | דראקו מאלפוי | אוכלי המוות | מצנפת המיון | סוורוס סנייפ | סדריק דיגורי | הוגסמיד | סמטת דיאגון | פוטרמור | הקרב על הוגוורטס

עוצב על-ידי Design by JBStyle
© כל הזכויות שמורות ל-All rights reserved to HPortal
2020 - 2007