"אז על זה חשבת, מה?"

היי! מה קורה?
אז, אמרתי שאני אכתוב לקיט ולטיי משהו. ואני אכתוב להם משהו, כי הם כאלה מושלמים. הדירוג הוא R ממש ממש אבל ממש חלש, כלומר - זה רק על משפט אחד.
וויתור זכויות לקסנדרה קלייר, כמובן - היא מדהימה, והיא היחידה שקיט וטיי שייכים לה.

קיט התחיל להילחץ.
צייד הצללים ההוא, זה שהתקיף אותו עם הסכין - טייבריוס - לא עזב את סף הדלת שלו כבר שבועיים וחצי. הוא פשוט ישב שם, עם אוזניות וספרים, שק שינה ומה לא, ישן מחוץ לדלת או נופף לקיט כשזה יצא מחדרו.
בשם המלאך, זה ממש מפחיד - דמיינו לכם שאתם הולכים במכון, באישון לילה, בפיג'מה שכוללת תחתוני בוקסר בלבד, לשתות מים, אך ברגע שיצאתם מהחדר - נער בן חמש עשרה, שיערו שחור ועיניו האפורות בולטות על פני החשכה, מנופף לכם לשלום ושב לקרוא לאור פנס.
הוא אומנם לא יודע מה אתכם, אך קיט כמעט התעלף מבהלה.

ובדיוק כמו תמיד, קיט יצא מחדרו לארוחת הבוקר, וטיי חיכה שם, בישיבה מזרחית. הוא נופף לו מהרצפה בחיוך רפה ושב לקרוא ספר עם כריכה ירוקה - אחד מספרי שרלוק הולמס. קיט כבר לא היה מסוגל לסבול את זה.

"טיי?" הוא אמר. טיי הרים אליו מבט בחזרה.

"כן?"

"למה אתה לא זז מסף הדלת שלי במשך שבועיים?" קיט שאל בחשדנות. "זה כבר מתחיל להיות מפחיד."

טיי משך בכתפיו. "אני לא רוצה שיקרה לך משהו. או למכון. עדיין לא החלטתי מה יקרה קודם."

"מה זאת אומרת?"

"עוד לא החלטתי אם אתה תהרוס את המכון קודם, או שהמכון יהרוס אותך," טיי אמר ושב לקרוא. קיט התיישב לידו.

"אני לא אהרוס את המכון."

"כמעט הרגת את אחי כשהוא ניסה לקרוא לך לארוחת ערב. אני חושב שזה מצדיק שמירה."

"למה אתה לפחות לא מתחלף עם אחותך?" קיט רטן, ונזכר בפניה היפות של ליבי, אחותו התאומה של טיי. עיניה היו כחולות-ירוקות, כעיניהם של בני משפחת בלאקתורן, ושיערה הארוך והחלק חום כהה, כמו שוקולד מריר.

טיי לא היה דומה לה, או לאף אחד מבני משפחתו; עיניו היו אפורות בהירות, כלהב סכין, ושיערו שחור כעורב וחלק כחץ - שיערם של כל שאר הבלאקתורנים היה מתולתל, מלבד שיערה של ליבי. עורו היה חיוור למדי, בניגוד לעורם השזוף של שאר בני משפחתו - קיט כבר נוכח לראות, דרך החלון בחדרו שפנה לחוף, שכאשר המשפחה הייתה יוצאת לחוף הים ליום כיפי, טיי היה מסתתר תחת שמשייה עצומה בגודלה.

קיט חשב שטיי מיוחד יותר, שונה יותר, ונאה יותר.

מצד שני, הוא בן.

"כי אני לא רוצה," טיי השיב בפשטות, מבלי להרים מבט מספרו. קיט כמעט קפץ במקומו. לבו החל לפעום במהרה. למה טיי מתכוון?

"מה זאת אומרת?" קיט חזר על השאלה. טיי נאנח וסגר את הספר על אצבעו המורה, עיניו מפזזות על פניו של קיט עד שננעלו על עיניו. זה מוזר - טיי לא נהג להסתכל בעיניהם של אנשים, כפי שקיט נוכח לדעת כאשר יצא לאכול עם משפחת בלאקתורן, מה שקרה בזמן האחרון בקביעות.

"זאת אומרת שאני אוהב לשבת כאן ולהשגיח עליך."

"אני כבר לא צריך השגחה. אני מתחיל להתייחס למקום הזה כמו הבית שלי," קיט הודה, וקלט שזה נכון. הוא התחיל להרגיש שזה נכון. התאומים, ליבי וטיי, גרמו לו להרגיש בבית.

"אני רק רוצה לוודא שכלום לא קורה," טיי אמר. קיט נאנח ונשען לאחור, על הקיר.

"אף פעם לא קיבלתי רונה," הוא ציין. טיי חייך חצי חיוך.

"אתה רוצה שאני אצייר עליך רונה? אני לא כל כך טוב בזה, אבל אני אשמח לעשות את זה אם תבקש," הוא מלמל במהירות. קיט הרים גבה.

"רק ציינתי עובדה."

"בטח. בטח שרק ציינת עובדה." סומק קל פרח בלחייו של טיי. "עובדות זה טוב."

"אתה בסדר?" קיט שאל. טיי הנהן.

"למה שלא אהיה?"

"אתה מתנהג מוזר."

טיי עשה פרצוף. "אני לא אוהב את המילה הזאת. אני לא חושב שיש דבר כזה, 'רגיל'."

"לא התכוונתי במובן הזה - טיי!" קיט קרא בייאוש. "לא התכוונתי לפגוע בך. אני נשבע - בסך הכול התכוונתי שאתה מתנהג כאילו משהו בי מעיק עליך, זה הכול."

"אה," טיי מלמל. "אתה לא מפריע לי."

"אתה בא לאכול?"

"אני חושב שאבוא אחר כך. תלך, אני אצטרף אליך," טיי אמר.

"בסדר." למרות דבריו, קיט נשאר לשבת לצדו של טיי - הוא אפילו לא ידע למה, אבל הוא עשה את זה - למשך כמה דקות של שתיקה, לפני שטיי הפר את הדממה המעיקה.

"אני יכול לגעת בשיער שלך?" טיי שאל לפתע, עד שקיט כמעט קפץ במקומו. עיניו האפורות, הגדולות והיפהפיות של טיי היו פעורות לרווחה בעניין, וסקרו את עיניו של קיט בסקרנות.

קיט קימט את מצחו. "למה שתרצה לגעת בשיער שלי?"

טיי הסמיק פעם נוספת. "אני מצטער אם זה נשמע טיפשי, אבל - הוא יפה, והמרקם שלו מעניין אותי. אפשר לגעת בשיער שלך?" הוא שאל במהירות, כל כך במהירות, שקיט בקושי הצליח לפענח את מה שאמר. קיט הנהן.

"בטח," הוא מלמל והרכין את ראשו, כך שטיי יוכל לגעת בו בנוחות.

טיי הרים את ידו וחרש בה את שיערו הזהוב של קיט. קיט הרגיש צמרמורת חורשת את קרקפתו, יחד עם ידו החמימה של טיי. טיי עיסה את הקרקפת של קיט, העביר את ידיו ואצבעותיו באותן שיערות זהובות, ליטף את השיערות הדהויות שעל העורף. קיט הרים אליו מבט - טיי היה מרותק, ופיו התווה קריאת התפעלות דוממת.

"הוא כל כך רך," טיי מלמל, ספק לקיט, ספק לעצמו. "אף פעם לא הרגשתי משהו כל כך רך."

לפתע, טיי משך את שיערו של קיט בחוזקה, ודחף את ראשו מטה. קיט ההמום הניח את ראשו הדואב בחיקו של טיי, כדי להגן על עצמו מפגיעה. כאשר ראשו היה בחיקו של טיי, טיי המשיך ללטף את שיערו של קיט כאילו כלום לא קרה.

"למה עשית את זה?" קיט שאל בעלבון. "זה ממש כאב."

טיי השפיל אליו חיוך רפה, שמחק את כל רגשות הכעס של קיט על טיי. "כי רציתי שתהיה כאן," טיי אמר, ולקיט לקחו כמה שניות להבין שטיי רצה שקיט ישכב בחיקו. קיט הסמיק.

"הו. אוקיי."

אחת מידיו של טיי עברה ללטף גם את גבו של קיט. קיט הצטמרר.

"אני יכול לגעת בגב שלך?" טיי שאל בשקט. קיט הרים אליו מבט והנהן, צפה בחיוך קטן מתפשט על שפתיו של טיי ונהנה ממגע ידיו החמימות על ראשו וגבו.

בזמן שטיי בחן את מרקם הגב והשיער של קיט, קיט חשב לעצמו. למה הוא כל כך מתרגש מכך שטיי נוגע בו? למה הוא חיכה רק עד עכשיו כדי לבקש מטיי לזוז מסף דלתו?

ולמה, למה, בשם המלאך, כשטיי איים על חייו של קיט, כל מה שקיט היה מסוגל לחשוב עליו היה עד כמה טיי יפהפה?

"כריסטופר," טיי אמר את שמו האמתי של קיט. קיט הצטמרר שוב - הדרך בה טיי אמר את שמו, באותו קול מקסים ורך וצרוד מעט, קול של נער עשיר ומפונק, רק שטיי לא היה נער עשיר ומפונק, גרמה לבטנו להתהדק. "על מה אתה חושב?"

"טייבריוס," קיט מלמל, רק כדי לבחון את טעם שמו של טיי על לשונו. קיט זכר את מה שאמה סיפרה לו, באחד מהאימונים ששובץ יחד אתה: "השם המלא של טיי הוא 'טייבריוס נירו בלאקתורן'. אני חושבת שההורים שלו קצת הגזימו עם זה. זה כמו לקרוא למישהו 'מנוול מפואר', לא חושב?"

לא. קיט לא חשב ככה כלל. השם של טיי היה יפהפה כמעט כמוהו.

"מה?" טיי שאל, וניער את קיט ממחשבותיו.

"מה?"

"אמרת שאתה חושב עלי?" הוא שאל בקול מתוח. קיט הסמיק מעט והניד בראשו.

"לא, לא - רק ניסיתי להגיד את השם שלך. אני לא חושב עליך." זאת הייתה האמת, בחלקה - קיט לא חשב על טיי, אלא על עיניו האפורות ושפתיו, שהיו צרות במקצת וחיוורות למדי.

"כריסטופר," טיי מלמל פעם נוספת, באותה נימה שקטה ורכה. קיט לא עמד בזה יותר. הוא התיישב בחיקו של טיי, חפן את לחיו ונשק לשפתיו.

היה לו טעם של דבש ותפוח. המרקם של שפתיו בטח היה מרקם שטיי עצמו היה מעוניין לחקור, כי אחרי הכול, הוא אהב לחקור מרקמים - והמרקם הזה היה מדהים, רך ועם זאת קצת סדוק. קיט נישק את טיי, את טיי המסתורי שאהב כל כך, והבין עד כמה הוא באמת אהב אותו. טיי לא דחף אותו, הוא נענה לנשיקה ולקח את ההובלה, עד שקיט דחף אותו לרצפה והמשיך לנשק אותו, עם קצת יותר פראות.

לאחר כמה שניות, או דקות, או שעות, או שנים, קיט התנתק מטיי וציפה שזה יצעק עליו.

אבל טיי רק חייך. "אז על זה חשבת," הוא התנשף, "מה?"

קיט חייך גם הוא וקם מהרצפה. "ארוחת בוקר," הוא אמר ועזר גם לטיי לקום. "בוא."

"רגע," טיי אמר. פניו הרצינו. "למה עשית את זה?"

קיט שפשף את עורפו במבוכה. "כי... כי אני דלוק עליך? מאוד?"

"יופי."

"באמת?"

"כן, כי גם אני."

זה היה הבוקר הטוב ביותר בחייו של כריסטופר ג'ונתן הרונדייל.

וזהו זה! אני אישית ממש אהבתי, ומה אתכם?

בכל מקרה, אל תשכחו להגיב, אם אהבתם!

טיי(לור) :)