האתר והפורומים  ·   מדיה  ·   הספרים  ·   הדמויות  ·   הסרטים  ·   השחקנים  ·   שונות

ברוך הבא, אורח ( התחבר | הירשם )

0 חרמשים
פורומיםפאנפיקיםHPlanetהאנציקלופדיהמערכת הדו-קרבהוגסמיד
חוזרים ללימודים עם קרביץ והארי פוטר

רוצים לזכות במוצרים מתוך הקולקציה המכושפת? ספרו לנו איזה מבין מקצועות הוגוורטס הייתם רוצים ללמוד - ואולי תזכו!


חרדת מוות

כולם פוחדים מהמוות, אבל לא כולם מצליחים להתגבר על הפחד שלהם. ג'וי הצליחה.



כותב: זאת שאוהבת את שירשיר
הגולש כתב 8 פאנפיקים.
פרק מספר 1 - צפיות: 573
5 כוכבים (5) 1 דירגו
פיקצר
דירוג הפאנפיק: PG - זאנר: לא יודעת - שיפ: ג'ן - פורסם ב: 16.10.2017 המלץ! המלץ! ID : 9235
גופן: Verdana Arial Tahoma מרווח: + - גודל טקסט: + -
הפאנפיק גמור

"לא, לא, את חייבת להפסיק לחשוב על זה..." היא מלמלה לעצמה בקול רועד, מפוחד. הדמעות זלגו מעיניה בקצב מהיר, מרטיבות את חולצתה החדשה, את הכרית שכל-כך אהבה, את שמיכת מיטתה. אבל לג'וי לא היה אכפת. כל מה שהיא רצתה זה להפסיק לחשוב על הדבר הזה, שכל-כך הפחיד אותה, ולחזור להיות הנערה השמחה שהיתה שבוע לפני כן. זה הכל. אבל כמו שהיא כבר הבינה לבד, זה לא יקרה. לעולם.


* * *


ג'וי קלארק היתה בת יחידה להורים עשירים. הם גרו בבית פרטי בניו-יורק, ודבר לא היה חסר לה. היא הלכה לבית-הספר הכי טוב שהיה בעיר, וקיבלה ציונים מעולים. היו לה הרבה חברות, ובסך הכל, היא מאוד אהבה את החיים שלה.


הוריה, כריס וג'ניפר קלארק, היו יוצאים לעבודה בשעה שבע וחצי בבוקר וחוזרים מאוחר, בסביבות שבע בערב. היא כמעט לא היתה רואה אותם. פעם, כשהיא היתה קטנה, היא שאלה אותם למה הם צריכים לעבוד כל-כך הרבה, אבל הם רק חייכו ואמרו שכשהיא תגדל תבין. לאט לאט היא גדלה, והבינה שהם עושים את זה בשבילה, כלומר, בשביל שיוכל להיות לה חדר גדול ומרווח, בשביל שיוכלו לקנות לה פלאפון חדש פעמיים בשנה, הכל הם עשו בשבילה. אז, בגיל שלוש-עשרה, כשהיא כבר חשבה שהיא מספיק גדולה בשביל להבין, היא לא ידעה כמה תכעס עליהם כשהיא באמת תגדל. כשהיא באמת תבין.


* * *


פתאום הבחינה ג'וי שחולצתה כבר רטובה לגמרי. היא קמה ממיטתה, החליפה לחולצה יבשה וחזרה בדיוק לאותו המקום שבו ישבה קודם. היא ידעה שזה לא יוכל להימשך ככה הרבה זמן, אבל היא לא ידעה מה לעשות. היא הרגישה תחושת ריקנות, כאילו לא משנה מה תעשה, זה לא שווה. ג'וי פחדה. היא פחדה מהמוות.


* * *


זה התחיל ביום רביעי אחד, שבוע לפני כן, כשהיא שמעה בחדשות על גבר בן ארבעים שמת מהתקף לב. מובן שזו לא היתה הפעם הראשונה שהיא שמעה על אנשים שמתו, או על המוות בכלל; אבל זאת היתה הפעם הראשונה שהיא באמת חשבה על זה. פתאום היא הבינה שיום אחד הכל ייגמר. היא לא תחייה יותר בעולם המוכר הזה, שעד אותו הרגע ראתה בו כמשהו מובן מאליו. ג'וי פשוט לא היתה יכולה לשאת את המחשבה שיום אחד היא תיעלם. שיום אחד היא תפסיק לחשוב, לחייך, לדבר. שיום אחד היא תפסיק לחיות. היא כל-כך רצתה שמישהו יגיד לה שהיא טועה. שמישהו יגיד לה שיש משהו אחרי המוות, שלא הכל נגמר. היא היתה צריכה מישהו שינחם אותה, שיוציא אותה מהדיכאון שהיא היתה שרויה בו במשך שבוע שלם. אבל לא היה לה מישהו כזה. עם חברותיה היא לא הרגישה בנוח לדבר על זה, והוריה... היא לא היתה יכולה שלא להיזכר בשיחה שהיתה לה עם אמה פעם אחת, כשהיתה בת ארבע:


"ג'וי, חמודה, את צריכה ללכת לישון," קראה לה אמה, שחיכתה לבתה בחדרה. השעה היתה עשר וחצי בלילה וג'וי הקטנה כבר היתה צריכה לשכב במיטה.


"אני באה, אמא!" ענתה לה ג'וי ונכנסה לחדרה. היא מצאה את אמה יושבת על כיסא שניצב ליד מיטתה. ג'וי קפצה על המיטה והתכרבלה בשמיכה הגדולה.


"צחצחת שיניים, חמודה?" שאלה אותה אמה.


"אבא צחצח לי," ענתה ג'וי בחיוך. פתאום פניה הרצינו קצת והיא שאלה: "אמא, מה זה למות?"


ג'ניפר החווירה.


"מה קרה?" שאלה ג'וי בדאגה.


ג'ניפר שתקה במשך כמה שניות, ואז שאלה: "איפה שמעת את המילה הזאת?"


ג'וי מעולם לא ראתה את אמה במצב כזה, והתחילה לפחד. אולי היא עשתה משהו רע? "אני..." היא גמגמה, "שמעתי את ג'יין מדברת בטלפון עם מישהו והיא אמרה ש... היא אמרה: 'אני כל-כך מבינה אותך, גם אבא שלי מת. אני מצטערת.' אז מה זה למות?"


ג'יין היתה הבייביסיטר של ג'וי. היא שמרה עליה כמעט כל היום, בגלל שהוריה של ג'וי היו עסוקים מדי מכדי לטפל בה. לכן ג'יין היתה הולכת עם ג'וי לגן, מחזירה אותה לביתה ונשארת איתה שם עד שהוריה היו חוזרים מעבודתם.


"למות זאת מילה של גדולים," אמרה ג'ניפר בקול לא משכנע. היא ידעה שזה טיפשי, אבל היא חשבה שג'וי עוד קטנה מדי בשביל דברים כאלה. "עכשיו את צריכה ללכת לישון. לילה טוב, מתוקה." ג'ניפר נתנה לבתה נשיקה קטנה על המצח, כיבתה את האור ויצאה מהחדר.


"לילה טוב, אמא," אמרה ג'וי. היא היתה עייפה, ולא כל-כך היה לה אכפת שאמה לא נתנה לה תשובה אמיתית. כל מה שהיה חשוב לה באותו הרגע זה שאמה לא כעסה עליה.


מאז אותו היום לא דיברה ג'וי עם הוריה על המוות, ולא הזכירה לאמה את מה שקרה תשע שנים לפני כן. אמה גם כן העמידה פנים שהשיחה לא התקיימה, היא כנראה חשבה שג'וי היתה קטנה מכדי לזכור. אבל ג'וי זכרה. היה לה זיכרון מצוין. היא היתה רוצה שהוריה ידברו איתה על זה, ינחמו אותה, אבל הם בכלל לא שמו לב. לא לזה שהיא היתה עצובה, לא לזה שלא היה לה לתיאבון... הם היו כל-כך עסוקים בעבודתם, עד כדי כך ששכחו שיש להם בת לטפל בה.


בשבוע האחרון היתה ג'וי קמה בשעה שבע וחצי בבוקר, כשהוריה כבר היו בדרך למקום עבודתם, ואוכלת את הסנדוויץ' שאמה היתה משאירה לה על שולחן המטבח. למרות שלא היה לה תיאבון, היא ידעה שהיא חייבת לאכול משהו, וזה מה שעשתה. לאחר מכן היתה ג'וי יוצאת מביתה והולכת לבית-הספר. בדרך היא היתה פוגשת את חברותיה. בהתחלה הן ניסו לשאול אותה אם היא בסדר, אם קרה משהו, אבל לבסוף התייאשו. היא היתה אומרת שהכל בסדר, אבל הן לא האמינו לה. ג'וי לגמרי הבינה אותן. היא ניסתה להיראות שמחה, כמו פעם, אבל לא הצליחה. כי איך אפשר לשמוח כשיודעים שיום אחד הכל ייגמר?


בשעה שתיים בצהריים כבר היתה ג'וי בחזרה בביתה. חברותיה היו מזמינות אותה לבוא איתן, אך היא היתה אומרת שאין לה כוח. ובאמת לא היה לה כוח. כל מה שהיא רצתה זה לחזור לביתה, לחדרה, למיטתה - ולתת לדמעות לפרוץ מעיניה. מובן שהיא לא רצתה לבכות; היא פשוט העדיפה לעשות את זה לבד, בטוחה מתחת לשמיכתה, מאשר מול חברותיה.


* * *


באותו היום חזרה ג'וי לביתה מוקדם מהרגיל. היא אמרה לאחות שכואב לה הראש וזאת שלחה אותה לביתה. ארבע שעות לאחר מכן נזכרה ג'וי שעוד לא אכלה ארוחת-צהריים. כל מה שהיא עשתה בשעות האלו היה לשכב במיטה ולבכות. השעה היתה חמש אחר הצהריים, והיא שמעה את בטנה מקרקרת בייאוש. בפעם הראשונה בשבוע הזה הרגישה ג'וי שהיא באמת רעבה. מצב-רוחה השתפר, היא האמינה שזה סימן טוב. ג'וי קמה ממיטתה והלכה לכיוון המטבח. היא פתחה את המקרר וחיפשה משהו לאכול. היא מצאה קופסת פלסטיק מלאה בשניצלים שהשאירה לה שם אמה, והכניסה אותם לטוסטר, שיתחממו. ג'וי התיישבה על אחד מכיסאות העץ שניצבו מסביב לשולחן האוכל הקטן, וחיכתה. היא פחדה שאם סתם תשב שם, בלי לעשות כלום, המחשבות הרעות שוב יחזרו לראשה. אבל היא טעתה. במקום לחשוב על המוות היא התחילה לחשוב על פתרון. ג'וי הבינה שזה שתעמיד פנים בבית-הספר ותבכה בבית לא יעזור לה להתגבר על חרדת המוות שלה. מה שהיא צריכה לעשות זה לקבל את המוות. לקבל את זה שיום אחד תמות. בחיוך, אפילו. כי כך בנוי העולם, ואין לה שום דרך לשנות אותו. במקום לבכות כל היום, היא צריכה להתחיל להנות מהחיים. זה בסדר לבכות לפעמים, בסדר גמור, אפילו, אבל אסור לה לתת לבכי להשתלט עליה. אין שום דבר בעולם ששווה את הבכי שלה. ג'וי החליטה שמאותו היום היא הולכת להנות מהחיים, גם ברגעים הפחות נעימים. היא הולכת להתגבר על חרדת המוות שלה. וזה מה שעשתה.


* * *


היה זה בוקר של יום אביב חמים, כשנערה בת שלוש-עשרה, חיוך גדול מרוח על פניה, יצאה ברוגע מביתה. היא נופפה לחברותיה, שחיכו לה על המדרכה שמחוץ לחצרה, והצטרפה אליהן, החיוך עדיין על פניה. הנערה הצטרפה לשיחתן, דיברה, צחקה - נהנתה. בחודש האחרון שינתה הנערה את חייה בצורה משמעותית. היא התגברה על חרדת המוות שלה, דבר שלא האמינה שיכול לקרות, והפכה לצמחונית, לאחר מכן לטבעונית. לאחר שבוע שהרגיש כמו נצח, שבו המוות היה הדבר היחידי שהעסיק את מחשבותיה, לא הבינה הנערה איך עד אותו הרגע היתה אוכלת בשר, איך עד אותו הרגע היתה אוכלת בעלי-חיים. איך היא היתה יכולה לגרום למוות של בעלי-חיים, כשמוות היה הדבר שהפחיד אותה כל-כך? כמה ימים לאחר מכן היא גם הבינה, שלענות את בעלי-החיים זה לא פחות גרוע מלהרוג אותם, ולכן נהייתה טבעונית. בהתחלה זה היה לה קשה, אבל מהר מאוד התרגלה, והרגישה טוב מתמיד. לא רק שהיא התגברה על חרדת המוות שלה, היא גם רצתה לעזור לבעלי-החיים. היא עזרה לבעלי-החיים. השבוע הזה שינה אותה, שינה אותה לטובה. האמפתיה שלה התפתחה, והיא הפכה לאדם טוב יותר. שמה של הנערה היה ג'וי קלארק. ולא היה דבר שהיא לא היתה יכולה לעשות.

תגובות

יפה מאוד · 18.10.2017 · פורסם על ידי :חתול הצ'שר
אהבתי. מסקרן ביותר.

תודה · 22.10.2017 · פורסם על ידי :זאת שאוהבת את שירשיר (כותב הפאנפיק)
אני שמחה שאהבת :)

וואו · 24.08.2019 · פורסם על ידי :𝐻𝑜𝑙𝑑 𝑜𝑛
מדהיםםםםםם

תודה! · 24.08.2019 · פורסם על ידי :זאת שאוהבת את שירשיר (כותב הפאנפיק)
איזה כיף לשמוע :)

Created By Tomer
eXTReMe Tracker

מממנים


  ניקוד הבתים · תיעוד עריכת הנקודות · חדר הגביעים
גריפינדור הפלפאף רייבנקלו סלית'רין
גריפינדור הפלפאף רייבנקלו סלית
8971 6942 10980 2454


פורטל הארי פוטר הישראלי קיצורי דרך
מיוחדים: הארי פוטר | כיסא פנוי | אודותינו | צור קשר | הפורומים | HPlanet - הסיור הווירטואלי | פאנפיקים | האנציקלופדיה
האנציקלופדיה: אלבוס דמבלדור | לונה לאבגוד | היער האסור | משרד הקסמים | חדר הנחיצות | גילדרוי לוקהרט | קווידיץ' | דראקו מאלפוי | אוכלי המוות | מצנפת המיון | סוורוס סנייפ | סדריק דיגורי | הוגסמיד | סמטת דיאגון | פוטרמור | הקרב על הוגוורטס

עוצב על-ידי Design by JBStyle
© כל הזכויות שמורות ל-All rights reserved to HPortal
2020 - 2007