חצות ביער הזאבים

שם: חצות ביער הזאבים.

תקופה: כשנה וחצי לאחר התרחשויות "כשהחשכה ירדה בדרך פריווט" (אוצרות המוות).

שיפ: שירלי/ דין תומאס.

תקציר: בטיול בית ספרי ביערות וולס, שירלי מוצאת את עצמה נזרקת שוב אל תוך עולם שחששה שלא תתוודה אליו שוב. אך הפעם הארי לא לצידה כשעליה להתמודד עם קבוצת אנשים חשודים במסכות ואדם- זאב צמא דם במיוחד המתחקה אחר בני כיתתה הסקפטיים.

-המשך לפאנפיק "כשהחשכה ירדה בדרך פריווט" (מי שרוצה מוזמן להתגלגל קצת למעלה ברשימת הפאנפיקים). לא חובה לקרוא בשביל להבין את הנוכחי, אבל מומלץ.

דרוג: PG13.

פרולוג

שירלי מונקהאוס התיישבה על האדמה הלחה באנחה של עייפות. עד כמה שהמחשבה על טיול ביערות מסתוריים ואפלוליים קרצה לה, ההליכה הממושכת לא הטיבה עם רגליה הארוכות והרזות, מה שגם השהות הממושכת עם בני כיתתה מעולם לא נעמה לה.

כל האבנים הטובות לשבת עליהן כבר נתפסו על ידי הבנות האחרות, שנראו סחוטות אף יותר ממנה. קייסי הריסון לא הפסיקה להתלונן על נעליה שנהרסו בבוץ, בעוד חברתה שילה רולי עסוקה בחידוש האיפור שלה וסידור שיערה מול מראת הכיס שלה באור הדועך.

כמה בנים התיישבו והחלו לאכול מייד. אחרים חקרו את העצים בהתלהבות ילדותית.

"קדימה, אל תגידו לי שהתעייפתם," אמר המדריך, שהיה צעיר וחסר ניסיון בהדרכת נערים בגילם.

"הפסקה של עשרים דקות תתאים עכשיו, ג'ון," אמרה גברת מקדונלד, מוחה את פניה המיוזעות למרות מזג האוויר הקר. "אני משוכנעת שנגיע למחנה עד החשכה."

שירלי לא ידעה איזו סמכות הייתה לגברת מקדונלד להחליט שהדבר אפשרי, אך המדריך ג'ון הנהן בחוסר רצון ולגם ממימייתו.

השמש החלה שוקעת, ובין העצים האדירים והצפופים (הבנים התחרו ביניהם מי יכול לעטוף את החלק הכי גדול מהגזע בזרועותיו) האור היה עמום וכחלחל, כאור הדמדומים כמעט.

שירלי ניסתה לחקור מעט את הצמחייה, אך לא ראתה הרבה, וקולותיהם הנלהבים של הבנים ופטפוטיהן של הבנות הפריעו לה לדמיין שהיא נמצאת שם בסיטואציה אחרת לחלוטין. לא היה דבר קסום או רומנטי בטיול בית ספרי עם כיתתה המטופשת.

לאחר עשרים דקות, כשכמה מהבנות כבר החלו להביע סימני בהלה לנוכח החשכה המתקרבת, המדריך ג'ון קרא שעליהם להמשיך בדרכם.

גברת מקדונלד ציוותה על אחת הבנות לספור את הכיתה.

"עשרים ושלוש," היא ציינה בגאווה כשסיימה.

"עשרים ושלוש? מי חסר?" אמרה גברת מקדונלד וקמה במאמץ שנראה כביר. היא סרקה את כיתתה בענייה הממושקפות.

"כולם פה," אמר אחד הבנים, "סתם התבלבלת, אן. אפילו לספור את לא יודעת."

"סתום את הפה!"

"מקנייט!" אמרה גברת מקדונלד פתאום, נוקשת על מצחה בהיזכרה. "כמובן, נעלמת תמיד. איפה היא עכשיו?"

היא שלחה את המדריך ג'ון בחזרה במעלה הגבעה בדרך ממנה הגיעו על מנת למצוא אותה (ההשערה שאולי ימצא אותה כשהיא עושה את צרכיה הצחיקה את הבנים עד אין קץ), וקייסי הריסון החלה לילל שבגלל מקנייט הם יתקעו ביער בלילה ויצטרכו לישון על האדמה בלי מקלחת ובלי שירותים.

אך עד מהרה המדריך חזר עם קסנדרה מקנייט בעקבותיו, נוזף בה על שנפרדה מהכיתה והקשיבה למוזיקה במקום להיות קשובה לצעדיהם. קסנדרה גלגלה את ענייה לעומתו כשירדו במורד תל האבנים העקלקל, וחוסר תשומת הלב גרם לה להחליק בחדות.

היא פלטה מן קריאת הפתעה שלא הייתה צווחה, אלא דמתה לצעקה קצת גברית יותר, והכיתה צחקה.

המדריך סייע לה לקום על רגליה, מוודא שהיא בסדר, והיא התנערה ממנו בחוסר סבלנות וירדה בכוחות עצמה. המדריך עשה את דרכו לראש התור וקסנדרה נשארה מאחור, מרכיבה את אוזניותיה כתגובה לגיחוכי בני כיתתה. פניה העגלגלות, החיוורות, עטו גוון וורוד של זעם.

הם הגיעו למחנה אחרונים, כתמיד, ובחשכה. הם חיכו בחוסר סבלנות בזמן שגברת מקדונלד הלכה לדרוש את רשימת החדרים שלהם.

שירלי הייתה צריכה לדעת שלאחר יום שלם בו כמעט ולא לעגו לה בגלוי, דבר מה נורא היה חייב להתרחש; לאחר זמן קצר מצאה את עצמה באותו החדר עם לא אחרות מאשר קייסי הריסון ושילה רולי, בתוספת הבלתי- נשכחת של קסנדרה מקנייט.

קייסי ושילה ייללו והציקו לגברת מקדונלד שתעביר אותן לחדר אחר, אך זו אמרה שהיא מצטערת, אבל כל החדרים כבר תפוסים. כמובן שהן לא היו מוכנות לתת לשירלי ולקסנדרה את המפתחות בעוד הן מתווכחות ומתחננות בפני כל אחד בעל סמכות שינוי בנושא, ועד מהרה קסנדרה איבדה את סבלנותה וכמעט הכתה את שילה בניסיון לדרוש ממנה את המפתח. גברת מקדונלד נזפה בה על התנהגותה ועל קללותיה, וסילקה את ארבעת הבנות לחדרן בחוסר סבלנות. בעוד הן עוזבות את הבקתה הראשית, שירלי ראתה אותה חולצתה את נעליה ונשענת לאחור בעייפות.

בחדרן, שהכיל שתי מיטות קומתיים, קייסי ושילה השתלטו מייד על חדר הרחצה והעמיסו את השולחן היחיד שבחדר בחפציהן.

שירלי ידעה שעדיף לה לא לנסות להתווכח איתן על התורות במקלחת. אבל זה לא הפריע לה, כי היא תמיד הייתה האחרונה בטיולים בית ספריים, לא משנה מה.

קסנדרה חלצה את מגפיה השחורות, הכבדות, והתפרסה על אחת המיטות התחתונות עם האוזניות שלה. להפתעתה של שירלי, היא לא הראתה כל התעניינות במקלחת כשקייסי ושילה סיימו בה את ענייניהן.

"את נכנסת?" שירלי שאלה אותה. היא לא ענתה, כנראה כי לא שמעה אותה.

שירלי נכנסה להתקלח, וכשיצאה קייסי ושילה כבר עזבו, כנראה הלכו לאכול ארוחת ערב עם חברותיהן ולרכל על שותפותיהן לחדר.

קסנדרה נותרה לשכב בדיוק באותו המקום. היא הייתה רק עוד חפץ בחדר המבולגן להחריד; מוצרי איפור וטיפוח כיסו כל משטח אפשרי כמו פטריות אחרי הגשם, והמזוודות הפתוחות של קייסי ושילה תפסו כמעט את כל רצפת החדר כמו סלעים מכוסים באזוב צבעוני. מייבש השיער היה זרוק על אחת המיטות כמו נשל של נחש, ופרטי לבוש נתלו מהמיטות כמו שרכים על ענפי העצים.

שירלי אחזה בגרב וחולצה חושפנית שנזרקו על מיטתה והשליכה אותן לרצפה בפעולה שנראתה לה נועזת להפליא. אז היא נגעה בברכה של קסנדרה בזהירות.

המהירות בה ענייה נפקחו העידו על כך שלא ישנה. כעת, ללא פטפוטיהן של קייסי ושילה ורעם מייבש השיער שלהן, ניתן היה לשמוע את ההד העצבני הבוקע מאוזניותיה.

קסנדרה תקעה בה מבט חסר סבלנות. "מה?"

"המקלחת פנויה, אם את רוצה."

בזמן שקסנדרה התקלחה, שירלי ניסתה לקרוא. אך המיטה הייתה זרה לה, וקולות בני שכבתה מחוץ לחדר הטרידו אותה. היא לא הצליחה להישאב אל העולם האחר בחדר המנוכר בו שהתה.

לבסוף החליטה לצאת לטייל בחוץ. אולי תצליח למצוא מקום שקט בו תוכל להירגע.

היא בדיוק סיימה לנעול את נעליה כשדבר מה לכד את עינה; על המיטה של קסנדרה היו מפוזרות קופסאות תקליטים שונות. אחת מהן, קרובה אל שירלי, הציגה ציור של שלוש נשים בשמלות גותיות מיושנות, פיותיהן הפעורים וושפים שיניים חדות ועיניהן אדומות.

הן היו דומות למקור רק באופן קלוש, כמו שציור ילד של בית דומה לבית אמיתי- לא היה בהן שמץ מתחושת האימה שהפיצה ערפדית אמיתית אחת.

סקרנית, היא אחזה בקופסא ובחנה את הציור מקרוב.

דלת המקלחת נפתחה. שירלי הופתעה.

"מה לעזאזל את חושבת שאת עושה?" דרשה קסנדרה לדעת. היא החליפה את בגדיה השחורים בבגדים שחורים אחרים, ושיערה, שהיה גם הוא שחור אך מעורבב בכמות נדיבה של סגול וכחול, היה רטוב ושמוט משני צידי פניה.

"אה, כלום-"

קסנדרה חצתה את החדר, בועטת בזוג נעליים בדרכה, וחטפה את הקופסא מידה של שירלי. "טוב, אז תפסיקי לעשות כלום עם חפצים שלא שייכים לך."

"קסנדרה-"

"מה את רוצה?"

"העניינים שלך," גמגמה שירלי, שקצת פחדה מקסנדרה, כי הייתה גדולה ממנה בגופה והייתה ידועה כבעלת נטייה לאלימות.

"מה איתן?"

"הן חומות."

"כמובן שהן-" קסנדרה קטעה את עצמה בקללה ורצה בחזרה לחדר הרחצה, שם שירלי ראתה אותה מרכיבה מחדש את העדשות הכחולות שלה.

שירלי הביטה בה עד שסיימה, ואז מבטיהן נפגשו. עכשיו, כשידעה שמקורו של הצבע הכחול הקפוא בענייה היה עדשות מגע, שירלי תהתה איך לא הבחינה בכך קודם לכם.

"אם תספרי על זה למישהו, אני-"

"למי אני אספר?" אמרה שירלי, וזו הייתה האמת. "חוץ מזה שזה לא עניין כזה גדול."

קסנדרה נראתה כרוצה לענות תשובה צינית, אך לא עשתה זאת. לרגע שתיהן שתקו, ואז היא אמרה באיטיות, "אז... את מתעניינת בערפדים?"

היא השפילה את ענייה הבהירות, הלא- אמיתיות, והעמידה פנים שהיא מתעסקת בציוד עדשות המגע שלה. שירלי ידעה כמה קשה לה לפתח כך שיחה- היא לעולם לא הייתה עוזרת אומץ לדבר שכזה. היא הבינה אותה לחלוטין, אך חששה לבטא זאת.

"כן. מאד." אך היא לא סיפרה לקסנדרה שלפני שני קיצים נתקלה בערפדית בגודל מלא פנים מול פנים, ואף לקחה חלק חשוב בהבסתה ביחד עם נער קוסם. "אבל... אף פעם לא שמעתי מוזיקה של ערפדים."

"אולי אני אשמיע לך מתי שהוא," אמרה קסנדרה, "אבל עכשיו אני רעבה. רוצה ללכת לאכול ארוחת ערב?"

הן יצאו ביחד מהבקתה, אך לא דיברו בדרכן אל חדר האוכל. רוב התלמידים כבר סיימו את ארוחתם. רק המורים היו שם, מסובים מסביב לשולחן וצוחקים ביחד.

בעודן אוכלות את האוכל התפל של המחנה, קסנדרה סיפרה לה בשפל קול מעל מגשיהן כמה היא שונאת אותם, ואז כמה היא שונאת את שאר התלמידים. שירלי רק הסכימה איתה בשקט, כי היא דיברה בלהט רב.

מביטה בקסנדרה בוחשת בתבשיל שבצלחתה, היא נזכרה מדוע אף פעם לא התחברה אליה, למרות ששתיהן היו בודדות כל כך; היא הייתה מלאה במרירות ושנאה לכל הסובבים אותה. מרירות ושנאה שהתעלו על כל הסלידה ששירלי חשה כלפי בני כיתתה.

"אני לא יכולה לחכות שהשבוע הזה ייגמר כבר," מלמלה קסנדרה במבט מושפל. "ואז שהשנה הזו תסתיים כבר... אני לא יודעת איך הצלחתי להחזיק מעמד במסגרת האידטיותית הזו כל כך הרבה זמן..."

שירלי הבינה את הכעס שלה, אבל לא חשבה שהייתה נושרת מהלימודים בגלל סיבה כמו מחסור בחברים. הלימודים פשוט היו הרבה יותר חשובים. חוץ מזה, שרמת הנוכחות של קסנדרה לא הייתה ראויה לציון; שירלי שמה לב שהיא נעדרת מבית הספר כמה ימים בחודש לפחות.

היא תהתה מה תחשוב עליה קסנדרה אם תטיף לה על אי- הנוכחות שלה, ושמחה שבת שיחתה עדיין מתרכזת בתבשיל הבשר שלה.

לפתע תנועה לכדה את עינה של שירלי. הלחמנייה העגולה שלה, ממנה ניקרה רק מעט, נעה על צלחתה, ולפתע החלה לרחף, מעלה- מעלה.

קסנדרה התמתחה. שירלי אחזה בלחמנייה והצמידה אותה לצלחת בכוח.

קסנדרה תקעה בה מבט. "מה הבעיות שלך?"

"אה, כלום. נלך?"

הן פינו את המגשים שלהן ויצאו מחדר האוכל, צחוקיהם של המורים מלווים את גבן. בחוץ כמעט נתקלו בנער שפסע בנחישות לכיוון השני. ברגע שהבחין בהן מיהר להחביא דבר מה שאחז מאחורי גבו.

"אוה, תיזהר," אמרה קסנדרה בגבה מורמת. "כמעט לא ראיתי אותך בחושך הזה."

הנער התעלם מהערתה הגזענית ועקף אותן בזריזות, זועף משהו. שירלי הביטה אחריו והבחינה בו מעביר חפץ דק וארוך מאחורי גבו אל קדמת גופו.

שירלי ראתה חפץ דומה באותו הקיץ, וחשה בלבול מהול בהתרגשות. "מי זה היה?"

"מאיפה לי לדעת? בואי כבר."

שירלי מיהרה אחרי קסנדרה בשבילי האספלט לכיוון חדרן. ערפל דליל מילא את הלילה, והתאבה על משקפיה של שירלי. "לא ראיתי אותו אף פעם."

"גם אני לא. למה זה כל כך מטריד אותך?"

"אני לא יודעת. הוא נראה... קצת מורעב, לא?"

קסנדרה משכה בכתפיה, ושיחתן נקטעה שם; קייסי ושילה עמדו מחוץ לדלת הנעולה, רועדות בבגדיהן שלא התאימו כלל למזג האוויר הקר, ומייד התנפלו על שירלי וקסנדרה בתלונות על שעזבו את החדר ועוד העזו לנעול אותו.

קסנדרה השיבה להם ברצף העלבות וקללות, ושירלי עמדה מנגד בעודן רבות, לא יכולה להפסיק לחשוב על גבו המתרחק של הנער הזר. היתקלותם פנים מול פנים הייתה קצרה מכדי שתוכל לזכור את תווי פניו. אך החפץ המוארך, הלחמנייה המרחפת... האם ייתכן שנתקלה בקוסם הלילה?

אך ברגע שיצאה מהערפל הקפוא אל תוך החדר החמים, ביטלה את המחשבה מייד. שילה וקייסי מיהרו לצאת שוב, וקסנדרה, עצבנית לאחר ההיתקלות איתן, חזרה למוזיקה שלה. הנער בטח היה בן שכבתה שנראה לה זר ולא- מוכר בחושך; בטח אחד מבני החבורה של רוג'ר אובורן, שהדבר המשותף היחיד לכולם היה שהם היו בטוחים שהם קוסמים או שראו חייזרים. 

הלילה התנהל לאיטו. שירלי וקסנדרה לא דיברו שוב. לקראת שעת כיבוי האורות, הערפל נסוג מעט, והשמיים התבהרו. מחוץ לחלון חדרה, שירלי ראתה גדר שחורה, ומאחוריה את צללי העצים של היער. ירח חיוור, מלא כמעט לחלוטין, זהר מעל לכל בזוהר ערפילי.

שירלי פיהקה והסיטה את הווילונות, בדיוק בזמן להקשיב לעוד מריבה בין שותפותיה לחדר.

		הפרק הבא