הזיכרון המאושר של הלורד

זה היה שיעור התגוננות מפני כוחות האופל,והפרופסור אמברס הסבירה כיצד ליצור פטרונוס,לאחר עשר דקות של הסברים פנתה הפרופסור אל הכיתה ואמרה:"קדימה,תלמידים!,אל העבודה!"

טום רידל עמד,בוהה בקיר שמולו בבלבול ומנסה להתרכז בזיכרון מאושר,הראשון שעלה בראשו היה התקבלותו להוגוורטס,הוא ניסה להתרכז בדמבלדור ובמכתב ולתעל את האנרגיה לפטרונוס,זה נשמע טוב אבל זה לא הספיק.

אד כסוף נפלט מהשרביט.

רידל הצעיר הפך מתוסכל מרגע לרגע, מנסה כל זיכרון אפשרי,פרט לאחד,שהיה טמון בנבכי מוחו.

פרופסור אמברס גלשה מאחוריו וליחששה באוזנו הערה עוקצנית על כישלונו המחפיר והוא בתמורה נעץ בה מבט מתעב,ונאלץ להכיר בזה שהוא חייב להשתמש בזיכרון האיום ההוא,מגיל שבע.

קיירה (עם פתח מתחת לי) ישבה על המדרגות האחרונות הפונות לחצר ושרה בקול עוצמתי ונוקב,זו הייתה התכונה שאותה הוא העריך יותר מהכל אצלה,קולה היה מכשף את לב שומעיו,מוביל אותו לערפל חושים,מתעתע במוחו.

היא הייתה גבוהה מאוד לגילה עם עור בהיר כמו חרסינה ושיער בצבע הטון,כפי שנהגה לספר,שזיכרון הילדות המוקדם ביותר שלה הוא שאדם לבוש חליפה עם כפתורי אזמרגד אומר "שיערה בצבע ההטון,ליתר דיוק." ועיניים כהות וריחה,היה משכר,כמו שומר מתובל.

קירה הבחינה בו,והזמינה אותו לשבת לידה ושרה "שב לידי,אל תחשוש,לא אוכל אותך,כמו מפלצת על גחון!" וסיימה בסלסול משוכלל,היא חייכה חיוך גאה, והוסיפה "עבדתי עליו הרבה זמן,ליתר דיוק" טום חייך כאשר שרה את "ליתר דיוק." 

"את בסדר?" ,שאל, קיירה משכה בכתפיה "אני רגילה שקוראים לי מכוערת*", טום לא חשב שהיא מכוערת,הוא חשב שהיא הדורה ומרשימה,"אני לא חושב ככה" פלט, היא חייכה והחלה לשיר,כהרגלה. 

"בת דודה של מפלץ

כך כולם אומרים

טעות של הבריאה 

כך כולם חוזרים  

מפלצת איומה!

לו רק יכלו לראות

את ההטון"

סיימה בעצב נוגה, "תודה לך טום,עכשיו אני צריכה ללכת" בעודה מליטה את פניה בידיה ורצה.

טום עדיין זכר מה עשה לחלאות האלה,שהעזו לקרוא לה מכוערת לקיירה. 

הם נעשו ידידים טובים אך לאחר שנה של חברות,זה היה אחד הרגעים העצובים\שמחים של בחייו.

הוא שמע נקישה חפוזה על דלת חדרו,הוא פתח אותה בישנוניות וראה מולו את קיירה מחזיקה מזוודת יד קטנה וחומה,והבעה בהולה על פניה.

"מצאתי את אמא שלי,טום.קוראים לה אריידה אונטיו,לא מרשים לה לקחת אותי,אבל היא הוכיחה לי שהיא אמי"

היא דחפה לידו חבילה קטנה,"שלא תשכח אותי" ונשקה קלות על שפתיו, "לעולם" שרה בעוצמה עם הסלסול הידוע שלה, "ליתר דיוק" שר גם הוא,

היא הופתעה וחייכה. "להתראות,טום",וירדה בזריזות במדרגות.

הוא מישש את שפתיו,המום לחלוטין ופתח את החבילה שבה היו עשרה שירים שהיא כתבה ותליון מעץ עם חריטה של גזע עץ שממנו בוקעים שלושה עצים שונים, הוא חיטט בחבילה ומצא פתק קטן שמידו האחד היה כתוב "כן,איורטה!" ומצידו השני "אוהבת אותך. קיירה אונטיו" הוא חייך ונכנס לחדרו ובאופן כמעט מתבקש,טמן את החבילה מתחת למזרונו.

 הוא התמקד בקולה המכשף של קיירה,בפתק הקטן שכתבה לו,והעלה מזכרונו את מילות השיר ששרה לראשונה, הוא עצם את עיניו וצעק "אקספקטו פטרונום!" ומיד פרצה משרביטו ציפור שיר יפהפייה עם עיניים זהות לשל קיירה.

הוא אפילו לא חייך כאשר ראה שהציפור לוחשת לעברו "ליתר דיוק".