סיפורו של ליאו ואלדס

שלושה ימים. שלושה ימים לקח לבן הפייסטוס לבנות מחדש גוף של דרקון שהתפוצץ.
במשך שעות ליאו שלף את שלל כליו מהחגורה קסומה, עם הארד השמיימי שהייזל הוציאה לו מהאדמה. בעודו מנגב את הזיעה ממצחו, הוא תיאר לעצמו שלולא הייזל, הוא היה מתעכב שבוע יותר מדי, ואולי מפלצת רעבה הייתה מחליטה שהוא ארוחת צהריים מעולה בדרכו לארד השמיימי.
"זהו, פסטוס. אתה מוכן!", הכריז ליאו.
הוא הביט בגאווה בדרקון הארד בשלמותו, בדיוק כפי שהיה לפני התאונה.
פסטוס נשף בסיפוק, כאומר: לזה אני קורא סגנון!
ליאו גם דאג לחבר את האצטרולב למערכת הבקרה של הדרקון.
פסטוס הוריד את צווארו המפואר למטה, וסימן לליאו לעלות.
ליאו התיישב על הדרקון, ואחז את צווארו כדי לא ליפול.
הדרקון התעופף אל השמי הבוקר הבהירים.
ליאו התענג על הרוח הנעימה המלטפת את פניו, ומלטפת את שערותיו.
הוא פרש ידיים ונתן לרוגע לחדור למחשבותיו.
הוא ניסה לשכוח מהמלחמה הקרבה שעומדת לצפות להם נגד הענקים של גאיה.
הוא הפסיק לתהות מה התפקיד של אתנה פרנתוס, או אם יצליחו להציל את העולם.
הוא עצם את עיניו, ופניו עטו מסך של שלווה.
כמובן שהוא ציפה שיקרה משהו בדיוק ברגע הכי לא מתאים, אבל הוא לא היה יכול לחזות דאייה למטה במהירות של 40 קילומטר לשעה.
הוא פקח את עיניו וזחל לעבר פניו המתכתיות של פסטוס.
עיניו של דרקון הארד היו כבויות, והוא דאה במהירות לעבר האוקיינוס.
ליאו שלף מברג ופתח את לוח הבקרה.
הוא לא ראה שום דבר לא תקין, אבל אי אפשר להתווכח כשבעוד עשרים שניות לכל הפחות אתה צונח אל מותך.
ליאו החליט לעשות משהו מטורף, אבל הוא הרגיש שהוא חייב לעשות את זה.
הוא תפס את האצטרולב וניסה לנתק אותו.
האצטרולב התנגד, וליאו משך חזק יותר.
לבסוף ליאו הצליח לנתק את האצטרולב, אבל מעוצמת המשיכה, ליאו איבד את האחיזה בדרקון, והחל לצנוח לעבר המים.
טוב... , חשב ליאו. אז אחרי כל המסע שהוא עשה, הוא ימות ממשיכה באצטרולב.
ליאו לא תיאר לעצמו מוות כל כך מביך.
עיניו החלו להיעצם, בעודו צונח אל האוקיינוס.
המכה קרתה בבת אחת, אבל ליאו ציפה למשהו יותר כואב.
ברגעיו האחרונים, הוא הספיק לראות צללית עמומה גוהרת לעברו, ואז הוא איבד את ההכרה.

***

שחור. אז זה מה שרואים כשמתים?

זה די משעמם...
אבל היה עוד משהו.
זה היה רך.
לפתע הוא החל להשתעל.
רגע... אני משתעל? אז אני חי?
ליאו פקח את עיניו.
הוא שכב על מיטת עץ מרופדת, והדמות שישבה לידו עוד נראתה לו קצת מטושטשת.
הוא הצליח להבחין בכוס מים שהייתה לידו.
הוא לקח אותה באיטיות ולגם בזהירות.
לפתע כל חושיו הצטללו.
הוא מצא את עצמו מביט בנערה היפה ביותר שאי פעם ראה.
והוא כבר ראה אותה בעבר.
"קליפסו!", קרא ליאו.
"אתה ער", היא אמרה בשמחה. "הדאגת אותי..."
ליאו הביט סביבו בבילבול.
"איפה פסטוס?", שאל ליאו.
"הוא בסדר. אל תדאג", אמר קליפסו בשלווה. "איך הגעת לפה?"
"שאלה טובה", אמר ליאו. "כשצנחתי, האצטרולב היה ביד שלי. מה קרה בדיוק?"
"אתה התחלת ליפול, ואז הדרקון שלך הציל אותך, ושניכם התרסקתם על האי. יכול להיות שהאצטרולב איכשהו העביר אותך לפה", אמרה קליפסו. "בזמן שישנת, תיקנתי את הדרקון. הוא בקושי שרד בנפילה".
"אני חושב שהכוח המיוחד של האצטרולב העמיס על לוח הבקרה של פסטוס", שיער ליאו.
הוא הביט בעיניו הצלולות של קליפסו, ובפעם הראשונה מאז שנחת על האי הזה, הוא קלט שהוא הרגע פגש את הנערה שהבטיח לה שישחרר אותה.
חיוך גדול התפשט על פניו של ליאו.
הוא התקרב אל קליפסו וחיבק אותה.
"בואי", אמר ליאו אחרי שיחרר אותה. "נתחיל במבצע הצלה".
תוך כמה שעות ליאו וקליפסו כבר היו על גבו של פסטוס.
ליאו שם בחזרה את האצטרולב ודאג למערכת התרעה למקרה של צניחה.
פסטוס החל לעוף, וקליפסו חיבקה את מותניה של ליאו כדי לא ליפול.
נראה שהיא חוששת מתגובתו של ליאו, אבל הוא רק חייך.
השמש כבר החלה לשקוע, וצבעה את השמיים בגוון ורדרד.
במשך כמה זמן לא נראה סימן של התרעה, ופסטוס המשיך לעוף כהרגלו.
לפתע ידו של ליאו בערה.
ליאו שיער שהוא כנראה מתרגש, אבל לפתע נדמה לליאו שהוא רואה פנים בין הלהבות.
הפנים נעלמו באותה מהירות שבה הופיעו.
אבל ליאו ידע מי זה היה.
זה היה אביו הפייסטוס. זה היה סימן של אביו שהוא מרשה לו לשחרר את קליפסו.
ליאו לא היה חכם בקריאת פרצופים, אבל הוא פשוט ידע את זה.
לבסוף ליאו וקליפסו נחתו על יבשה.
קליפסו הביטה סביבה באושר.
זאת לא הייתה היבשה באי שלה.
זה היה מקום חדש.
מקום שקליפסו לא ראתה מזה שנים.
"ליאו אני לא יודעת איך להודות לך", אמרה קליפסו.
היא נישקה את ליאו.
ליאו היה המום לרגע, אבל הוא עצם את עיניו באותה שלווה שבה עצם את עיניו בבוקר.
כי הרוגע שוב התפשט בגופו.
הידיים של ליאו שוב בערו, אבל הוא הניח להם לבעור.
כי גם הלב שלו בער.
ליאו ואלדס לעולם לא היה מאושר יותר באותו רגע.

הסוף!