המפעל

בס"ד

אגדות רבות סבבו סביב תופעת הטבע המשונה הזו. היו אנשים שטענו שזה סימן לשלום ואהבה, היו אנשים שטענו שזה סימן משמיים לכך שעלינו לתקן את מעשינו הרעים. אנשים חשבו שזה מראה הכין מסתתר האוצר, וכמה קטני אמונה קבעו שמדובר בתופעה פיזיקלית של שבירת אור השמש על ידי טיפות הגשם באוויר. אבל אני ידעתי מה יש שם, מעבר לקשת. יש שם מפעל.

מפעלים יש בשפע, בכל מקום בעולם. בעבר המקומות האלה סימלו את חיי העבודה האומללים של הפועל החלש, אך עם השנים המפעלים ירדו מגדולתם וממקומות מלאי פיח ושאון מכונות הם הפכו למקומות מסתוריים ואפלוליים, כמעט רומנטיים. האוויר הנקי והשמיים הכחולים לא העידו על כך שרק לפני כמאה שנים הם היו אפורים ומלוכלכים כתוצאה מעשן הארובות הסמיך, והילדים הסקרנים והצמאים לידע גדלו על כל האגדות והסיפורים שסיפרו להם הוריהם. אבל אפילו הורי הוריהם לא הכירו את מציאות המפעלים ששלטו ביד רמה, ובמקום אגדות על נסיכות שנלחמות בדרקונים אימתניים כדי להציל את הנסיך חסר הישע הילדים שמעו סיפורים על מפעל השוקולד של ווילי וונקה. אבל מפעל כמו ההוא שהיה מעבר לקשת לא היה ולא יהיה. כמעט אף אחד לא העלה על דעתו שמסתתר שם המפעל הגדול ביותר והיחיד בכל העולם לרעיונות. כן, מפעל לרעיונות. רק דמיינו את זה חזק מספיק ותראו כיצד זה מתגשם לנגד עיניכם.

מי לא היה רוצה להיות בתוך מפעל הרעיונות הקסום? אנשים רבים ניסו לפרוץ לתוך המפעל ולחבל בתהליך היצור המסתורי, או להיפך, לנסות ולהעתיק את תהליך הפקת הרעיונות וכך לברוא רעיונות שישרתו את מטרותיהם האישיות. כך כל אחד יוכל לשלוט בעולם. לכן, בלית ברירה, מנהל המפעל פיטר את כל העובדים. בדיוק כמו אותו ווילי וונקה. רק שמנהל המפעל לקח עוד משנה זהירות. הוא העביר את המפעל כולו מהמקום הקבוע שלו, והעביר אותו למקום נייד שמשתנה כל הזמן. בהתחלה הוא חשב להעביר את המפעל לטארדיס, אבל הבעיה בקופסה הכחולה הזו היא שהדוקטור השולט בה יכול להתפתות ולהציץ לתוך התהליכים המסווגים שמתרחשים בתוך המפעל. אז מנהל המפעל העביר את המפעל למקום שבלכ פעם משתנה, הקיום שלו לא רציף, ולפעמים מתקיים בכמה מקומות במקביל.

המפעל עבר אל מעבר לקשת.

מנהל המפעל, שאם אתם רוצים אתם יכולים לקרוא לו דינו (אף אחד לא יודע למה, זה פשוט כינוי שדבק בו עם השנים), ידע שהדדבר הבטוח ביותר לאחר שכל רעיון ורעיון מיוצר, הוא להעלות את הרעיונות המוכנים לענן. ואז, כך מדי פעם, דינו היה משנה את צורתו ועולה לענן הרעיונות שלו בתור אדון זרמרכזי, או מיסטר מינסטרים כמו שכינו אותו באנגלית. אבל דינו לא רצה שיעניקו לו כינוי באנגלית, אלא אך ורק כינוי בעברית. מן עיקרון משונה שכזה. בכל מקרה, דינו היה מתגנב לענן כמו שועל רעיונות והענן היה מתחיל לשוט לו ברחבי העולם. בכל פעם שדינו זיהה מישהו שהיה זקוק לרעיון, דינו היה נובר באסופת הרעיונות שעל הענן וזורק משמיים לאותו נזקק את הרעיון המבוקש. לא פלא שאנשים חשבו שדינו הוא אלוהים.

אבל דינו לא היה אל. הוא היה בשר ודם. הוא שמר על רעיונותיו ועל סודותיו המקצועיים בכזו קנאות מצד אחד, וניהל חיים שלווים ושקטים בצל משפחתו וביתו מצד שני, ולפעמים הביקוש לרעיונות רק הלך ועלה. דינו לא עמד בעומס והמפעל עמד על סף סגירה.

אדם חכם אחד אמר לדינו לקחת הפסקה לכמה זמן ולחזור בכוחות מחודשים.

הענן התרוקן לחלוטין ויבש. כדי לגבש את הענן מחדש כולם יאלצו להמתין קמעה עד שיחזור לעצמו, ובינתיים אין דרך להפיץ את הרעיונות.

ואז עלה לדינו רעיון. במקום לאכסן את הרעיונות על ענן גבוה, הוא ייפתח חנות וימכור שם את הרעיונות שלו לכל מי שמבקש. קונים רבים הסתערו על חנותו, זקנים וצעירים, אנשים מיושבים בדעתם וגם לא מעט מבולבלים. אנשים השתמשו ברעיונותיו של דינו והוא התעשר. מסתבר שכך דברים מתנהלים טוב יותר מאשר לרחף על ענן בחשכה כשאתה מחופש לשועל.

ערב אחד נכנס לחנות של דינו אדם גבוה ורזה, לבוש גלימה לבנה ודקיקה שדמתה לגלביה.

"שלום," חייך דינו.

"איזה שלום?" שאל הגבוה בקול סהרורי, "העולם עומד בפני מלחמה."

"האם מכרתי לך רעיון בעבר?" שאל דינו.

"בקרוב לא יהיה צורך במפעל הרעיונות שלך," אמר הגבוה ההוא.

"למה אתה אומר את זה? האם מכרתי לך רעיון כזה?" שאל דינו.

הגבוה הניד בראשו.

"השגתי כוח," הגבוה אמר, "כוח שלאף אחד לא תהיה אפשרות להשיג."

"ומה אתה מתכנן לעשות בכוח הזה?" שאל דינו בחרדה, "לפתוח במלחמה עליה דיברת?"

"המלחמה תתחיל ברגע שאנשים יגלו ששמתי ידיי על הכוח. אני רוצה לעצור את המלחמה בכוח הזה, אבל לשם כך לא די בכוח. אני גם צריך רעיון."

דינו הנהן. בסופו של דבר מדובר באדם טוב, כנראה. "איך אפשר למנוע מלחמה?" שאל דינו. הוא ניגש למחסן ומצא קופסה אפורה ומקומטת במקצת. דינו היה בטוח שכולם ירצו לקנות את הרעיון על הפסקת המלחמה מהר מאוד, אבל משום מה זה היה הרעיון היחיד שאיש מעולם לא קנה עד לאותו היום.

"ברגע שתפתח את הקופסה," הזהיר דינו את הגבוה הלבן, "מניפת אפשרויות תיפתח בפניך שכל אחת מהן תמנע את המלחמה המתקרבת. האפשרות המזמינה ביותר עבורך לא בהכרח תהיה הדבר הנכון לעשות, אך אם תתאמץ ותסלק את האפשרות המזמינה ביותר, ותבחר בזו הנכונה ביותר, תזכה להנחה."

"לכסף אין משמעות בעיניי," אמר הגבוה וליבו של דינו שקע. יש דרכים נוראיות לשמור על השלום, והוא קיווה בכל ליבו שהגבוה לא יבחר באחת מהן.

הגבוה פתח את הקופסה ועשן שחור עלה מתוכה. עשן שחור וסמיך.

"נו? אתה מסתדר?" שאל דינו. העשן נעלם והגבוה השתעל פעמיים.

"כדי לשמור על השלום אני אחליש את מחרחרי המלחמה," אמר הגבוה, "בכך שאפרוץ לביתם ברגע שאשיג את הכוח ואגנוב את הילדים התאומים שלהם, גל ואחינועם. ניר וליטל ישקעו בדיכאון עמוק ולא יילחמו בי."

"לא בחרת ברעיון הנכון אלא ברעיון המזמין," אמר דינו באכזבה, "שלם לי את מלוא המחיר."

הגבוה משך בכתפיו והושיט לדינו כרטיס אשראי, עליו היה מוטבע השם "גולד יחיאל". השם הזה היה מוכר לדינו מאחד הרעיונות שלו, כמו גם ניר וליטל וגל ואחינועם.

דינו העביר את הכרטיס המגנטי בקופה הרושמת שלו וחייב את יחיאל גולד במלוא המחיר.

"אתה יודע," אמר לו יחיאל גולד, "מי קבע שאתה תהיה זה שיחליט מה הדבר הנכון לעשות? מי החליט מה מוסרי ומה שגוי? אולי מערכת הנומות והערכים שלך לא נכונה? בסופו של דבר, כל אותם צוררים וקיסרים מרושים מההיסטוריה חשבו שהם הצודקים. הם לא פעלו מרוע לב אלא מאמונה בצדקת דרכם. הם חשבו שהם הופכים את העולם מקום טוב יותר."

"אבל הם לא!" צעק דינו בתשובה.

"מי יודע?" שאל יחיאל, "אולי אנחנו הטועים? מי קבע שאנחנו צודקים והם לא? אולי קתרינה הייתה טובת לב, אחמדינג'אד דואג לשלום העולם, והיטלר-"

"-אל תגיד את זה," סינן דינו. הוא יצא משלוותו.

יחיאל הרים גבה. "אולי אני אקרא לעצמי 'הפיהרר'," הוא מלמל, "בעולם החדש שאקים..."

הוא לקח את כרטיס האשראי שלו ויצא מהחנות ההיא, משאיר שם את דינו ההמום עם הקופסה הריקה.

טוב, אז מי זה יחיאל? מי אלה ניר, ליטל, גל ואחינועם? הם דמויות בסדרת הפאנפיקים "הקסם היהודי" שאני כותב. מומזנים לקרוא אותם, או לקרוא את התקציר של כולם (הפיקצר "קו מעבר") לקראת יציאת הפאנפיקים האחרונים בסדרה.