שרת הקסמים החדשה

בס"ד

תקופה: הפאנפיק קורה אחרי "הארי פוטר והילד המקולל"

ויתור זכויות: ג'יי קיי רולינג מסתכלת עליכם מן המקום בו היא מחכה, לנצח בריק בין העולמות.

קריאה מהנה! ואל תשכחו להגיב!

אף אחד לא יודע איך עובדת המערכת הפוליטית של משרד הקסמים הבריטי, כולל הפוליטיקאים עצמם ואפילו לא שר הקסמים. כנראה אף אחד לא טרח לחשוב על זה במיוחד. יום אחד הרמיוני פשוט קמה בבוקר והודיעו לה שהיא נבחרה להיות שרת הקסמים אחרי פרישתו מהפוליטיקה של קינגסלי שאקלבולט הזקן, וכך היא הפכה לשרת הקסמים הצעירה ביותר שידע עולם הקוסמים. אך כנראה יש לכך סיבה, וגם מחיר, כי כאמא צעירה ונמרצת היה עליה להניק את הוגו התינוק, לחתל את רוז הפעוטה, להכין אוכל לילדיה, להשתתף במליאות משרד הקסמים, לחום על תיקונים לחוק, לקדם את זכויות יצורי הקסם - מסתבר שאלרג"ה הפכה מארגון למפלגה, וממפלגה לסיעה - לענות למזכרים ולמכתבי מעריצים, לשלוח את ילדיה להוגוורטס, להשקיע בחיי הזוגיות שלה עם רון וויזלי ולזכור לארח את הארי, ג'יני ושלושת ילדיהם השובבים לארוחות חג. קשים חייה של הפוליטיקאית. לכן, אף אחד לא הופתע כשבוקר אחד הרמיוני הכריזה על התפטרותה.

"אני רוצה לקדם את זכויותיהם של גמדוני הבית בקצב שלי, ולא בקצב המהיר והמסחרר של הפוליטיקה," היא מסרה בהודעתה לנביא היומי, "אני רוצה לעשות לביתי."

מיד לאחר שהעיתונאי של 'הנביא היומי' עזב את לשכתה, נכנסה למשרד עיתונאית רכלנית של השבועון 'למכשפה'.

"כבוד השרה, האם תסכימי לענות לי על כמה שאלות?" שאלה העיתונאית.

"נו, טוב," משכה הרמיוני בכתפיה בזמן שארזה את חפציה מרחבי המשרד האישי שלה.

"האם פרשת כדי להשקיע בחיי האהבה שלך?" היא שאלה.

"אני לא עונה על זה," ענתה הרמיוני.

"האם הסיבה שפרשת היא כי הרווחת מספיק כסף?" המשיכה העיתונאית.

"תרשמי שאין תגובה," ענתה הרמיוני.

"טוב..." אמרה העיתונאית ורשמה בפנקס שלה, "הרמיוני מוסרת שעלינו לרשום שאין תגובה."

"תני לנו מתכון מפנק לעוגה," המשיכה העיתונאית.

"זה תלוי על לוח המודעות," אמרה הרמיוני באדישות בזמן שהכניסה תיבה לתוך ארנק הפייטים המפורסם שלה. העיתונאית עיינה בפתק שהיה תלוי על לוח מודעות ובו מתכון לעוגת סביונים.

"מאיפה הסטייל?" המשיכה העיתונאית לשאול, "כלומר, קוראות השבועון רוצות לדעת מי מעצב לך את המלתחה ואיפה את קונה את הבגדים שלך!"

"מדאם מלקין," ענתה הרמיוני בחוסר תשומת לב בעודה מכניסה תמונה משפחתית לארנק הפייטים, "עוד משהו?"

"לא, רק רציתי להזהיר אותך שיש עוד עיתונאי בחוץ," ענתה העיתונאית ויצאה מהמשרד. מיד אחריה נכנס עיתונאי שהיה לו ריח חזק של שום.

"שלום הרמיוני, כאן דן מהפקפקן," הוא אמר. הרמיוני לא טרחה להסתכל עליו.

"האם את מוככנה להודות שאת אחראית להכחדת ההמדינגרים המברברים?" הוא שאל, "ומדוע שיסית את הגובלינים בסולן להקת אחיות הגורל? וכיצד הסתרת מהציבור את הלחן המקורי של ההמנון של הוגוורטס?"

הרמיוני הביטה בדן מהפקפקן באיום.

"מה לא ברור?! אני פורשת מהחיים הציבוריים! לך מפה!" היא צעקה עליו והוא ברח החוצה.

"אוי, רון, אני מרגישה שאני מאבדת את זה," אמרה הרמיוני לבעלה בסוף אותו היום, שהיה יום העבודה האחרון שלה, "הוגו כבר בשנה בשנייה, נכון?"

"הוא עומד להתחיל את הראשונה בספטמבר הקרוב, הרמיוני," ענה רון, "את באמת מאבדת את זה."

"לפחות עכשיו יהיה לי קצת שקט," היא אמרה, "לא עוד שרת הקסמים. מעניין מי יחליף אותי בתפקיד."

"איך זה עובד, באמת?" שאל רון, "אף פעם לא השתתפתי בבחירות או שמעתי על כאלה, מי מחליט מי יהיה השר הבא?"

"אני באמת לא יודעת ולא אכפת לי, לילה טוב," ענתה הרמיוני והלכה לישון.

למחרת, הרמיוני גילתה שכן אכפת לה, ושמי שמחליט מי יהיה השר הבא עשה טעות נוראית.

"הנה שורת חוקים חדשים שבוצעה על ידי שרת הקסמים החדשה, צ'ו צ'אנג," הקריא רון מהנביא היומי שעל עמוד השער שלו הופיעה צ'ו צ'אנג, מזילה דמעות התרגשות בעקבות הפיכתה לשרת הקסמים.

"יום אבל לזכר קרבנות הקרב על הוגוורטס, יום אבל לזכר קרבנות טורניר הקוסמים המשולש לדורותיו, יום אבל לזכר אוכלי המוות שהיו תחת קללת אימפריוס," החל רון להקריא ונראה מיואש מרגע לרגע.

"שתעשה מה שהיא רוצה, לא אכפת לי," שיקרה הרמיוני. היא חשבה שצ'ו צ'אנג מחריבה את עולם הקוסמים.

"בכל תחילת שנת לימודים בהוגוורטס, התלמידים יציינו את זכרם של אלבוס דמבלדור וסוורוס סנייפ," הקריא רון, "סוורוס סנייפ! הנחש המורשע השונא-גריפינדורים הזה!"

"היי, דמבלדור בטח בו," נזפה בו הרמיוני, "ועכשיו אנחנו יודעים למה."

"ההסבר של דמבלדור לא ריצה אותי! תראי! הם מתחילים ללמוד בהוגוורטס בעוד שבוע, נכון?"

"נו?" שאלה הרמיוני.

"זה הולך להיות יום אבל לאומי," הקריא רון, "מסתבר שצ'ו צ'אנג לא הייתה יכולה לסיים את ההכרזה על יום האבל הלאומי לפני שפרצה בבכי."

"מה? למה?" שאלה הרמיוני, "מה קרה באחד בספטמבר?"

"היום בו מתרחשת מדי שנה פרידה טרגית וקורעת לב בה ילדים נקרעים מהוריהם לשנת לימודים בהוגוורטס, ובה ההורים המסכנים מתפרקים מגעגועים לילדיהם," הקריא רון מהעיתון, "למשוגעת הזאת יש ילדים בכלל? היא לא יודעת כמה אני חוגג באחד בספטמבר? נראה אותה מתמודדת עם הוגו הקטן בחופש, או עם ג'יימס שמשום מה הארי וג'יני כל הזמן שמים אותו פה כדי שאשמרטף אותו... ועוד בחינם!"

"הרגע, רון," אמרה הרמיוני, "זה בטח לא כזה נורא, בסך הכל יהיה טקס במשרד הקסמים ו-"

"הו, לא," קטע אותה רון, "ביום הזה, חובה על כולנו להסתובב בראש מורכן לאות אבל."

רון והרמיוני מיד הורידו את ראשיהם.

"זה כואב מאוד אם אשאר ככה הרבה זמן?" שאלה הרמיוני.

"הו, בלי צל של ספק," אמר רון בקול קודר, "בלי צל של ספק..."

שבוע לאחר מכן, תלמידי הוגוורטס הגיעו לבית הספר כשצוואריהם תפוסים לאחר שהרכינו ראש כל הנסיעה.

"תלמידים חדשים! תלמידים חדשים אליי!" קרא האגריד.

"הו, כמה כיף לשמוע את הקריאה המוכרת ההזו בכל שנה מחדש," אמר אלבוס לסקורפיוס חברו.

"תלמידים שצריכים שאני אשחרר את הצוואר התפוס שלהם, בואו אליי!" המשיך האגריד.

"ובכן, זו קריאה חדשה," ענה סקורפיוס ההמום, "כואב לי הצוואר, ולך?"

אלבוס ניסה להנהן בראשו, אך היות וראשו היה למטה בין כה וכה, הוא פשוט ניגש להאגריד.

"אה, שלום אלבוס פוטר," אמר האגריד, "בנו של הארי פוטר כבודו."

"היי, האגריד," ענה אלבוס ביובש. האגריד יכול להיות טיפוס ממש מביך לפעמים.

"הנה, אני אשחרר לך פה את הצוואר," האגריד מלמל, תפס את ראשו של אלבוס ומשך אותו אחורה.

"איי! האגריד! היית יכול לשבור לי אתת המפרקת!" התלונן אלבוס.

"אבל הצוואר שלך משוחרר, לא?" שאל האגריד בקריצה, "עכשיו רוצו לאולם הגדול, מחכה לנו טקס ארוך עם כל השטויות של שרת הקסמים החדשה הזו, בכיינית הייתה ובכיינית נשארה!"

בסיום טקס המיון וסעודת הפתיחה, המנהלת מקגונגל נעמדה והשתיקה את כולם.

"לפני ההודעות הרגילות על קללות במסדרונות והיער האסור, נפתח את השנה באמירת כמה מילים, יחד, לזכרו של אלבוס דמבלדור עליו השלום."

"קשקושים, בלבוש, קוקו, שפיץ," מלמלו כולם לאות אבל והוקרה. קולה של פרופסור ספראוט נשבר במהלך המלמול הקולקטיבי.

"וכעת, גם כמה מילים לזכרו של פרופסור סוורוס סנייפ, האהוב והיקר, עליו השלום," המשיכה מקגונגל לומר, וכל יושבי האולם הגדול מלמלו: "חמישים נקודות מגריפינדור על היהירות שלך, פוטר." שעון החול של גריפינדור התרוקן באחת.

"היי, זה לא יפה!" לחש ג'יימס פוטר לחבריו בשולחן גריפינדור, "ככה אף פעם לא ננצח בגביע הבתים!"

"חכה שנגיע ליום סדריק דיגורי," ענה לו אחד מחבריו, "צ'ו צ'אנג החליטה שביום ההולדת של סדריק דיגורי נתכנס לסעודת אבל באולם הגדול ויחד נאמר לזכרו 'מליון נקודות להפלפאף על זה שאתה כזה חתיך, סדריק דיגורי'. אין ספק שעכשיו בית הפלאפף ינצחו בכל שנה, לא משנה אם יהיו לנו נקודות בית או לא."

"יש עוד חוקים מגוחכים כאלה?" שאל ג'יימס בעצבנות.

חברו הניד בראשו. "נאלץ לחכות ולראות, חבר יקר, פשוט לחכות ולראות..."