מעבר חצייה צבעוני

העיניים שלו נגהו בדיוק כמו הכוכבים, בזה הבחנתי כשראיתי אותו לראשונה. השער השחור שלו נשפך על כתפיו כמו מים, סמיך ונראה נעים למגע. התקרבתי אל הפארק צעד אחד יותר וחציתי את הכביש בדרך; שהיה שחור-לבן ומשעמם כמו לבנה. חשבתי מה היה קורה אילו הצבעים של מעבר החצייה היו משתנים. אל מול עיניי הפסים השגרתיים תפסו צבע - ירוק, כחול, צהוב, סגול. הם לא היו לבנים יותר. שפשפתי את עיניי, לבטח הייתי עייפה. אך לא, הפסים עדיין היו צבעוניים.
נדהמתי מהשינוי שחל בשנייה, אני עשיתי את זה?
האור מהצד הימם אותי, הו לא. כבר ראיתי את המשאית משטחת אותי לכביש והצבעים הזוהרים של המעבר נצבעים בדמי הכהה. חשתי בדמי מבעבע בחרדה כשהבחנתי בידיים אוחזות בי מאחור ודוחפות אותי אל הצד הנגדי של מעבר החצייה. כוכבים. הוא הסתכל עליי במבט אניגמטי, קשה כמו אגוז. ילד צעיר, בגילי בערך, עם שיער כמו נוצות עורב ועיניים ששיקפו את השמיים בשעתם הכהה ביותר.
שיערי סמר בלחץ בעוד המשאית עברה לידנו, הנהג שולח מבט מודאג אך מרוגז כשהוא רואה ששנינו בסדר, "מה חשבתם לעצמכם?" שמעתי אותו צועק בכעס כשעבר בטרטור. לפחות הוא הלך...
עדיין לא האמנתי ששיניתי את הצבעים של מעבר החצייה, פשוט... עשיתי את זה? זה היה מקסים וכל כך צבעוני! ואיך זה בכלל קרה פתאום? אך השאלות שלי נקטעו כששמעתי שיעול קל לצדי. הילד שפשף את ברכיו ושמתי לב למעט הדם שניגר מרגלו עקב שפשוף מהמדרכה הנוקשה. הוא פנה ללכת לדרכו ברוגז שניסה להסתיר, אך לפני זאת בעט במדרכה ברגלו הבריאה והסתכל עליי בזעף. "יכולת להיפצע," אמר אך לאט לאט הקול שלו הרפה והשתנה לסימפתי יותר. "לא, יכולת למות! את יכולה לעשות הרבה דברים בתור מכשפה אבל לא לחזור בזמ-"
"מה זאת אומרת?" קטעתי אותו בבלבול. "מכשפה?"
"אמ, חשבתי שאת יודעת," הוא מלמל והגבות שלו זינקו מעלה בהפתעה. "לא משנה," הלחץ התגלגל בקולו, "אני חייב ללכת!"
ובזאת הוא עזב, שערו הכהה מתנפנף אחורה בהפגנתיות, אולי אפילו לא בכוונה תחילה. כך הסתיימה הפגישה הראשונה שלי עם סוורוס סנייפ, אך בהחלט לא האחרונה.