האויב האחרון

תודה רבה על התגובות (: שמחה שאתם מאמינים בי שזה יהיה מעניין P: מה שבטוח, אם אנשים יהנו לקרוא את הסיפור כמו שאני נהנית לכתוב אותו, הוא לא יאכזב.

פרק 1: תחייה

ג'יימס פוטר היה קורא עיתונים מושבע. שום דבר מעניין אף פעם לא קרה בעיירה הקטנה בה חי עם אשתו ובתו, ולמען האמת גם לא בשום מקום אחר בארה"ב, אבל הוא תמיד הקפיד לעיין היטב בכל עיתון שנקלע לדרכו, כמצפה תמיד לאיזו ידיעה מרעישה שלעולם לא הגיעה.

אותו היום לא היה שונה. בעוד השותף שלו מפטפט עם הטבח בדיינר בו נהגו לאכול ארוחת צהריים, הוא לגם מהקפה שלו בהיסח דעת בעודו מעיין בעיתון המקומי. הוא ידע שלא קרה שם שום דבר מעניין בשבועות האחרונים – הוא היה שוטר, אחרי הכל – ובכל זאת הוא רפרף על פני הכותרות, כמחפש דבר מה שהוא לא ידע איך הוא אמור להיראות. הוא עצר והסתכל על תמונה שצורפה לכתבה על הצופים, בה נראו ילדים וילדות קפואים בתנועת נפנוף למצלמה. לא בפעם הראשונה עלתה בו המחשבה שהעיתונים היו יכולים להיות מעניינים הרבה יותר אם התמונות שבהם היו זזות.

היו לו הרבה רעיונות מהסוג הזה, שהיו עולים וצפים במחשבתו סתם כך, כשהיה מרוכז במשהו אחר או כשעמד להירדם בלילה. מה היה קורה לו מכוניות ואופנועים היו יכולים לעוף? אולי יש כזה דבר רוחות רפאים, אבל אנשים פשוט לא יכולים לראות אותם?

בתו תמיד אהבה לשמוע את הסיפורים שהיה בודה מליבו, והשותף שלו, מת'יו, תמיד היה אומר לו שהוא מתבזבז כשוטר, ושהוא צריך להתפטר ולהפוך לתסריטאי בהוליווד. הוא תמיד היה שולל את הרעיון, שהיה מגוחך בעניו; הוא היה רק עוד איש שנהנה לחיות את חיו הפשוטים בפינה השלווה הזו של העולם, ולא הייתה לו שום סיבה שבעולם לנסות לחיות חיים אחרים, או לעזוב את העיירה בה נולד ובה חי כל חיו. הוא היה מאושר. לא הייתה סיבה לעזוב.

אך האדם שאהב את הרעיונות שלו יותר מכל הייתה אשתו. לילי אהבה לשמוע את הרעיונות המשוגעים שלו, כשהיו נוסעים ביחד במכונית או שוכבים זה לצד זו במיטה בלילה. בניגוד לאנשים אחרים, הם לא הצחיקו אותה, אלא ריתקו וניחמו אותה, כאילו בעלה היה מעלה זיכרונות מימים עברו שהיא כבר שכחה. הרעיונות היו מטופשים – לפעמים ג'יימס התבייש להעלות אותם בקול – אבל אפילו בתקופות החשוכות ביותר שחוותה, אפילו בימים בהם העצבות איימה להכריע אותה, הם העלו חיוך על פניה של לילי. והחיוך שלה היה שווה הכל בשבילו.

"הי, אתה מקשיב, ג'יי?" מת'יו נעץ אצבע בכתפו כדי למשוך את תשומת ליבו מכתבה על הבחירות לראשות העיר.

"ממ?" ג'יימס הרים את מבטו, מקפל את העיתון. בעמוד הראשי התנוסס התאריך – העשרים ושלושה ליוני, 1995.

"החברה של ניק בהריון," שותפו הצעיר סיפר לו, מתייחס אל חברו הטבח, שנראה חיוור מהרגיל.

"אה, מזל טוב."

"אני לא יודע," ניק הטבח אמר. "אנחנו לא יודעים אם נשאיר אותו. אנחנו לא נשואים, ושנינו עדיין גרים אצל ההורים..."

"אתם רוצים למסור אותו לאימוץ?" ג'יימס שאל, ומשום מה הרעיון ערער אותו. המחשבה על הורים שנוטשים את ילדם זעזעה והגעילה אותו משום מה.

"אני – "

"אל תעשו את זה," הוא אמר בתקפות לפני שהצעיר הספיק להגיב. "זה הילד שלכם. אם תשאירו אותו אצל מישהו אחר אתם תתחרטו על זה לשארית חייכם."

הטבח נראה מופתע מהלהט שבדבריו. מת'יו אמר, "לא צריך להתרגש. הם עוד לא החליטו."

"בסדר," ג'יימס אמר באיטיות, כי לדעתו הוא בכלל לא התרגש. "אני רק אומר את דעתי. אין דבר חשוב יותר ממשפחה."

פתאום הטבח שאל, "אתה וגברת פוטר מסרתם ילד לאימוץ או משהו?"

"מה? ברור שלא," ג'יימס השיב, קצת יותר מידי בחדות. "למה אתה חושב ככה?"

לפני שהטבח הספיק להגיב ג'יימס ומת'יו קיבלו קריאה בקשר, והיה עליהם לסיים את ארוחת הצהריים בחיפזון ולמהר לחזור לניידת שלהם. כשהגיעו לזירת האירוע הסתבר שזו הייתה קריאת שווא – גברת זקנה וקצרת רואי הבחינה בגנן שלה מחוץ לחלון וחשבה שזה פורץ – אך הסחת הדעת בכל זאת גרמה לג'יימס לשכוח לגמרי מהשיחה הטעונה בדיינר. הכאב המוזר שהופיע בחזהו כשחשב על תינוק עם בלורית שחורה שננטש על ידי הוריו נעלם ללא זכר. הוא הרי לא ידע איך זה צריך לגרום לו להרגיש. לו ולילי הייתה רק בת אחת, ומעולם לא היה להם תינוק אחר.

היום הסתיים ללא אירועים, ואחר הצהריים ג'יימס חזר הביתה. שמש אביבית עוד זרחה על העיירה, אפילו שהיה כמעט ערב, והאוויר היה חמים ומתוק. הקיץ היה בפתח, העונה האהובה עליו. שלושה חודשים של ימים ארוכים וחמימים לפני שיצטרך להתמודד שוב עם החשכה המתגנבת של הסתיו, שמשום מה תמיד העיבה על משפחתם.

הוא החנה את הטנדר שלו בשביל הגישה, חגר את האקדח שלו וטרק את דלת הרכב אחריו, מרגיש עליז וחסר דאגות במיוחד לנוכח הידיעה שהוא חוזר הביתה למשפחתו. ידו הייתה על ידית דלת הכניסה כשהדלת נפתחה מבפנים.

בפתח ביתו עמד סוורוס סנייפ, חברה הוותיק של אשתו מימי המכללה. הוא היה גבר בגילו של ג'יימס, גבוה ורזה, בעל שיער שחור שהגיע עד כתפיו. בתוך פניו הרזות בלט אף נשרי, וזוג עניים שחורות ומחושבות שתמיד גרמו לג'יימס להרגיש שהוא תחת זכוכית מגדלת. הוא לבש, כהרגלו, חליפה שחורה ונעל נעליים שחורות מבריקות, ואפילו שהיום היה חמים הוא עטה מעיל שחור ארוך.

סנייפ גר בסיאטל – כך לילי סיפרה לו – וכשהיה לו זמן פנוי נהג לבוא לאכול ארוחת צהריים עם חברתו הוותיקה. חבריו של ג'יימס במשטרה תמיד התפלאו שלא מפריע לו שלאשתו יש חבר שהוא גבר, אבל הוא היה מושך בכתפיו ואומר שהוא כלל לא מרגיש מאוים מאותו סוורוס סנייפ. לילי בחרה בו, הקימה משפחה איתו, וחיה איתו באושר – סנייפ היה רק הערת שוליים. אבל בפני עצמו ג'יימס הודה שמשהו באיש גרם לו להרגיש מאד- מאד שלא בנוח, כאילו יש משקולת בלתי נראית שתלויה ביניהם. כאילו הכירו בגלגול קודם, ולא חיבבו זה את זה במיוחד.

"ג'יימס," סנייפ אמר ברשמיות הבריטית המוזרה שתמיד אפיינה אותו.

"סוו," הוא השיב. כך לילי נהגה לכנות אותו.

סנייפ הנהן בנוקשות וחלף על פני ג'יימס בדרכו החוצה. ג'יימס הסתכל אחריו. הוא הלך אל הרחוב, אפילו שלא היו שם מכוניות חונות, ופנה שמאלה. ג'יימס חזר כלאומת שבא, נתקף סקרנות, כשדעתו הוסחה על ידי שכנו, שבדיוק יצא מביתו להפעיל את הממטרות ובירך אותו לשלום. הוא בירך אותו בחזרה, וכשהחזיר את מבטו לרחוב גילה שסנייפ נעלם. הוא הסתכל ימינה ושמאלה, אבל לא נראה סימן לאף מכונית נוסעת. מבולבל ומעט מוטרד, ג'יימס נכנס הביתה.

הניחוח המוכר והחמימות של ביתו הקיפו אותו ברגע שנכנס, ולרגע הוא שכח לחלוטין מסנייפ ומהעלמותו המוזרה. שמש הערב האירה ברכות על התמונות המשפחתיות שבמסדרון ועל הספות הישנות והנוחות שבסלון, צובעת את הקירות הלבנים בזהב. ג'יימס פשט את הז'קט המשטרתי שלו והלך למטבח, שם המים זרמו. הוא נעמד בפתח לרגע, צופה במחזה שלפניו באהבה.

לילי עמדה מול הכיור בגבה אליו, לבושה מכנסי ג'ינס וחולצה פרחונים ששרווליה מופשלים, שוטפת כלים בעודה מזמזמת מנגינה. שיערה החום- אדמדם, שהיה אסוף בפקעת רפויה וחיננית, הבזיק בשמש השוקעת בגוונים של כתום וזהב. הם היו נשואים כבר כמעט שש עשרה שנים, ובכל זאת בעניו של ג'יימס היא הייתה יפה כמו ביום בו הכירו.

הוא ניגש אליה, יודע ששמעה אותו נכנס, וחיבק אותה מאחור. היא חייכה וסובבה את ראשה כדי לאפשר לו לנשק אותה. הפעולה הייתה פשוטה וטבעית כמו לנשום.

"הי," הוא אמר ברכות.

"הי," היא השיבה בקול שכל כך אהב, מסתכלת עליו בעיניה הירוקות היפיפיות. "איך היה היום שלך?"

"טוב," הוא אמר, לא חושב אפילו על השיחה בדיינר. "שלך?"

"גם," לילי השיבה, חוזרת לשטיפת הכלים. היא הייתה מורה בחטיבת הביניים. "סוו ביקר."

"כן, ראיתי," הוא אמר, מסתיר את חוסר שביעות רצונו. הוא לא רצה שלילי תחשוב שיש לו בעיה עם סנייפ. הוא התנתק ממנה ונשען על השיש ליד הכיור. "תגידי, איזה מכונית יש לו?"

"לא ידעתי שאתה חובב מכוניות," היא השיבה בהתגרות, בצורה בה היו מדברים כשהיו צעירים יותר. זה היה הרגל אליו חזרו לפעמים כשהיו לבד. אך כשהבחינה שהוא לא מתבדח, היא אמרה, "אני לא יודעת, למה?"

"פשוט לא ראיתי אף מכונית חונה ברחוב," ג'יימס השיב, פתאום מבין שמעולם לא ראה את סנייפ נוהג.

"הוא בטח לקח מונית."

"עד סיאטל?"

"אולי הוא תופס טיסה."

ג'יימס אמר שהיא בטח צודקת ולא המשיך לחקור, אבל השאלה עדיין לא הרפתה ממנו לחלוטין. הוא לא יכול היה להתנער מתחושה, אותו דגדוג שחש לפעמים כשהיה חוקר פשע, שמשהו לא בדיוק כשורה.

הוא התקלח, החליף את מדי המשטרה בבגדי יום- יום, והלך לחפש את בתו. הוא מצא את אמילי בחצר האחורית שלהם, מתאמנת בקליעה לסל.

אמילי הייתה בתם היחידה של לילי וג'יימס, וביום שלמחרת ימלאו לה אחת- עשרה. ג'יימס עדיין לא בדיוק הפנים את העובדה הזאת. הוא הרגיש כאילו רק אתמול היא הייתה יצור קטן וחסר אונים, מפהק בנחת בזרועותיו של אימו, והיום היא כבר מנצחת אותו בכדורסל. הוא חשב לעצמו שהזמן עובד בצורה מוזרה.

אמילי ירשה את השיער השחור של ג'יימס ואת עניו הכהות, למרות שלא הייתה זקוקה למשקפיים, ואת העור הבהיר של אימה, שהיה מנוקד נמשים. ברוב התחומים היא הייתה דומה לאבא שלה; היא אהבה ספורט, תמיד חיפשה הרפתקאות, ולפעמים חשבה שזה בסדר לכופף את החוקים. לילי האשימה את ג'יימס בנטייה של בתם להסתבך בצרות, והוא היה מוכרח להודות באשמה – גם הוא נטה להסתבך בצרות כשהיה ילד – אבל תמיד אמר שגם לחוש הצדק המפותח של לילי היה יד בעניין, כי אמילי אף פעם לא עשתה מעשה אסור אלא אם כן האמינה שהיא עושה את הדבר הנכון.

היא כיוונה לסל וזרקה בקשת מושלמת. ג'יימס ניסה לקפוץ ולעצור אותו, אבל הכדור עבר מעל קצות אצבעותיו ונכנס לרשת.

"היה לך מזל," הוא התלוצץ, לא בלי גאווה.

"הטוב מבין שלושה?" היא הציעה, ולמרות שנראה שהיא משחקת כבר זמן ארוך, הייתה נלהבת לשחק מול אביה. שיערות שחורות חמקו מהצמה שלה והסתלסלו סביב ראשה, לחות מזיעה – גם השיער שלה, כמו של אביה, נטה לצמוח לכל הכיוונים – ופניה המנומשות היו סמוקות ומבריקות. היא נראתה מאושרת, וזה חימם את ליבו של ג'יימס.

"בסדר, אבל אל תגידי שלא הזהרתי אותך," הוא אמר, למרות שידע שסביר שהיא תנצח אותו.

הם שיחקו עד שהערב ירד, ולילי קראה להם לארוחת הערב. אמילי קלעה לסל בפעם האחרונה, בכך מנצחת את אביה בפעם השנייה באותו הערב, והם נכנסו הביתה, הכדור תחת זרועו של ג'יימס.

"בבית הספר החדש יש קבוצת כדורסל לבנות," אמילי סיפרה. היא עמדה להתחיל ללמוד בחטיבת הביניים בספטמבר. "אתה חושב שאני אצליח להתקבל? יהיו שם בנות יותר מבוגרת..."

"אני בטוח שתצליחי," ג'יימס אמר לה, "אפילו הצלחת לנצח אותי, ולא וויתרתי לך כל הזמן – "

"אבא!" אמילי קראה, שבריר של חוסר ביטחון חולף על פניה.

"אני צוחק! את תהיי נהדרת, אם," ג'יימס אמר, גאווה עצומה גואה בתוכו. היא נראתה מעט בטוחה יותר בעצמה.

במשך כל ארוחת הערב אמילי לא הפסיקה לדבר על טיול המחנאות שהמשפחה תכננה ביום שלמחרת, לכבוד יום ההולדת שלה. ג'יימס ניסה לענות על השאלות והתהיות הרבות שהיו לה כמיטב יכולתו, מסביר לה שוב ושוב, לאכזבתה, שאין נמרים בפארק האולימפי. לכל אורך הארוחה לילי הייתה שקטה במיוחד. ג'יימס ניסה לתפוס את מבטה, אבל זה היה כאילו היא נמצאת אלפי קילומטרים משם, לא רואה ולא שומעת את בעלה. להקלתו, לא נראה שאמילי מבחינה בהתנהגות של אימה בעודה מספרת כיצד בצופים לימדו אותם לזהות עקבות של דובים.

בסיום הארוחה אמילי מיהרה לחדרה לסיים לארוז, וג'יימס נשאר להדיח את הכלים בזמן שלילי הלכה להתקלח. הוא סיים לנקות בחיפזון ומיהר לחדרם, נכנס בדיוק כשלילי יצאה מהמקלחת במגבת, מייבשת את שיערה הרטוב.

"את בסדר?" הוא שאל בחשש, מזהה את מצב הרוח הקודר שלה.

"כן," היא השיבה. הוא לא ציפה לתשובה אחרת, והוא ידע שהיא לא כנה. כנראה שהמחשבה ניכרה בפניו, כי היא הוסיפה, "באמת, ג'יימס. אני רק... חושבת."

ג'יימס הנהן, לא דוחק בה להסביר. הוא הכיר את אשתו היטב – אולי טוב יותר מכל אדם אחר – והוא ידע שאין הסבר לאפלה שהייתה מציפה את ליבה לפעמים.

זה התחיל לקרות לה מייד אחרי שאמילי נולדה. במהלך הימים היא נהגה לפרוץ בבכי בלתי נשלט, ובלילות הייתה נרדמת מרוב תשישות ומדברת בשנתה, בוכה לאדם חסר פנים ומתחננת לרחמים.

 "בבקשה, לא... רק לא הוא... קח אותי במקום..."

ג'יימס, אכול דאגה, לקח אותה לרופאים הטובים ביותר. המסקנה של כולם הייתה זהה – מקרה פשוט של דיכאון שאחרי לידה. הזוג הצעיר קיבל את ההסבר, וג'יימס וויתר על חלומותיו על משפחה גדולה ומרובת ילדים, כי הוא לא היה מסוגל אפילו לחשוב על לראות את אשתו במצב הזה שוב.

אבל האפלה הזו לעולם לא עזבה אותה לחלוטין. זה נטה לקרות לה במיוחד בסתיו, אבל לפעמים זה היה מגיע סתם כך, ללא שום הסבר. זה הדאיג אותו, אבל הוא ידע שהאפלה הזו תמיד חולפת בסופו של דבר, והוא זוכה לקבל את אשתו החייכנית בחזרה.

הוא ניגש אליה והיא סגרה את המרחק ביניהם, מאפשרת לו לחבק אותה בחוזקה.

"גם לך יש לפעמים את התחושה הזו," היא לחשה, "שמשהו רע עומד לקרות?"

הוא התרחק מעט כדי להביט בפניה. הבעה קפואה, מוזרה ומפחידה, הייתה נסוחה על פניה. הוא נישק אותה כדי להעלים את ההבעה, ולשמחתו זה עזר.

"הכל יהיה בסדר," הוא אמר, מעביר את אגודלו על הנמשים החיוורים שעל לחיה. "אין באמת דובים בחניונים שנעצור בהם, אמרתי את זה לאמילי רק כדי שלא תלך לחפש צרות."

לילי צחקה פתאום. הצליל חימם את ליבו של ג'יימס. הוא נישק אותה שוב, מלא תחושת אופטמיות גואה. תחושה שאמרה שכל עוד הם ביחד שום דבר לא יוכל לעמוד בדרכם, גם לא החשכה.

הם יצאו לדרכם לפני שהשמש זרחה, תא המטען של הרכב עמוס ציוד מחנאות, ובמושב האחורי אמילי הנרגשת לא מפסיקה לפהק. הם עזבו את העיירה והחלו נוסעים בדרך השוממת שהובילה אל האוטוסטרדה, משני צידיה התפרשו שדות מאופק לאופק.

ג'יימס הסתכל לכיוונה של לילי בעוד אור ראשון מתחיל להופיע בשמיים, שמח לראות שהיא נראית שלווה הרבה יותר מאשר בערב שלפני. היא הרגישה במבטו וחייכה אליו, מניחה את ידה על ברכו. הוא לא יכול היה להזדהות עם הנבואה האפלה שניבאה בלילה שלפני. הוא הרגיש בעצמותיו שזה הולך להיות יום נהדר.

השמיים היו וורודים, וכל שאר העולם נראה חשוך מאד. ראשו התחיל לכאוב. הוא שתה מעט מים, בטוח שזה תוצר של עייפות, אבל הכאב רק התגבר, פועם ברקותיו בעוצמה בלתי נסבלת. הוא החל לבלום במטרה לעצור בצד הדרך, אבל לפני שהספיק לעצור הוא הרגיש כאילו הוא נזרק מחוץ לגופו, וחשכה עטפה אותו.

הדבר הבא שזכר היה רוח. רוח חזקה הכתה בו מכל הכיוונים, כאילו הוא עמד על ראש הר גבוה מאד. אבל לא היה לו קר. הוא לא הרגיש כלום, כאילו כל איבריו איבדו תחושה. היה חשוך מאד. הוא ניסה לאמץ את עניו ולראות את סביבתו, זו החלה להתבהר באיטיות סביבו; שמי לילה זרועי כוכבים, צללים מוצקים מקיפים אותו – אנשים? – ובאופק אורותיה של עיר קטנה. ככל שהתמונה התבהרה הוא הצליח לקלוט שהוא עומד בבית קברות, ושדמויות אפלות מקיפות אותו מכל עבר. בינו לבינם חצצה רשת של אור זהוב.

הוא ניסה להיזכר מה קרה אבל לא הצליח, כאילו העבר היה חור שחור ריק. הוא ניסה להיזכר בשמו. רק כשהסתכל הצידה וזיהה את לילי נזכר מי הוא, אבל עדיין לא הצליח לזכור מה הביא אותו למקום הזה. הוא ניסה להסתכל מטה על גופו, אבל לא ראה דבר. האם הוא חולם?

הוא ניסה לדבר אל לילי, להיאחז בדבר מה מוכר, אבל לא נראה שהיא שומעת אותו מעל לשאגת הרוח. היא הייתה מרותקת אל המחזה שלפניה, פנייה מוצפות בלבול ותדהמה. ג'יימס הסתכל, מבין שאלה היו שני קוסמים שחוט זהוב של קסם מקשר בין שרביטיהם, ונראה שהם נאבקים ביניהם. הוא לא הצליח להבין מה מתרחש, או למה הוא שם, כשלפתע ההבנה הכתה בו. פתאום הוא ידע מי הם, ולמה הם נלחמים.

וולדמורט. הוא נראה שונה מאז הפעם האחרונה שראה אותו, אבל לא היה לו ספק שזה הוא. פניו שטופות הזעם היו לבנות, מוארכות, כמעט נחשיות, ועניו אדומות כמו דם. ובכל זאת הוא זיהה אותו – הוא זיהה את הרוצח שלו.

הוא לא הצליח להבין. הוא היה מת. וולדמורט רצח אותו באותו הלילה – הוא קיבל את המוות בזרועות פתוחות – והינה הוא עדיין שם. הוא לא הרגיש מת. הוא ידע שהוא חי. הוא היה מנותק מגופו באותו הרגע, והוא לא הצליח לזכור מה קרה, אבל הוא ידע שהוא היה בחיים – הוא היה מודע לגופו המעולף במושב הקדמי של המכונית שנפלה לתוך השוחה שבצד הדרך.

האדם מולו וולדמורט נאבק, מי זה היה? הוא ניסה לנוע על מנת לראות אותו טוב יותר, לראות את פניו. הנער הבחין בו ובהה בו בעניים קרועות לרווחה, כאילו ראה רוח רפאים. היו לו עניים ירוקות – העניים שלו לילי – אבל פניו היו פניו של ג'יימס בנעוריו.

הארי. איך הצליח לשכוח אותו? איך הם שכחו אותו? הוא הסתכל בלילי, מגלה שהיא המומה לא פחות ממנו לראות את בנם הקטן, שבין לילה התבגר והפך לגבר צעיר –

רק שזה לא קרה בין לילה. הוא התחיל להבין שעברו שנים. הוא התחיל להבין שמשהו קרה לו באותו הלילה. איך שהוא הוא לא מת, אלא איבד את כל זיכרונותיו ואיך שהוא הצליח להתחיל חיים חדשים לגמרי עם לילי, בצד השני של העולם. הם הביאו עוד ילדה וחיו איזה סיפור שמישהו טווה עבורם, כאילו החיים הקודמים שלהם מעולם לא התקיימו. כאילו הארי מעולם לא התקיים...

הוא הפציר בעצמו להתרכז במתרחש. לא היה לו זמן לתהות מה קרה או לשקוע באשמה, לא עכשיו. הארי היה בסכנה, והוא היה צריך את עזרתם.

הפרק הקודם		הפרק הבא