אני יכול להתייחס אליך טוב יותר

פשוט עלה לי הרעיון והתחשק לי לכתוב אותו. מקווה שתיהנו! זכויות על השיר שייכות לשון מנדס בלבד. תקופת הזמן היא בערך בשנה החמישית של הקונדסאים.

רמוס ג'ון לופין ישב, לבדו, בחדר המשותף שלו, של ג'יימס, של פיטר ושל... סיריוס.

הו, מרלין. האהבה הסודית שלו. סיריוס.

הנער היפהפה, הבלתי-מושג, שעיניו היו אפורות בהירות ויפות, שיערו שחור וסבוך. גופו היה גמיש וארוך, ועורו חלק, בניגוד לעור מלא הצלקות של רמוס. רמוס אהב כל דבר בו - רק שסיריוס לעולם לא יהיה שלו.

כלומר, כן, הם כן התנשקו כמה פעמים כשרמוס מצא את עצמו גורר את סיריוס מחוץ לבר כלשהו בהוגסמיד, כשסיריוס עצמו מבושם למדי ולא מודע למה שקורה סביבו. רק אז סיריוס היה מעניק לרמוס נשיקה, רק בשביל להודות לו על כך שחילץ אותו מעונש גם הפעם. בנסיבות אלו, הוא גם היה שיכור - רמוס מעולם לא העז לציין בפני סיריוס את אותן נשיקות כשהיה פיכח. רמוס רתח מכעס בכל פעם שראה אותו ככה. אך הוא לא היה מסוגל לשנוא אותו.

ועכשיו, כשסיריוס יוצא עם הבחורה הזאת, סנדי מייקלסון... רמוס רצה לרטש את צווארה בכל פעם שראה את הסנובית המתחנחנת שמצאה את עצמה, למזלה הטוב, כרוכה בידיו של סיריוס. הוא רצה למרוט את שיערה הבלונדיני הארוך, הוא רצה לשלח בה היפוגריפים שינקרו את עיניה הירוקות הגדולות. מוזר, רמוס חשב לעצמו, אני לא כזה אלים.

רמוס נאנח ברוגז. תתרכז, ירחוני. אתה לא מנסה להמציא מחדש את הגלגל. רק לכתוב מאמר קצרצר לשיעור שינוי צורה. שום דבר חוץ מזה.

אבל הוא לא היה מסוגל. רמוס מצא את עצמו מתרתח יותר ויותר על סנדי. הוא רצה לחנוק אותה. הוא רצה לגרום לה ולסיריוס להיפרד. הוא רצה שסיריוס יעניק לו נשיקה נוספת, כאות תודה על שהציל אותו מציפורניה של המפלצת הנוראית הזאת - סנדי - שרק גרמה לו לעשות יותר שטויות, להסתבך ביותר צרות, להתגנב מחוץ להוגוורטס יותר לילות.

רמוס הבין, בצער רב ובלב כבד, כי ייאלץ לנטוש את המאמר לשיעור שינוי צורה.

על הקלף החלו להופיע מילים - מילים שהגיעו ממוחו שלו, מנפשו שלו - במהירות כה רבה, שרמוס כמעט ולא הצליח להדביק את הפער.

סיריוס היקר, הוא התחיל, ואז שינה: רך-כף.

אני לא רוצה לשקר לך. אני לא אשקר לך - אני בחיים לא אעשה את זה. וזאת הסיבה, שאני עומד לכתוב לך כאן את כל האמת.

אני יודע שהיא לא טובה לך. סנדי. היא לא טובה לך, אני נשבע - היא רק גורמת לך להשתכר יותר, להסתבך יותר בצרות. אני בכלל לא חושב שאתה אוהב אותה. לדעתי, אתה בכלל מאוהב במישהו אחר - תקן אותי אם אני טועה - כי אתה כבר לא נראה מעוניין בה. אני יכול לראות את השקר על פניך כשאתה מתווכח עם ג'יימס ואתי שאותה אתה רוצה. אתה עושה את זה כדי להרגיז אותנו, לא?

אז אני יודע הכול, ואני גם יודע שאתה מבזבז את הזמן היקר שלך במצב כל כך שגוי. היא לא מתייחסת אליך טוב, אני נשבע שוב - בכל מה שתבקש ממני להישבע. אבל בכל פעם שתרצה שזה יפסיק...

אני לא מאמין שאני כותב את זה. זה קשה לי, אתה יודע? סביר מאוד להניח שאני לעולם לא עומד לשלוח את המכתב הזה.

אני יודע שאני יכול להתייחס אליך טוב יותר משהיא יכולה, סיריוס. כי אני באמת אוהב אותך, בניגוד אליה. אני אוהב כל דבר בך. את העיניים האפורות שלך במיוחד. ואני יודע שלעולם לא תירק בכיוון שלי, אז אני לא אומר כלום. וכשהמחשבה עלתה בראשו של רמוס, הוא הוסיף: ואני נשבע (מרלין, כמה פעמים אני אומר את הצירוף הזה) שלא ניסיתי לעשות שום דבר כדי לחדור לפרטיות שלך, אם תחשוב ככה. אני לא עד כדי כך סוטה.

מגיע לך יותר טוב מהזונה הזאת, ואתה יודע שאני לא מקלל בכלל. היא פשוט - מגיע לסנדי שיקללו אותה.

אתה מוכן להסביר לי למה, למה לעזאזל, אתה מבזבז את כל הזמן שלך על הבכי המזויף שלה, ועל כמה שהיא מפונקת? באמת שמגיע לך יותר טוב. מגיע לך שיאהבו אותך, בניגוד למשפחה המזעזעת הזאת שלך. ואני יכול לתת לך את זה. אז למה אתה מבזבז את זמנך על הבכי שלה, כשאתה יכול להיות אתי במקום זה? במחשבה שנייה, רמוס החליט למחוק את השורה הזו. היא נשמעה שחצנית ופלרטטנית. אפילו לא קרובה למה שהוא היה אומר.

בעיקר כי הוא היה שותק או מגמגם.

אני פשוט יודע שאני יכול להתייחס אליך טוב יותר משהיא יכולה, הוא כתב במקום השורה הקודמת. זה נשמע פחות שחצני, יותר מהוסס. יותר רמוס. הוא המשיך בנחישות נואשת.

אני יודע שאני נשמע נואש. אני יודע שזה נשמע נוראי וסוטה, אבל אני אוהב אותך. באמת שאני אוהב אותך, ואני מחכה כל כך הרבה זמן ושותק, כי אין לי אומץ להגיד לך את זה.

אני מוכן לעצור את הזמן בשבילך. בדיוק בשנייה שבה אני מחלץ אותך מבר כלשהו, כולך שיכור, מציל אותך מעונש ואתה מנשק אותי בתודה. לא סיפרתי לך על זה כי פחדתי שתפסיק לעשות את זה. אני אוהב את השפתיים הרכות שלך. יש להן טעם של וויסקי אש עם קורט בירצפת. או שזה שונה כשאתה לא שיכור. אני לא יודע.

אני יודע שכבר אמרתי לך את זה מיליון פעמים במכתב הזה, אבל אני רק רוצה לתת לך את האהבה שסנדי לא נותנת לך. אין לך מושג כמה פעמים אני לא הצלחתי להירדם במיטה שלי, והסתכלתי לעבר שלך - ותמיד השתוקקתי לעבור למיטה שלך ולישון אתך. כי ידעתי שזה יפסיק את הסיוטים שלי על זאבים וירח מלא.

אתה כל מה שאני צריך, וזה יהיה כל כך שונה ממה שזה עכשיו, כי עכשיו אני רק זקוק להגנה מהעולם החיצון, שלא יידעו שאני אדם זאב. אבל כשאני מסתכל עליך, אני מבין שאני לא צריך שום דבר - מלבדך.

ואני אחזור על זה שוב - אני יודע שאני יכול להתייחס אליך טוב יותר משהיא יכולה. אתה פוגע בעצמך כשאתה יחד אתה - אתה חושב שאני לא שומע את המלמולים שלך בלילה, כשאתה ממלמל לעצמך, ותוהה אם היא באמת שווה את זה? רמוס מחק את השורה מיד לאחר שכתב אותה. זה נשמע כאילו הוא מרגל אחר סיריוס.

זה אומנם היה נכון, אבל סיריוס לא זקוק לכל פרט על האהבה של רמוס כלפיו.

מגיע לך את מה שאתה רוצה. בבקשה תן לי לתת לך את זה.

ואם אני אשלח לך את המכתב הזה? אני די בטוח שתיגעל ממני. שתתרחק ממני. או שאולי כלום לא ישתנה. בכל מקרה, לא משנה מה תהיה דעתך - בבקשה, תן לי סימן מה בחרת. אני לא יודע אפילו מה זה יכול להיות. רק תן לי סימן.

ואם תחליט בסופו של דבר שאתה כן רוצה שנהיה ביחד (מה שלא יקרה ואני נשמע לחלוטין מושפל כשאני אומר את זה), אני אנסה להבטיח לך שנהיה בסדר. כלומר, ג'יימס אף פעם לא ישנא אותך, נכון? לכל הפחות הוא ישנא אותי. ואני לא חשוב. אני מבטיח שלא לאכזב אותך, אם תבחר בי. לאחר תהייה קלה, רמוס שינה את המילה "מבטיח" למילה "אנסה". הוא ינסה לא לאכזב את סיריוס, מה שבטח יקרה אם רמוס ישלח את המכתב.

רק... תדע שאתה לא חייב לעבור דרך שום דבר לבדך. אני תמיד אהיה שם, אדם זאב שתוכל לדבר אתו. ואני לעולם לא אספר כלום לאף אחד, כי אני לא ארצה לפגוע בך. לעולם לא. את זה אני מסוגל להבטיח.

יודע מה, בעצם, אני כן מסוגל להבטיח לך את זה. אני מבטיח לעולם לא לאכזב אותך, סיריוס. אני מבטיח.

אז בבקשה, תשקול אותי. תשקול את כל מה שאמרתי לך. תשקול את זה שאולי, רק אולי - אני אוכל להתייחס אליך טוב יותר ממה שסנדי מתייחסת אליך.

אוהב,

ירחוני.

רמוס בהה במכתב מעשה ידיו ונאנח. הוא לעולם לא ישלח את המכתב הזה.

המכתב, אותו מכתב מלא בלהט ורגשות, נאטם בשידת הלילה של רמוס, במגירה השלישית.

***

"ירחוני!" קרא ג'יימס כשנכנס לחדר, כשעה קלה לאחר מכן. הוא, פיטר וסיריוס יצאו לפגישה כלשהי של חבורת ילדים מהפלפאף ורייבנקלו. רמוס העדיף להישאר בחדרו, משום שידע שיראה שם את סנדי - היא הייתה מרייבנקלו. לרמוס לא היה כל מושג כיצד התקבלה לשם, אם שכלה נמס בכל פעם שהיא רואה את סיריוס.

מצד שני, זה קורה גם לו, אז... מי הוא שישפוט?

בזמן הזה, רמוס גמר לכתוב את המאמר שהיה צריך לכתוב לשיעור שינוי צורה, וכעת קרא ספר מעניין למדי בנוגע לפסיכולוגיה מוגלגית. המוגלגים ידעו לעניין, כשרצו.

"ג'יימס?" רמוס שאל בבלבול כאשר ראה רק את פיטר ואת ג'יימס בחדר. "איפה סיריוס?"

"זה בדיוק העניין!" פיטר צפצף בהתרגשות. ג'יימס נעץ בו מבט קטלני.

"אני רציתי לספר לו. סיריוס וסנדי נפרדו!"

רמוס הזדקף במקומו. "מה?!" הוא שאל בתדהמה. ג'יימס גיחך.

"לגמרי," אמר פיטר.

"סיריוס נשאר מאחור כדי לנקות את העבודה. אתה יודע איך זה כשנפרדים מבנות," ג'יימס אמר. האמת הייתה שרמוס לא ידע איך זה כשנפרדים מבנות, אך הוא העדיף שלא לציין זאת.

"מתי הוא אמור ל -"

"מדברים על הנמר!" ג'יימס קרא וטפח על שכמו של סיריוס, שבדיוק נכנס לחדר. סיריוס חייך חיוך קטן.

"סיפרתם לירחוני?"

"ציפית שלא נספר לו, רך-כף?" ג'יימס שאל, וחטף חבטה בכתפו כתגובה.

"קרניים!"

"מה אתם אומרים שנחגוג?" הציע פיטר. ג'יימס הנהן.

"עם בקבוק בירצפת, או אולי וויסקי אש... זה יהיה אדיר!"

"אנשים," סיריוס החזיר את צמד הבנים חזרה לאדמה. "אני ממש לא במצב רוח לחגיגות הערב. אני מותש. אני פשוט רוצה לישון."

"אז חגיגות מחר?" פיטר שאל. ג'יימס שלח מבט אל רמוס.

"מה אתה אומר, ירחוני? היום או מחר?"

רמוס לא ענה, בעיקר כי לא הקשיב. הוא היה משותק ומאובן מהמחשבה הזו. סיריוס וסנדי נפרדו. סיריוס פנוי.

"ירחוני? אתה חי?" שאל ג'יימס והעביר יד אל מול פניו של רמוס. "קדימה. אנחנו צריכים את ההצבעה שלך כדי להכריע. לחגוג היום, או מחר?"

רמוס פחד לענות. הוא לא ידע איזה דבר מטומטם ייצא מפיו אם ידבר, כך שהשאיר את פיו סגור.

"רמוס?" הפעם היה זה סיריוס שפנה אליו, והתיישב לצדו בדאגה. "הכול בסדר? אתה בסדר?"

"כן," רמוס מלמל. "ברור שאני בסדר. הכול בסדר לחלוטין, מלבד זה שאני -" רמוס השתתק לפני שהספיק לסיים את המשפט. סיריוס הרים גבה.

"מלבד זה שאתה מה?"

"לא מרגיש טוב," רמוס מיהר לענות. "אני פשוט לא מרגיש טוב. אתה יודע איך זה."

"בטח," סיריוס השיב בחשדנות. "ברור. חוגגים מחר, קרניים. טוב?"

פיטר וג'יימס מלמלו דברי אכזבה, וסיריוס אמר משהו על כך שהוא הולך להתקלח. ג'יימס ופיטר ביקשו מרמוס את המאמר לשיעור שינוי צורה, ורמוס ההמום שלף את המאמר מהמגירה השלישית בשידה שלו ונתן להם את המאמר. הוא לא היה מסוגל לחשוב.

לאחר רבע שעה, בערך, כאשר רמוס עדיין שכב במיטתו וקרא מבלי להתרכז במילים, סיריוס התקלח וג'יימס ופיטר היו בעיצומה של ההעתקה - צמד הקונדסאים דפק על הדלת והתפרץ לשם בכעס.

טוב, לפחות ג'יימס נראה כועס. פיטר היה עכברון מבוהל שהתרוצץ בין רגליו של ג'יימס, וצייץ ציוצים נמרצים שרמוס העדיף שלא לפרש.

"אתה מוכן להסביר לי מה זה?!" ג'יימס שאל בכעס ורקע ברגלו. רמוס משך בכתפיו.

"המאמר שלי בשינוי צורה?"

"אה, כן?" ג'יימס שאל ופצח בצעידה נמרצת לעברו של רמוס. הוא הטיח את הקלף בחזו של הנער. "אם זה היה המאמר שלך בשינוי צורה, סביר להניח שהיו מעיפים אותך מבית ספר!"

"למה לעזאזל -" רמוס השתתק כשהבין מה עשה. כשהיה שקוע בהלם שלו, הוא נתן לג'יימס ולפיטר את הדף הלא-נכון. הוא מסר להם את המכתב במקום את המאמר.

הדיו השחורה נצצה על המילים שפתחו את המכתב: רך כף. נצצה על כל גילויי האהבה האובססיביים והמבישים של רמוס, שהבין כעת איזו טעות נוראה עשה. הוא הרים מבט המום לעברו של ג'יימס, שנראה לא יותר ולא פחות מזועם.

"ג'יימס, זה לא כמו שזה נראה."

"להגיד לך כמו זה נראה?" שאל פיטר בכעס, שלפתע נעמד במקומו בצורת בן אדם. רמוס התכווץ. "זה נראה כאילו אתה אובססיבי על החבר הכי טוב שלך ברמות כל כך מזעזעות, שאני אפילו לא מסוגל לתאר אותן!"

רמוס השפיל מבט. "אני יודע. רק - אל תספרו לאף אחד." הוא הרים אל ג'יימס ופיטר מבט מתחנן. "בבקשה."

ג'יימס נאנח והתיישב לצדו של רמוס. "ירחוני, אנחנו החברים שלך. אולי אנחנו קצת נסערים עכשיו, אבל נעשה כמיטב יכולתנו כדי להבין את נקודת המבט שלך, ו... ברור שלא נספר לאף אחד."

"תודה."

"מלבד סיריוס."

רמוס נרתע לאחור. "מה?! ג'יימס, אתם לא יכולים לעשות לי את זה, אתם תהרסו לי את החיים -"

"היי," סיריוס קטע את שטף דיבורו של רמוס כשנכנס לחדר המשותף. מגבת לבנה הייתה כרוכה סביב מותניו, שיערו השחור היה רטוב, וחזהו חשוף. "הכול בסדר?" הוא שאל בדאגה כשראה את רמוס, ג'יימס ופיטר. רמוס מיהר להסתיר את המכתב, בעוד ג'יימס ניסה לשלוף אותו מחיקו של רמוס.

לבסוף, ג'יימס ניצח.

"שום דבר רציני," ג'יימס הבטיח בנימת ביטול. הוא נופף במכתב. "יש כאן מכתב בשבילך, רך-כף." ג'יימס שלח מבט רב משמעות לרמוס. "ממישהו מאוד מפתיע."

"ג'יימס, אני נשבע שאם זה עוד אחד מהתעלולים המטומטמים שלכם -"

"זה חשוב," ג'יימס התעקש. "באמת שזה חשוב. זה לא מאתנו."

סיריוס נאנח, ניגש אל ג'יימס וקטף את המכתב מידו. למרבה המזל של רמוס, סיריוס הניח את המכתב על שידת הלילה שלו במילים: "לא משנה עד כמה חשוב המכתב הזה, הוא יכול לחכות עד שאתלבש." הוא לקח את הפיג'מה ופנה לעבר חדר האמבטיה, כדי להתלבש. ברגע שהדלת נסגרה, רמוס התנפל על שידת הלילה של סיריוס כדי לנסות לחטוף את המכתב. ג'יימס ופיטר ניסו לרסן אותו ולרתקו למיטה, כדי לעצור בו מלקחת את המכתב. שלושת הנערים החליפו ביניהם לחישות-צעקות קולניות למדי:

"אני חייב להשיג את המכתב הזה!"

"לא, אתה לא! אתה חייב לתת לסיריוס לקרוא אותו!"

בסופו של דבר, רמוס כמעט הצליח. הוא הצליח להדוף את ג'יימס ופיטר בעזרת כוח הזאב שלו, ולשלוח את ידו קדימה, רק כדי להגיע אל המכתב, ו --

"היי, רמוס, מה אתה עושה עם המכתב שלי? ולמה אתם על הרצפה?" סיריוס שאל כשיצא מחדר האמבטיה, לבוש. פיטר וג'יימס קמו והברישו את בגדיהם בטקסיות.

"אנחנו ניסינו לתרגל תרגיל מיוחד ששנינו קיבלנו בשיעור התגוננות מפני כוחות האופל," ג'יימס פלט את השקר בקלות ובנימת ביטחון עצמי כה רבה, שרמוס עצמו השתכנע שזה היה נכון. "ועכשיו, אם תסלח לנו, נלך לנסות את התרגיל הזה במועדון." בנימה זאת, ג'יימס ופיטר הסתלקו.

רמוס כחכח בגרונו במבוכה בזמן שסיריוס נעץ בו מבט חשדני. "אני... גיליתי שג'יימס ופיטר טעו. המכתב היה ממוען אלי."

"לא הוא לא. אני ראיתי את המילים 'רך-כף' בתחילת הקלף. זה מאוד מוזר - אתם היחידים שקוראים לי ככה."

"כן," רמוס מלמל, "מאוד מוזר."

"תן לי את המכתב שלי," סיריוס ביקש ולקח את המכתב מידיו של רמוס. רמוס התיישב על מיטתו, שהייתה הקרובה ביותר למיטה של סיריוס, וקרס עליה בעיניים פעורות לרווחה. הוא נכשל. סיריוס ישנא אותו.

סיריוס, מצדו, נעץ ברמוס מבט מוזר, התיישב והתחיל לקרוא את המכתב.

לקחו לו כמה דקות. אולי חמש, אולי עשר, אולי עשרים ואולי חמישים שנים - רמוס הרגיש שכל שנייה היא נצח. בכל שנייה, סיריוס שונא אותו יותר ויותר. בכל שנייה, הוא משפיל את עצמו יותר ויותר.

לבסוף, סיריוס הרים אל רמוס מבט. "זה נכון?" הוא שאל בקול קר. רמוס התכווץ.

"כן."

"ג'יימס ופיטר יודעים?"

"כן." לאחר כמה שניות של שתיקה, רמוס הוסיף: "באמת נראה לך שיהיה לי מספיק אומץ כדי להביא לך את זה?"

לאחר עוד כמה שניות של שתיקה, סיריוס ענה. "לא."

רמוס הרגיש את בטנו מתהפכת לשמע תשובתו של סיריוס. סיריוס כבר חושב שהוא פחדן. "נתתי להם את המכתב הזה בטעות."

"טוב."

"לא התכוונתי שזה יגיע אליך."

"אז מה?" סיריוס שאל בכעס פתאומי. הוא קם ממקומו. "פשוט - רצית להסתיר את זה במשך כל החיים שלנו? להמשיך להסתכל עלי מרחוק? פשוט רצית להמשיך לדמיין עלי דברים ו -"

"אני לא עושה את זה," רמוס אמר בשקט. "אם זה מה שאתה חושב."

"איך אפשר לחשוב אחרת?!" סיריוס צעק. "זה פשוט - אני אפילו לא יודע איך לפרש את זה. זה סוטה." הוא לקח את המכתב בשתי ידיו, וקרע אותו לגזרים. "זה הסימן שאני נותן לך, רמוס."

"בסדר." רמוס התאפק שלא לבכות. "אני מצטער שאתה - לא, שאני - מרגיש ככה."

"כדאי שתצטער," סיריוס השיב בכעס והתיישב בחזרה על המיטה שלו. הוא מלמל כמה דברים על סטייה, וגועל נפש, שליוו את רמוס עד שנרדם וחלם על כך שמעיפים אותו מבית הספר. ואז מהבית. ובעצם, מכל מקום.

***

ככה חלפו כמה חודשים.

רמוס היה מדוכא. סיריוס היה רותח מכעס. ג'יימס ופיטר ניסו להשלים ביניהם.

ואולי הם הצליחו, בהתחשב באותו לילה של השמיני במאי.

באותו לילה, רמוס יצא מהמקלחת אל החדר, שהיה אמור להיות ריק, וראה את סיריוס יושב על מיטתו בחיוך עקום. "בוא," סיריוס הזמין אותו. "תשב אתי. רציתי לדבר אתך."

וואו, חשב רמוס. זה מכלול המילים הרב ביותר שהוא החליף אתי מאז המכתב.

"כן?" רמוס שאל והתיישב לצדו של סיריוס. סיריוס נאנח.

"אני יודע שלקח לי קצת זמן להבין את זה - בכל זאת, עכשיו כבר מאי - אבל..." הוא הרים אל רמוס מבט מתנצל, "אני מבין עכשיו שאולי קצת הגזמתי אחרי המכתב שלך."

"אהא."

"למעשה, שיחזרתי אותו ושמרתי אותו."

"אהא." רמוס לא היה מסוגל להוציא משהו נוסף מפיו מלבד זוג ההברות הללו. ואולי קצת קיא.

"רק רציתי להתנצל. שנחזור להיות חברים."

"בסדר."

"אתה מסכים לסלוח לי?" סיריוס שאל בהיסוס. רמוס משך בכתפיו.

"לא אכפת לי."

"אכפת לי."

"אם אכפת לך, אז אני מוכרח להגיד שזה לא הוגן." רמוס רצה להגיד את זה מאז התקף הזעם של סיריוס. סיריוס נשען לאחור והאזין. "זה לא הוגן שאתה התייחסת אלי ככה אחרי שלוש שנים - זה מהשנה השנייה - שבהן הקדשתי את החיים שלי כדי להגן עליך ולגרום לך להרגיש בטוח. זה לא הוגן שעשית כזאת דרמה מכל העניין הזה, כשבסך הכול אמרתי לך -"

"רמוס, אני אוהב אותך," סיריוס קטע אותו. רמוס שלח אליו מבט המום. כל הכעס שצבר התפוגג בפחות משנייה.

"מה?"

"רמוס, אני אוהב אותך."

"חזור שנית."

"רמוס, אני אוהב אותך."

"לא שמעתי טוב?"

"רמוס ג'ון לופין," סיריוס צעק, "הידוע גם בכינויו ירחוני - אני אוהב אותך!"

רמוס שתק לכמה רגעים, ואז שלח מבט נוסף לעבר סיריוס: "אתה מוכן לחזור על זה שוב?"

סיריוס גלגל עיניים ונישק אותו.

כן, הטעם שלו היה שונה כשסיריוס לא היה שיכור. היה ללשון שלו טעם של טופי מלוח. היד של סיריוס, שחפנה את אחורי ראשו של רמוס, טבעה ברעמת הזהב של הנער, שנצבעה בכסף מאור הירח, ירח כמעט מלא, שהשתקף מהחלון. השפתיים שלו היו מחוספסות. זה היה מושלם.

לאחר כמה דקות, הם התנתקו. רמוס עדיין הרגיש את נשימתו של סיריוס על שפתיו, ועדיין הרגיש את ידו של סיריוס מגרדת את קרקפתו.

"עכשיו הבנת?" סיריוס התנשף. רמוס נאנח אנחה ארוכה של עונג.

"אני חושב."

"יופי." סיריוס נשען לאחור והתנתק מרמוס סופית. "אתה עדיין אוהב אותי?"

"אהא."

"אתה רוצה להיות החבר שלי?"

"לא."

"למה?"

"לא יודע." רמוס נשכב לרוחב המיטה. "זה לא מרגיש לי נכון."

"אתה בטוח שאתה לא רוצה רק לשבור לי את הלב, כמו שעשיתי לך?"

"במאה אחוז."

"בסדר," סיריוס אמר בהשלמה ויצא מהחדר. רמוס פחד ממה שהוא עלול לעשות.

יום לאחר מכן, בערב, רמוס מצא על הכרית שלו קלף מקופל. הוא פתח את חתיכת הקלף בהיסוס.

ירחוני - כלומר, רמוס - שלי.

אני, סיריוס בלאק, רק רציתי להגיד לך משהו קטן, שהייתי רוצה שתזכור. אני אוהב אותך אני אוהב אותך אני אוהב אותך אני אוהב אותך אני אוהב אותך אני אוהב אותך...

וככה זה המשיך. כל שטח הקלף היה מלא במילים "אני אוהב אותך". בסופו של הקלף, הופיעו כמה מילים שונות.

אני מאוד מקווה שהבנת את המסר. אגב, באמת חשבת שלא ידעתי על הנשיקות שנתתי לך כשהייתי "שיכור"? היית נהדר עוד אז. מקווה שתסלח לי, ירחוני שלי. כשקראתי את המכתב שלך, התבעתתי לחשוב שאתה חושב כמוני - פחדתי מזה שהמוניטין שלי ייהרס - אז דחיתי אותך.

ועכשיו אני מתחנן שתחזור אלי. אז בבקשה - אני אוהב אותך, רמוס ג'ון לופין. בכל רמ"ח איבריי.

"תסכים להיות החבר שלי?"

את המילים הללו, אמר סיריוס עצמו. רמוס הסתובב באטיות, וראה את סיריוס עומד בפתח הדלת, לבוש בחליפה עם זר של צבעונים. ברור שהוא יידע שרמוס אלרגי לוורדים ושושנים.

רמוס פתח את פיו כדי לענות את התשובה שלו, התשובה שידע כבר זמן רב שהוא עומד להגיד...

וכאן זה נגמר!

אני מאוד מקווה שנהניתם. אתם מוזמנים להגיב.

לאב יה!

טיי(לור) :)