הנסיכה שחיכתה

כשהייתי קטנה,אמא אהבה לקרוא לי אגדות וספרים של מוגלגים.

זה היה הזמן היחיד בו לאימא היה זמן בשבילי-טוב,שישה אחים,המון גרביים מלוכלכות וצעקות ומריבות,לאיש אין זמן בשביל הילדה בת השש הבודדה.

אבל כל יום,חוץ מיום חמישי שלביל היה אימון בנבחרת הקווידיץ' לנוער,וברביעי שהיה צריך להסיע את פרסי ללימודים המשלימים שלו,בזמן שכולם היו עסוקים,הייתה אימה סוגרת את הדלת,מושיבה אותי על ברכיה,נאנחת בעצב לא ידוע ומתחילה לקרוא.

אלו היו השעות היפות של ילדותי,בהן היא סיפרה לי שוב ושוב על שלגייה,ועל היפיפייה הנמה ועל סינדרלה,על הגיבן מנוטר דם והרוזן ממונטה קריסטו ורובין הוד.

פעם אחת,כשכבר הייתי קצת יותר גדולה,שאלתי אותה למה דווקא את סיפורי המוגלגים.

"הדרך הכי טובה להבין היא דרך אגדות מוגלגים." היא אמרה.

"להבין מה?" התבלבלתי.

"להבין מה צריך לקרות באמת." אמרה ולא פירשה.

כשעוד יותר גדלתי,שמתי לב שבכל הסיפורים שלה יש איזה נסיך חלומות מקסים,בו הגיבורה מתאהבת בשבריר שנייה,או קצת יותר מאוחר.

כששאלתי אותה על זה,היא הסבירה לי מה המשמעות של האביר על הסוס הלבן.

"האביר על הסוס הלבן..." היא נאנחה "הוא תמיד מופיע, אבל לא תמיד נמצא."

כשביקשתי הסבר לדבריה הסתומים,אמרה כי הנסיך הוא יצור מתעתע,וצריך לדעת להחזיקו.
"אבל הוא מופיע בסוף נכון?" לא נכנעתי.

"כן.." אמרה "בסוף הוא תמיד מופיע."

"וגם לי יש אחד כזה,נכון?" שאלתי אותה,לא מרפה.

"כמובן." חייכה אימא
אלוהים יודע כמה שעות בזבזתי על בהייה בשביל,בחיפושים אחר האביר שלי,איך הסתחררתי בחדר לצלילי שירים מתחלפים,מדמיינת שהוא מחזיק אותי בזרועותיו ולוחש לי "ג'יני,את היפה מכולן.."

הוא היה צריך להיות גבוה כמובן,ושרירי,חזק וגיבור,עם עיניים של אש ובלורית מתנפנפת.

היה לו גם סוס לבן,גם הוא שרירי ומלא עקבות מהדרך.

הוא היה מגיע,מנשק את ידי לעיניי אחי הנדהמים,שקלטו פתאום איך אחותם הקטנה שאותה אהבו מאוד אבל מעולם לא היה להם זמן אליה הפכה לנסיכה בין רגע.

הייתי נושקת לשלום לאימא,מחבקת את אבא ומחייכת אל ביל,שתמיד היה האח האהוב עלי.

והייתי רוכבת איתו אל השקיעה,בשמלה לבנה וחיוך על שפתי.

דבר אחד ידעתי בוודאות-ברגע שאראה אותו,אדע שהוא הגיבור שלי.

וזה באמת מה שקרה-מצאתי את הגיבור שלי,את האביר על הסוס הלבן שלי,חמוש בכוח עיניו הירוקות המדהימות,שיער שחור סרבני,הילה אפופת כוח ועוצמה מבוישת,וכמובן-צלקת הברק.

באותו רגע במטבח,בו הצצתי בו וראיתי את פניו,ידעתי שלא משנה מה יקרה-אני אוהב אותו לנצח,גם אם זה לא יהיה הדדי.

למרות שהוא בכלל לא נראה כמו הנסיך שדמיינתי,הוא היה נמוך וחלש,מוכה ומושפל,לא אחד שילך ויציל אותי מדרקון או מכישוף של מאה שנה-ידעתי שזה הוא.

ידעתי גם שנסיכים הם לא תמיד כמו שהם נראים,אבל בסוף הוא יציל אותי,הייתי בטוחה,ויתאהב בי.

"ג'ינרבה וויזלי פוטר." הייתי לוחשת לעצמי,ומדמיינת איך יהיה לנשק אותו,או להחזיק לו את היד.

הוא היה כל כך נחמד,תמיד חייך אלי,גם כשהסמקתי והפלתי דברים על ידו,למרות שראיתי שהמצב הזה,בו אני מעריצה אותו,נראה לעיניו,גם אם לא כל כך מצא חן בעיניו.

ואז הוא הציל אותי.

מחדר הסודות אני לא זוכרת הרבה,אבל מה שאני תמיד אזכור זו ידו של הארי מלטפת את הראש של הילדה התמימה שהתבגרה מהר מדי ולוחש לה בקול רצוץ,כאילו הוא כבר לא מאמין בכך,שהכל יהיה בסדר.

ובאמת הכל היה בסדר-כשהארי היה איתי תמיד הרגשתי בטוחה,גם במצבים שלא הייתי צריכה להרגיש בהם בטוחה בכלל.

כי הוא באמת הציל אותי,פעם אחר פעם אחר פעם,ולא תמיד ממפלצות.

הוא הציל אותי גם כשלא ידע זאת-כשהסתובב על ידי והעלה פלאים את המעמד החברתי שלי,כשעזר לי בשיעורי הבית שלי כשהרמיוני הייתה עסוקה,כשהסכים לקבל אותי לצ"ד והאמין שאצליח למרות התנגדותו הנחרצת של רון שפחד שאפגע או אסולק מבית הספר,כשהסכים לקבל אותי לנבחרת הקווידיץ',כשהגן עלי מכעסו של רון.

הוא דאג לי תמיד,גם כשראה בי רק אחות קטנה שמעולם לא הייתה לו,ותמיד היה שם בשבילי.

כשהתברר לי שהוא אוהב אותי באותה מסיבה,כשהוא לא דחה אותי,אלה להפך,סוף כל סוף הבין שאני שייכת אליו,לא הייתי מופתעת-ככה זה בכל האגדות,זה מה שאמור להתרחש,ובכלל לא היה אכפת לי כל הרכילויות שנאמרו עלינו מאחורי הגב,כשחשבו שאנחנו לא שומעים,ממה שהבנות אמרו בשירותים כשהן ראו אותי,מרינונים אחרינו שאנחנו עושים את זה מגיל קטן,מהדברים הפוגעים שאמרו הסלית'רינים.

אני הייתי מאושרת מדי,והארי פשוט היה רגיל.

זאת הייתה התקופה המאושרת ביותר בחיי,כאילו עברתי לעולם מקביל,בו הכל היה טוב ויפה-היה לי את הארי,לא הייתי צריכה יותר.

הייתי מסוגלת לדבר איתו שעות על כל נושא שבעולם-הוא הבין אותי,כאילו היינו מחוברים יחד באותה המחשבה,למרות שהדעות שלנו לא תמיד היו אותו הדבר,הוא לא ראה בי סתם בובה מהלכת ליצרים ההורמונים שלו,כמו דין,אלה כמישהי שניתן לדבר איתה (ולהתנשק איתה).

אולי זה נשמע כאילו אני סוג של אובססיבית כלפיו,וזה נכון-חמש שנים חיכיתי שהוא ישים לב אלי,והייתי מוכנה לתת את ידי הימינית אם זה יעשה אותו מאושר ויגרום לניצוץ הזה בעיניים שלו לזהור,מה שלא קרה הרבה זמן.

הייתי צריכה להבין אז שזה הרבה יותר מדי אושר בשביל שיינתן לנו להמשיך עם זה.

בספרים קוראים לזה מפנה דרמטי,אני קוראת לזה גורל.

דמבלדור מת,והכול נהפך לקודר גם שיוני זרח עלינו,והשמיים הפכו לכחולים.

הזמן שלנו נגמר.

היינו עד הרגע הזה על זמן שאול,ורק עכשיו הבנו את זה.

התור של הארי להציל לא רק אותי,אלה גם את שאר העולם,סוף כל סוף הגיע.

והוא נשאר כאן רק בגללי-רון והרמיוני כבר הבטיחו לו שיבואו איתו עד הסוף,שמעתי אותם.

אבל אני הייתי צריכה להישאר כאן כאילו הכל כרגיל.

"את חייבת להבין את זה ג'יני."

"אני חייבת-אבל לא יכולה."

"בבקשה." התחננו העיניים הירוקות "בבקשה תביני."

"אל תבקש ממני דברים שאין ביכולתי לבצע."

שתקנו.

השפלתי את מבטי "אני אשאר פה." אמרתי במרירות "אל תדאג לזה."

"אני באמת לא דואג לזה." אמר והרים את ראשי,כך שעיני נפגשו בעיניו "אני דואג לך."

"למה שתדאג לי?" שאלתי.

הוא נאנח "את לא חייבת לחכות לי."

"אני יודעת."

"ואם.." הוא פתאום נעצר "אם יקרה לי משהו..."

"אתה לא תהיה שם הרבה זמן לבד."

פניו הרצינו "בשום פנים ואופן-את תתגברי ו..ותתחתני..."

הוא השתתק

חייכתי בעצב "חיכיתי לך חמש שנים,ואני אמשיך לחכות."

הוא נשק לי "את לא חייבת."

"אני רוצה."

התחבקנו,וראיתי שקשה לו.

"אני נאלץ להשאיר אותך במגדל." אמר,וליטף את פני.

ידעתי שהוא יבין כשסיפרתי לו על אגדות הנסיכים והנסיכות שלי,הוא אפילו לא צחק,אלה מיד נכנס אל הדמיון וקרא לי הנסיכה האדמונית שלו.

"תמיד אשלשל שיערי מטה כדי לעזור לך לטפס." התלוצצתי,חצי בציניות וחצי ברצינות.

הוא הביט בי שוב בעצב,ואז פנה ונעלם ביער.

"להתראות נסיכה."

ועכשיו אני מחכה-אני כבר לא הילדה הקטנה שחולמת על האביר היפיפה שיבוא ויצילה מן הדרקון על סוס לבן,כי לאביר שלי כבר אין כוח להציל את העולם, והוא צריך שגם אותו לפעמים יצילו.

אני כבר ילדה גדולה, ואני יודעת שהאביר שלי ואני יכולים גם לא לחיות בעושר ואושר, והרומנטיקה היא לא כמו בספרים, ולא הכל קסום ויפה ונגמר כמו באגדות שאימא הייתה מקריאה לי לפני השינה.

אבל זה בסדר,כי הוא הציל אותי כל כך הרבה פעמים,שהגיע הזמן שייגבה את החשבון.

אבל אני מחכה לו,ואחכה לו תמיד.

ואפילו אם לא נהיה ביחד-בלב שלי תמיד נחיה באושר ועושר.

לנצח.