אילמת-ננטש

הכל התחיל ביום ראשון, יום חופש בהוגוורטס. באותו יום הגיעה נערה חדשה לבית הספר, מה שהיה משונה בפני עצמו, אבל סנייפ אסף לפני כמה ימים את בית סלית'רין ואמר לנו שהנערה החדשה אילמת לחלוטין, בגלל מחלה קשה במיתרי הקול, הוא אמר שגם בבית החולים על שם הקדוש מנגו לא יכלו לעזור לה. בגלל שהיא שנה שישית, ולא ראשונה, חבשו לראשה את מצנפת המיון רק מול סגל המורים, ומסתבר שהיא בסלית'רין. קוראים לה אלי טרוור, ויותר מזה, לא ידענו, טוב בעצם זה די הרבה.

אז כמו שאמרתי, ביום ראשון, לא ממש טרחו להציג אותה או משהו, פשוט בבוקר יום ראשון כשהתעוררתי וירדתי לחדר המועדון, היא ישבה על הספה מול האח הכבויה. היא הייתה יפה, ללא ספק, שיער כהה שעובר טיפונת את הכתפיים, עיניים אפורות, קצת מלחיצות, עצמות לחיים גבוהות, וגוף שהיא ללא ספק לא התביישה בו.

לא היה אף אחד בחדר המועדון, ולא התחשק לי לרדת לארוכת הבוקר, רציתי להכיר קצת את הילדה החדשה. אז הלכתי והתיישבתי לידה, עכשיו יכולתי גם לראות שעל ברכיה מונח לוח מחיק לבן בארך בגודל 50\20 סנטימטרים. ללוח היה מחובר טוש שחור, ברגע שראתה אותי מיד הרימה את הלוח והתחילה לכתוב.

היי, אני אלי טרוור, הילדה החדשה, ואתה?

היא כתבה אז מהר, ממש מהר, אחרי שסיימה הפנתה אלי את הלוח. היה ברור שעבדה על הכתב שלה כך שיהיה ברור ויפה. חייכתי אליה, "אני פיטר רוס, את יכולה לקרוא לי פשוט פיטר אם בא לך."

היא סקרה אותי במבט חודר, אחרי כמה שניות היא שוב כתבה בלוח,

כולם פה נחמדים כמוך?

צחקתי, הגיוני שהיא מפחדת שלא יתייחסו אליה יפה, למרות שאני מניח שכולם ירחמו עליה וינסו לעזור לה, אולי פחות בסלית'רין, הם לא הכי חברותיים, אבל אני מניח שהוגוורטס יקבל אותה. "אני מניח שכן.. למה לדעתך את בסלית'רין?" לפי התרשמותי עד עכשיו נראה שהיא יותר מתאימה לרייבנקלו.

תמיד שאפתי להצליח לדבר, אני מניחה שזה בגלל זה

"הגיוני." אמרתי. היא הנהנה. "את יודעת איפה כולם?" שאלתי אחרי כמה שניות של דממה.

ארוחת בוקר

"אה."

אתה חושב שתוכל לעזור לי בימים הראשונים למצוא את הכיתות ולהתמצא במקום הזה?

"בטח, למה לא?" אמרתי בכנות מוחלטת.

תודה היא חייכה.

ואז החלטתי לעשות משהו טוב עבורה, "את יודעת, אם מישהו מציק לך או משהו, את תמיד יכולה לפנות אלי. אני אשמח לעזור לך."

עיניה נפערו ואו, תודה. אז אני מקווה שלא אצטרך לפנות אליך.. היא קרצה בשעשוע.

צחקתי שוב.

אוקי, סופית, העיניים שלה מפחידות, באמת הן פשוט חסרות חיים, כאילו היא כבר מתה או משהו. אבל יש בזה יופי, אני מניח. "יש לך עיניים ממש יפות."

היא הסמיקה, גם לך

היו לי עיניים שחורות, ושער בלונדיני בהיר, מוזר אה? תדברו עם הגנטיקה של ההורים שלי אם בא לכם להבין, "תודה."

השתררה דממה מתוחה בזמן ששנינו חיפשנו מה להגיד, החלטתי שזה סתם מביך ולמרות שאני לא רעב אני אלך לארוחת בוקר, בדיוק כשקמתי נזכרתי בנימוסים. "אני יורד לארוחת בוקר, רוצה לבוא?"

בטח

היא קמה והלכנו בשתיקה למעלה, אל האולם הגדול. באמצע אחד המסדרונות התחילה לכתוב פתאום, אפילו בלי להאט.

איך אתה זוכר לאן ללכת בכל פעם? המקום הזה ענקי!

חייכתי, "את עוד תתרגלי לזה." המשכנו ללכת, וראיתי איך מסתכלת בהערצה על כל הפסלים והתמונות שעברנו על פניהם. כשנכנסנו לאולם היא הלכה איתי לכיוון ג'ארס, החבר הכי טוב שלי, שכמו תמיד שמר לי מקום. התיישבתי לידו וללא שום היסוס אלי התיישבה לידנו מצידי השני.

"את אלי?" שאל ג'ארס והפסיק לרגע לאכול. היא הנהנה. ואז כתבה על הלוח, היא הפנתה אותו אליו כדי שיוכל לראות,

ואתה?

"אני ג'ארס וולדר, בשכבה שלך." הוא התכוון להגיד שהוא בשנה שישית, כמוה, וכמוני.

היא לא כתבה עוד כלום, ולקחה לעצמה חביתה ופרוסת לחם.

שמתי בצלחת שלי בייקון וביצה וסקרתי את יושבי האולם, קולין, עוד אחד מחברי, ישב כמה מטרים מאתנו ודיבר במרץ עם מרטין שנראה אבוד. בשולחן גריפינדור, ישבה אנה, האקסית שלי מלפני שנה, לידה ישבה קורה, החברה הכי טובה שלה.

מולנו בשולחן ישבו שנים משנה שביעית שהביטו באלי בתדהמה, או הגלל שהיא ממש יפה, או בגלל שהם ראו אותה כותבת על הלוח והם לא חשבו שהיא תעשה את זה. או בגלל שניהם.

באמת לא הייתי רעב אז קמתי ואמרתי שאני יוצא קצת החוצה, ג'ארס פטר לעברי "ביי" קצר ואלי נופפה בידה בחיוך.

עדין היה קריר בחוץ, בגלל שהשעה הייתה שמונה, והצטערתי שלא הבאתי איתי משהו חם, ניחמתי את עצמי בזה שתכף יתחמם והלכתי לשבת במרגלות אחד העצים. לא היו הרבה תלמידים בחוץ, רק שבע משנה רביעית שישבו איזה חמישים מטרים ממני. אני מניח שאם הם היו מדברים בקול נורמלי לא הייתי שומע אותם, אבל הם די צעקו כדי להתעלות אחד על השני. והבנתי שהם מדברים על אלי, לא ידעתי באיזה בית הם, תיארתי לעצמי שהם בהפלפאף, כי הם אמרו שהם מתים להכיר אותה ולהיות חברים שלה, או משהו כזה, אופייני להפלפאפים.. זה היה קצת מצחיק, כי הם בחיים לא פגשו אותה אפילו, או ראו אותה, נראלי.

הסתכלתי עליהם במשך כמה דקות, ואז שמעתי צעדים שקטים מאחורי, הסתובבתי וראיתי את אלי. היא התיישבה ליידי. קצת עצבן אותי שהיא נדבקת אלי, אבל תיארתי לעצמי שהיא צריכה מישהו כשהיא לא מכירה אף אחד, ואני בארך היחיד שממש דיבר איתה.

היא התיישבה ליידי והניחה את הלוח לצידה, שנינו הבטנו בשתיקה בדשא ובתלמידים שהחלו לצאת לאט לאט. אחרי כמה דקות היא טפחה על כתפי בידה. הפנתי אליה את ראשה וראיתי שהיא כתבה משהו על הלוח שלה והיא מראה לי את זה, מוזר בכלל לא שמתי לב שהיא כותבת.

תגיד את האמת, אתה רוצה שאני אלך? אני לא רוצה להפריע או משהו..

"לא! את ממש נחמדה, לא אכפת לי שאת איתי. באמת, תרגישי בנוח." אמרתי לפני שתסיק מסקנות שגויות. היא חייכה.

אתה ממש נחמד, איך זה שאין לך חברה?

הייתי המום מהשאלה שלה, הרי נפגשנו רק היום! ואיך לעזאזל היא יודעת שאין לי חברה. לפי הבעת פניה הבנתי שזה באמת מענין אותה, והיא לא סתם מנסה לפלרטט. משכתי בכתפי.

טוב אני הולכת לעשות שיעורי בית ולנסות להתעדכן בלימודים.. ביי.

מבלי שהספקתי להוציא מילה היא פשוט הלכה, צועדת ומתעלמת בנחישות מהמבטים שננעצים בה. אחרי שנכנסה בין דלתות הטירה עוד המשכתי לחשוב עליה.

מי הנערה הזו? היא משונה, אבל חזקה, אני מתכוון לנפשית. אני לא מכיר אותה, וכבר היא יושבת איתי ומדברת איתי כאילו אנחנו מכרים ותיקים, מענין איזה סודות היא מסתירה, הרי לכל אחד יש סודות, מענין איזה מין סודות יש לנערה אילמת.. יש גם מאוד ממוקדת, לפי מה שראיתי עד עכשיו, כאילו, היא הגיעה לבית ספר לפני כמה שעות והיא כבר הולכת לעשות שיעורי בית. זה מטורף. גם לי שיעורים, אבל אני בטח אדחה אותם לערב. לא כי יש לי משהו מיוחד לעשות, פשוט לא בא לי על שיעורי בית.

אם אתם רוצים שאני אסכם אותה בקצרה אז ככה-היא מוזרה, היא חכמה, היא ממוקדת, היא נחמדה, ויש לה אומץ.

_~_~_~_~_~_~_~_

תגובות?

		הפרק הבא