זיכרונות אבודים

שלום לכולם!

אז... הוצאתי פאניפיק חדש.

תודה רבה לבטא שלי, כינוי בעברית, שביטא לי את הפאניפיק.

מקווה שתואהבו. ת"ב יתקבלו בברכה.

אין בכוונתי להרוויח שום רווח כלכלי מהפאנפיק והזכויות כולן שמורות לג'יי קיי רולינג

הארי קרס תחת כאב הפצעים המרובים. האיש שנגדו נלחם, גרדס, כיוון אליו את שרביטו. המקום בו עמדו השניים היה שטח גדול, הרוס, מלא שברי זכוכית וחלקי אבן מפוצצת.
"הפסדת," אמר גרדס, וכעת שתי ידיו החזיקו בשרביט.
"תחליט," המשיך גרדס, "מוות או איבוד זיכרון?"
גרדס לא חייך. הקרב היה קשה. הוא אומנם ניצח, אבל הוא ידע שהריגת הארי פוטר המפורסם לא תיתן לו מנוחה כל ימי חייו.
"איבוד זיכרון", אמר מישהו.
ג'יני יצאה מאחורי סלע גדול.
"ג'יני... אני מעדיף למות בכבוד", אמר הארי.
"זה לא נתון לוויכוח", היא ענתה ודמעות זלגו על לחייה.
"אני מעדיף למות, זה ההסכם הרגיל," ענה הארי.
"הארי, אסור לך!" מחתה ג'יני, "זה ממש פשע...".
"נכון," אמר ג'יימס שיצא מאחורי הסלע, ואחריו אלבוס ולילי, "אל תדאג, אבא. יהיה בסדר".
הארי בכה גם הוא עכשיו.
"ילדים..." הוא אמר.
"נמאס לי", אמר גרדס, "להתראות, הארי פוטר. היה לי לעונג להילחם בך".
הארי עצם את עיניו. הוא התכונן למוות.
"אבדה קדברה!" צעק גרדס.
אור ירוק חדר דרך עפעפיו של הארי וצרחה מקפיאת דם נשמעה כשהקללה פגעה במישהו. הארי שמע, קרוב אליו, גוף נופל בחוזקה על הרצפה. הוא פחד לפקוח את עיניו אך עשה זאת בכל זאת, וליבו קפא כשראה את ג'יני שוכבת מולו.
"לא!!!" צווחה לילי הקטנה ורצה אל אמא שלה.
"אל תדאג", אמר גרדס, "עוד רגע והבת שלך תשכח שזה קרה. עוד רגע, והיא תשכח הכל..."
הארי קפץ ופשט את ידיו מול לילי. אבל במקום אור ירוק, הקללה שנשלחה פגעה בפניו באור בוהק לבן, והוא נפל ארצה.

האיש התעורר. הוא ניסה לקום, אך רגליו לא תיפקדו. הוא רעד ללא שליטה.
משהו אמר לו שזהו לא מקומו. האיש הצליח להתיישב. הוא צבט את כתפו בחוזקה.
"אווץ'!" הוא קרא. טוב, זה בטוח לא חלום. הוא פקח את עיניו והביט סביבו. המקום היה ריק מאדם. רכבת אדומה וגדולה עמדה לידו. הוא קם במאמץ רב, מרוב חולשתו נאלץ להיתמך בקיר.
ברגע שנגע גבו בקיר האבן, נבלע האיש אל בין הלבנים ונחת במקום אחר לגמרי. שוטר אחד ראה אותו, ניגש אליו בזריזות ועזר לו לקום.
"אדוני, אתה בסדר? אתה רוצה שאעזור לך ללכת? איפה הבית שלך?" שאל השוטר.
"אני לא יודע," הוא לחש.
"סליחה, לא שמעתי", אמר השוטר.
"אני לא יודע" לחש האיש, בקול רם יותר.
"אתה לא יודע היכן אתה גר? זה משונה מאוד. בוא, אביא אותך לבית העזרה הראשונה הקרוב. אתה לא ניראה כל כך טוב".
ואז הוא נזכר.
"קוראים לי פוטר. הארי פוטר," הוא אמר.
השוטר הנהן ותמך בהארי, בעודו הלך לכיוון המרפאה, כל חושיו מעורפלים לגמרי.

כל הדרך מלמל הארי את המשפט "קוראים לי הארי פוטר. קוראים לי הארי פוטר. קוראים לי הארי פוטר," עד שהגיע למרפאה.
"שלום", אמרה בחביבות האישה שישבה בכניסה למרפאה אליה השניים נכנסו, "צריכים עזרה?" 
"האמת, שכן," אמר השוטר. "מצאתי את האיש הזה שוכב ליד קיר לבנים. תראי את הסימן בגב. סביר להניח שנפל וחטף מכה. לאן לקחת אותו...?" 
כל החדר נעשה חשוך בעיניו של הארי. הוא נפל לרצפה וקולותיהם המבוהלים של האישה והשוטר הדהדו באוזניו. הוא עצם את עיניו והתעלף.

המשך יבוא...

		הפרק הבא