פלאות הקסם היהודי

בס"ד

הפאנפיק הזה הוא המשך נוסף של "כוח הקסם היהודי". אחד הפאנפיקים הקשים יותר שכתבתי, בעיקר כי פחות או יותר יש בו רק דמות אחת שצריכה להחזיק את כל הסיפור. מקווה שעשיתי את זה טוב. דירוג גבוה בגלל אזכור של התאבדות. ויתור זכויות: אם ג'יי קיי רולינג שואלת אתכם על הסיפור הזה, אתם לא יודעים כלום. קריאה מהנה! ואל תשכחו להגיב!

הים שטף את עומר לעבר החוף הריק אך איכשהו הוא נשאר יבש. הוא לבש בגדים מוגלגיים להחריד, כמו נעלי הרים מעור הפוך שמעולם לא ראה, מכנסי ג'ינס מיושנים ורופפים שנראו כאילו עברו אלפי כביסות שאותם לבש עוד כשיצא למסע וכיפה רטובה, קשה ופרומה בקצוות. החולצה שלו הייתה קצת צמודה עליו. הוא בכלל לא זכר שלבש חולצה אלא גלימה, אז איך זה קרה לו?

הוא החזיק ארנק עור בידו הימנית ופתק בידו השמאלית. הוא לא זכר שהחזיק את הדברים האלה ביד. איך הוא הגיע לשם בכלל?

"תחזיר לרומי את השפיות. תהיה הראשון שמצליח להתעמת מול קורידון ומנצח." זה היה המשפט שהדהד בראשו. זה מה שרהב אמר לו לפני שהגיע ל... איפה הוא בכלל?

"קח אותי לחוף המזרחי של ארצות הברית," ביקש עומר מרהב, אז, "לניו יורק. אם קורידון ישתולל איפשהו, זה בטוח יהיה שם."

טוב, עומר באמת היה בחוף. ועכשיו איך הוא מגיע למקום יותר... עליז?

הוא הביט בפתק המקופל בידו ופתח אותו. בפתק היו רשומים כמה מילים שנראים כאילו ילד בן 6 כתב אותן, כתב יד מרובע ובוסרי.

"עומר," היה כתוב שם, "בתוך הארנק יש את כל החפצים שהיו לך על המרבד המעופף ונפלו איתך לים. הכנסתי אותם לתוך הארנק המכושף בלחש הרחבה. ברכות הצלחה ממני, שרו של ים."

משום מה האקנר הרגיש כבד יותר ממה שהיה קודם. עומר פתח אותו ומצא כיסים, כפתורים ורוכסנים רבים. איך הוא אמור למצוא שם משהו?

"אוכל!" ניסה עומר את מזלו. אחד התאים נפתח וחטיף אנרגיה קטן ומעוך הציץ משם. זה נראה כמו משהו שאימא שלו בטח הכניסה לתוך המזוודה שלו כשארז לקראת המסע הקטן שלו לאשמדאי, מסע שאמנם הסתיים אך הוא טרם חזר ממנו ואולי גם לא יחזור.

אימא שלו ואשמדאי. האם הוא כרגע חשב על שני הוריו באותו המשפט? כאב לו לחשוב על זה. פיזית. הראש שלו היה מתחיל לדפוק באיום בכל פעם שחשב על זה. הוא הניח שימצא את התשובה במוקדם או במאוחר, ואם לא אז זה לא נורא.

הוא העיף מבט שרירותי בפתק, וכמעט והיה מתעלם ממנו לחלוטין אילו לא היה מבחין בשינוי הקיצוני שחל בפתק.

עכשיו הייתה כתובה שם רק מילה אחת, והיא הייתה בכתב יד קטן ומוקפד שנראה כאילו מורה כתבה אותו.

"לך."

עומר לא הבין אם הכוונה היא "לך" מלשון ללכת, או שמא הפתק היה רוצה להעניק לו משהו. או שאולי עומר סתם דמיין. הוא מצמץ בעיניו והביט בפתק שוב.

"רחוק."

הוא צריך ללכת. אבל למה? מי שולח לו את המסרים האלה?

השמש החלה לשקוע ועומר הבין שהוא סתם עומד לו במשך זמן רב בחוף שעומד להחשיך. הוא לא ידע מי יגיע אל החוף ההוא בלילה, אבל הוא היה מוכן להישבע שראה שברי בקבוק זכוכית על החול והוא השתדל שלא לדרוך על כמה מזרקים שראה שם.

הליכה קצרה הובילה אותו לאיזור הומה יותר. אמנם זו לא מרכז העיר, אבל הוא ראה כמה גורדי שחקים באופק והרחוב בו צעד היה רחב יחסית ומרומזר. הוא מעולם לא היה בניו יורק והוא לא ידע כיצד יסתדר בלי כסף או מזון או מקום לישון בו או קשר עם עולם הקוסמים.

הוא הביט שוב בפתק המאיים הזה. הפעם היו כתובים בו שני משפטים באותו כתב יד מוקפד:

"מי שנשאר ער כל הלילה עוד יראה אור יום.
מי שהלך הוא לא ישוב עוד לעולם"

ומתחת לזה היה ציור קטנטן, כמו אימוג'י משעשע, של ליצן. ולליצן הזה יכולה להיות רק משמעות אחת.

ברגע שעומר הבחין בו הוא שמט במהירות את הפתק, כאילו נכווה. הוא הרים את עיניו וראה מולו שלט חוצות לסרט "זה".

"הו, האירוניה," דיבר עומר לעצמו, "לפחות אני יודע שאני נמצא במקום הנכון."

הוא המשיך ללכת אל הלא נודע, ללא קצה חוט שיוביל אותו למסתור של קורידון. ואולי קורידון לא מסתתר? הרי בין כה קורידון מביט בו, וקורידון רוצה לקחת את עומר... או לפחות רצה, אז, ביער הגשם.

עומר נשם עמוק. הוא נזכר ששמע בחצי אוזן על איזו מגמה, אופנה חולפת שכזאת, של אנשים המחופשים לליצנים ומפחידים עוברים ושבים. אולי אחד מהם יוביל אותו לקורידון? אבל איך הוא ימצא אחד כזה?

לא ברחוב הראשי, זה בטוח. הוא החל ללכת ברחוב בחיפוש אחר סמטאות אפלוליות שיוכל ללכת אליהן ולחפש בהן אי אלו ליצנים מרושעים. כשמצא אחת כזו הוא מיהר להיכנס אליה ולרוץ בה לעבר הסכנה.

הסמטה הצרה הייתה חשוכה. בניינים גבוהים שחזיתותיהם פנו לרחוב ולא לסמטה הסתירו את אור הירח ואורה של העיר כך שמקור האור היחיד היה עמוד תאורה בודד מהכניסה לסמטה. לא היו בה ליצנים או כל נפש חיה, מלבד כמה עכברושים שהתרוצצו על הרצפה ואדם חסר בית שישב על קרטון מעוך ומצץ עצם של עוף שהייתה ריקה מבשר. עלתה צחנה מחסר הבית הזה ושיניו הצהובות נראו במצב רע. כשעומר התקרב אליו הוא היה בטוח שראה חפץ משונן מתחת לרגליו של ההומלס, כמו נשק קר המוכן לכל צרה שלא תבוא. אולי הוא יוביל אותו לקורידון?

עומר מלמל לחש שאמור להתגבר על הבדלי הששפה בינו לבין הסובבים אותו כדי שיוכל להבין את דבריו של הזר לפני שידבר איתו, אך המלמול של הלחש הסב את תשומת ליבו של ההומלס.

הוא הפסיק לכרסם את העצם והשליך אותה למדרכה, ואז הביט בעומר בבהלה.

"שלום," אמר לו עומר בחביבות, "אתה יכול לעזור לי?"

"אני לא יודע כלום! אין לי כלום! בחיי! אל תחפש עליי! אתה סמוי, נכון? אין לי כלום! אני לא מאורגן- שיט! פאק! למה אמרתי את זה?! אני בכלל לא מבין בזה! אין לי-"

"אתה יכול להירגע, אני לא רוצה לעשות לך שום דבר רע," צחק עומר, "על מה אתה מדבר בכלל?"

"מה אתה רוצה ממני?" שאל ההומלס ועומר ראה את ידו מתהדקת על החפץ המשונן.

"אני רק... רק רציתי לשאול אם אתה יודע איפה יש... אממ..."

"אין לי סמים, בחיי, וגם לא תמצא ממני סמים ונאי לא אגיד לך איפה יש, כי אני לא יודע בכלל, רק תלך ממני!"

"לא, לא, אני לא מדבר על סמים, אני מדבר על ליצנים," אמר עומר, וברגע שהוציא את המילה הזו מפיו ההומלס נראה יותר מפוחד ממה שהיה עוד קודם.

"אל תגיד את זה בקול!" הקול של חסר הבית ירד ללחישה, "אתה לא שייך לכאן, עומר, חזור הביתה."

"מאיפה אתה יודע את השם שלי?"

"זו לא הנקודה, עומר, הם מסתובבים פה... השליחים שלו, והם שוחרים לטרף."

"מי אתה?" שאל עומר בחשדנות.

"אני רק שליח," אמר ההומלס, "אני באתי משם...."

הוא הצביע ביד רועדת על משהו שהיה נראה כמו מכסה ביוב, אבל הוא היה טבוע על אחד מהקירות של הסמטה ולא ברצפה. והוא היה פתוח.

"יש שם..." אמר חסר הבית בקול רועד, "יש שם אדון אחר..."

"אדון אחר?" שאל עומר בסקרנות.

"אדון של צל," אמר ההומלס, "אם אתה הולך בצל, אתה בוודאי יודע על מי אני מדבר..."

עומר הניד בראשו. צל? על מה מדובר?

"ועכשיו אתה תהיה שייך לאדון הצל," מלמל ההומלס בעצב, "כשהולכים בין צל לשמש, מראשית הקיץ ועד ראשית הסתיו, וכל המביט האחת מעיניו... ישוד צהריים."

הראש של עומר שוב התחיל לכאוב ברגע שההומלס אמר את צמד המילים "ישוד צהריים". הביטוי היה מוכר כל כך. עומר נאנק בכאב וכרע על הרצפה, בראשו מתנגנים מזמורי השבת שהיו נוהגים לומר בכל בוקר שבת בבית הכנסת על עפלי"ם. היו אלה פרקי תהילים שהיו אומרים בכל בוקר שבת, ובאחד מהם היה הפסוק הבא:

"לֹא תִירָא מִפַּחַד לָיְלָה מֵחֵץ יָעוּף יוֹמָם: מִדֶּבֶר בָּאֹפֶל יַהֲלֹךְ מִקֶּטֶב יָשׁוּד צָהֳרָיִם"

"הקטב ישוד צהריים," מלמל עומר, "עכשיו לא צהריים."

"עכשיו השמש לא בשיאה," הוא שמע את ההומלס עונה, "ומהרגע שהשמש לא בשיאה עד שהשמש זורחת, הוא בא..."

עומר פקח את עיניו ונעמד.

"אתה מדבר על שד, נכון?" הוא שאל.

ההומלס הנהן.

"ומה השד הזה אמר לך עליי?" שאל עומר, "מה הוא יודע עליי?"

"הוא לא אמר," ענה ההומלס, "הוא מקשיב כל היום."

"למה הוא מקשיב?" שאל עומר.

"אני לא יודע, הוא מקשיב, וברגע שתביט בעיניו תמות בייסורים."

"הוא כמו קורידון?" שאל עומר.

ההומלס הניד בראשו. "אין להסתכל באף אחת מעיניו, אבל בשאר הגוף... טוב, בוא רק נאמר שזה לא רלוונטי בהתחשב בזה שקטב מרירי הוא אך ורק עיניים, והרבה."

עומר הנהן. "והוא בתוך המאורה הזאת?" הוא שאל והצביע על הפתח המסתורי בקיר.

ההומלס הנהן. "יש לך משהו על הראש," הוא ציין.

עומר נגע בקדקדו ומצא שם פיסת נייר מקומטת ומפוייחת. הוא אחז בה והביט בה, והיה כתוב עליה משהו באותו כתב מוקפד:

"אל תשליך אותי

אני מתגעגע אליך

אני מחכה לך ממש בצד השני

XOXO"

הפעם עומר גם קרע את הפתק לחתיכות לפני שהשליך אותו ארצה.

"קורידון מחכה לי בפנים?" הוא שאל.

"מה היה כתוב בפתק?" ענה ההומלס וחיטט באזנו.

"זה לא משנה, שאלתי אם קורידון מחכה לי בפנים," התעצבן עומר.

"למה שלא תיכנס?" שאל ההומלס, "אין לך מה לעשות פה בין כה..."

עומר הנהן ופסע לעבר המאורה.

"בין כה חשוך שם," אמר ההומלס, "לא תצטרך לעצום את עיניך כדי להימנע ממבט כי לא תראה דבר על כל פנים."

"כן, אני רגיל לא לראות," מלמל עומר בעצבנות כשנזכר בביתו של ים.

"תיכנס," אמר ההומלס, "ואולי תמצא את קטב מרירי מקשיב."

ליבו של עומר דפק. מה מצפה לו שם בפנים? כל האומץ שהיה לו נעלם פתאום. אולי כדאי שיאיר בטבעתו את הדרך? לא, כך קורידון או קטב מרירי יכולים להופיע מולו ולגרום לו לנזק בלתי הפיך. אבל לא בטוח שלצעוד בחושך אל הלא נודע זה רעיון טוב. אם כי זה עשוי להציל את חייו.

"נו?" שאל ההומלס, "פשוט אומרים 'על החיים ועל המוות' ונכנסים, לא חושבים יותר מדי, רוצה שאדחוף אותך פנימה?"

"לא, לא, אני נכנס, אני נכנס," אמר עומר במהירות ורץ פנימה. ברגע שנכנס לתוך האפלה הפתח שמאחוריו נסגר, מה שהבטיח שהוא לא יראה דבר ויוכל להגיע לצד השני בבטחה.

עומר נעמד, נטוע במקומו ובלי לזוז. לאן יתקדם עכשיו? הוא יכול להיתקע בקיר או להחליק וליפול. על מה הוא דורך בכלל?

צחנה חזקה יותר מריחו של חסר הבית הגיעה לאפו. נעליו ומכנסי הג'ינס שלו נרטבו מלמטה. עומר דרך על מים רדודים שהגיעו לו לקרסול, והוא הרגיש דברים קטנים שהתנגשו לו ברגליים.

עומר התקדם צעד אחד וצליל "ספאש!" חזק במיוחד נשמע. המים המצחינים ניתזו על בגדיו.

באותו הרגע עומר הודה שהוא לא יכול לראות את המים, כי לו היה מסוגל בוודאי היה מתחרט.

כמה ספלאשים מרוחקים נשמעו מאי שם וליבו של עומר החסיר פעימה.

"זה לא בשבילי..." הוא מלמל לעצמו, "אני רוצה הביתה..."

צחוק עדין וילדותי נשמע מאי שם.

"לא רוצה..." מלמל עומר, "אני רוצה הביתה... אני רוצה לאימא..."

הספלאשים המרוחקים וקולות הצחוק העדינים השתתקו. כל מה שעומר שמע היה נשימותיו המהירות.

הוא מעולם לא הרגיש כל כך בודד. אין לו סיכוי לחזור לישראל, ואם יצליח להחזיר את שפיותה של רומי... רומי עצמה נמצאת בוודאי אי שם בישראל, ועומר עצמו עתיד להישכח מליבותיהם של כולם.

סוף טראגי לנער שמעולם לא היה משמעותי.

כעת כל מכנסיו של עומר היו רטובים. איכשהו עומר מצא את עצמו יושב. תחושת הקרירות והדביקות של המים הייתה מעט מטרידה. הוא עצם את עיניו וחשב על כל מה שהוביל אותו לרגע הזה, איך הסכים לצאת למסע המטופש ההוא שרק סיבך אותו יותר... הם לא היו מוכנים לצאת, אז למה הם יצאו? ולמה הם לא בדקו אם עומר יכול לחזור לישראל? ועכשיו הוא אבוד בתוך המאורה המצחינה הזאת, מאבד כל תקווה או תושיה. הוא הרגיש כיצד הוא עובר לשכיבה, מנסה להטביע את עצמו ביגונו במים הרדודים...

עיגול של אור הופיע מעליו, כאילו נפער חור בתקרת המאורה - מה שהיה נכון. אורות של עיר שוקקת וסואנת סינוורו את עומר וראש של בחורה הביט בו מלמעלה.

"או מיי גאד!" היא צעקה, והמשקפיים עבות המסגרת שלה נפלו פנימה לעבר עומר המבולבל. האור מהפת האיר לתוך המאורה שבה עומר היה, שעכשיו היה אפשר לראות שהיא למעשה צינור ביוב. עומר הביט במים שעליהם שכב. מים מזוהמים עם כל מיני דברים משונים שצפו בהם.

"מה אתה עושה שם, ילד? חיפשת את צבי הנינג'ה?" היא שאלה, "בוא תצא משם! ותביא לי את המשקפיים על הדרך!"

עומר ראה סולם מהרצפה המוצפת עד לפתח למעלה. הוא החזיק את משקפיה של הבחורה וטיפס במעלה הסולם, בדממה.

"מה עשית שם, לעזאזל?" היא דיברה בזמן שעלה, "הביוב של ניו יורק זה מקום לא טוב. לא טוב בכלל. מה, אתה חלק מתכנית הזאת?"

"מה הבעיה בביוב של ניו יורק?" הוא מלמל כשעלה למדרכה שם היה צינור הביוב, "ולמה בכלל פתחת את המכסה?"

"כי שמעתי רעשים! ממתי שומעים רעשים מתחת לביוב? מה עשית שם? התפלשת?" היא שאלה בזמן שלקחה ממנו את משקפיה שהתלכלכו ממגע ידיו.

"תסתכל עליך, איך שאתה נראה!" היא הזדעפה, "אתה מלוכלך לגמרי! הביוב של ניו יורק הוא לא מקום טוב... בטח לא לאחרונה, מספרים על עובדי ביוב שהתאבדו אחרי שהיו שם למטה הרבה... אתה בטח מהתכנית החדשה הזאת, נכון?"

"איזו תכנית חדשה?" הוא שאל בבלבול.

"נו, הלייט נייט החדש הזה? אתה לא מכיר?" היא שאלה, "עם הבחור הדרום אמריקאי ההוא... נו, דון משהו, לא זוכרת," היא אמרה, "אבל הוא גדול. מה, אתה מהתכנית שלו?"

"אני לא משום תכנית," הוא הזדרז לומר, "אני רק רוצה למצוא את..."

הוא השתתק. הוא לא יכול לומר לה מה הוא מחפש, נכון?

"מה אתה מחפש?" היא שאלה אותו בהרמת גבה.

"זה לא משנה," הוא אמר במהירות, "תודה ש... אממ... שהוצאת אותי משם," הוא אמר והלך משם. ברגע שהתיק את מבטו ממנה הוא ראה שהוא לא סתם נמצא בניו יורק, והאור החזק שסינוור אותו לא היה אור יום אלא אורותיה של טיימס סקוור על כל מסכיה הענקיים.

"בשם תחתוניו של מרלין..." הוא מלמל, "יא אללה... למה אין דברים כאלה בארץ?"

על המסכים ריצדו פרסומות צבעוניות. אנשים רבים הלכו במהירות לכל עבר. חלקם היו שקועים בסמארטפונים שלהם ונתקעו אלה באלה. חלק מהאנשים החזיקו שלטים, כנראה מחו נגד משהו מסויים. ורק עומר אחד עמד והביט סביבו בהשתוממות.

אל אחד ממסכי המפרומת הופיע פתאום המשפט "לך מכאן, עומר."

שוב ליבו של עומר החסיר פעימה. רק הוא ראה את זה?

"היי, גבר, ראית את זה?" הוא שאל נער כבן גילו שעבר שם.

"מה אתה רוצה ממני? תסתכל איך אתה נראה!" אמר לו הנער ועומר נזכר שזה עתה הוא יצר מצינור ביוב.

"לא, אחי, בבקשה, תקשיב לי," הוא אמר לו, "תסתכל רגע על המסך הזה."

הוא הצביע על המסך שבו היה כתוב לפני רגע "לך מכאן, עומר". עכשיו הייתה שם פרסומת לאיזה לייט נייט מטופש.

"מה?" שאל הנער, "זה הפרסומת של התכנית החדשה הזאת, לא? מה אתה רוצה?"

"פשוט... היה כתוב שם לפני רגע..." מלמל עומר. על המסך הוא ראה ליצן שהצמיד את אצבעו לשפתיו, מסמן לעומר שישתוק.

"הנה! הנה! ראית?" הוא שאל בלחץ את הנער ההוא.

"אה, כן, זה המנחה של הלייט נייט, אף פעם לא ראית את זה? זה חדש," אמר הנער.

"אה, באמת?" שאל עומר בהקלה על כך שלא מדובר בקורידון מצד אחד, ובאכזבה על כך שקצה החוט שלו אבד מצד שני.

"כן, של הדרום אמריקאי ההוא, דון קורי," אמר הנער והלך משם.

דון קורי.

עכשיו עומר שוב חש באכזבה ובהקלה, אבל מסיבות שונות לחלוטין.

		הפרק הבא