שם זמני

זכויות היוצרים אינן שלי, אין לי שום כוונות רווח מהפאנפיק הזה, כל העולם והדמויות המוצגות בסיפור הן מפרי במיונו של ריק ריירדן.

2026, מנהטן, ניו יורק.

אנבת' הישירה מבט אל תוך המראה.
בוחנת ללא רחמים כל תו בפניה, וכל שמץ של קמט בדיוק אסטטי של אומן- או יותר גרוע- מתמטיקאי.
האופן הזה בו היא בחנה את עצמה היה טכני בלבד. השאלה 'האם אני יפה מספיק' לא עלתה לראשה ברגעים אלו. היא הביטה בפניה כאילו היא מביטה בשרטוט של בניין, או ביצירת אומנות. היא נהנתה לחשוב על עצמה כאובייקטיבית לחלוטין בכל הנוגע לגוף ולמראה שלה.
היה בזה מן האמת, במידה מסוימת. מהבחינה שכל מה שהיא רואה נמדד באותן עיניים מחשבות. הכל נמדד. הכל נשפט.
ובכל זאת, אנבת' הייתה רחוקה מאובייקטיבית. אפילו בפני עצמה היה לה קשה עד בלתי אפשרי להודות בזה, אבל למעשה, חוסר שביעות הרצון שלה מההתגשמות הפיזית שלה היה עצום. היא שפטה את עצמה ללא הכיר, וסיפרה לעצמה שזה עניין אסטטי בלבד. לא קשור למודל היופי או לחסור השלמות שלה עם עצמה. זו רק מתמטיקה.

עם זאת, את חוסר השלמות של אחרים היה לה קל בהרבה לקבל. היא ראתה באחרים את השלמות שבחוסר המושלמות. כל 'פגם' היה נחוץ וחלק מהיצירה.
הייזל למשל, הייתה יפיפיה בעיני אנבת'. צבע עורה הכהה והשיער המתולתל עוררו קנאה רבה בקרב הבחורה הבלונדינית ובהירת העיניים. ואף על פי שהייזל, בדיוק כמו אנבת' ושאר בני האדם, הייתה לחלוטין לא מושלמת, אנבת' מצאה אותה כליל השלמות כמעט. זה לא שהיא לא ראתה את הפגמים שלה, אלא שהיא מצאה את הפגמים האלו מקסימים. נחוצים. קצת כמו מגדל פיזה, שכל מה שהופך אותו למעניין ומדובר כל כך זה היותו עקום.

דוגמא עוד יותר קלאסית מהייזל היא פרסי. לא משנה עד כמה אנבת' העלתה ועוד תעלה את הנושא בראשה, היא לא מוצאת שום דבר בפרסי שהיא הייתה משנה. המסקנה היחידה שלה בסוגיה הזו היא שכנראה בלתי ניתן להפריד בין מה שמרגישים כלפי האופי של בנאדם לבין מה שמרגישים וחושבים על המראה החיצוני שלו. והיא אהבה את פרסי כל כך עד שהוא היה למרכז הכובד בעולם שלה. כל החיים שלה סבבו והתרכזו אליו. כך שבעיניה הוא גם היה האיש היפה ביותר שהיא אי פעם ראתה.
גם אחרי כבר סביבות העשור שהם ביחד, ולא משנה שהיא רואה אותו עירום כל יום ושוכבת איתו על בסיס קבוע, היא עדיין משתוקקת אליו ומתרגשת מהמגע שלו בעוצמות שמפתיעות אותה כל פעם מחדש. וככל שהיא לומדת עליו ומכירה אותו עוד היא רק רוצה עוד.
המראה של פרסי מושלם בעיני אנבת'. שום פגם אינו פגם.
וזאת, היא חושבת לעצמה, כיוון שאין לה שום יכולת לנתק בין הנפש וגוף. ולכן אולי עם הגוף שלה כל כך קשה לה להתמודד- היא לא אוהבת את הנפש שלה, אז זה משפיע על הגוף שנעשה גם הוא ללא יפה.
אבל זו מחשבה שמאלצת אותה להתמודד מול עצמה באופן חד מדי, והיא מעדיפה להתנער ממנה.
למזלה היא בדיוק קיבלה הודעה מפרסי, שכותב שהוא יקדים ושבעוד כמה דקות יגיע הביתה, כך שנחסך ממנה להמשיך להביט במראה ולהתמרמר.
היא תהתה בהיסח דעת איך יכול להיות שהוא מקדים. אולי החליפו לו את המשמרת..?
אבל זה לא היה סביר. במקצוע של פרסי הייתה משמרת אחת, פעם ביום, מוקדם בבוקר. הוא היה עובד עירייה. ליתר דיוק, הוא עבד בפינוי פחי זבל.
כך שעל מנת להקדים הוא כנראה שיקר וטען הוא חולה.
היא לא יכלה שלא לחייך כשהעלתה את האופציה הזו בראשה. המחשבה שפרסי ישקר וידפוק את החברים שלו כדי לחזור הביתה ולהיות איתה מאוד שמחה אותה, אף על פי שלא הייתה מודה בזה בפניו.

אנבת' צעדה באיטיות לעבר המטבח ושלפה שתי כוסות יין מהמדף שמעל הכיור, והוציאה את הבקבוק החצי גמור מהמקרר. היא בעצמה אטמה אותו מחדש אמש לאחר שחיסלה חצי ממנו ועוד כמה בירות.
 לא היו לה בעיות שתיה או משהו, פשוט מחסום יצירתי קל. כבר חודש ושבועיים שהיא תקועה ללא רעיונות בתכנון המרפסת של הבניין עליו היא עובדת כעת. ולתסכול היה נטייה להוביל אותה לחיפוש אחר פתרונות קלים.
כך יצא שהיא מצאה את עצמה מבלה כמעט כל ערב בחודש האחרון שתויה מעט ועם ג'וניט בין השפתיים. בערב הספציפי שהיה אתמול גם הייתה לה חברה, כך שהיה תירוץ לחגיגה. פייפר באה לבקר אחרי מה שהרגיש כמו נצח (ובפועל היה חמישה ימים) שהן לא התראו.

"אני אומרת לך פייפס, בסוף אני עוד אמצא את עצמי מורה לאדריכלות..."  מלמלה אנבת' לעבר חברתה בייאוש.
חברתה, לעומת זאת, כבר מזמן לא הייתה פיכחת והייתה עסוקה בלספור את כל המפרקים שיש לה בגוף, ולא בדיוק הייתה קשובה לתלונות של הראשונה. ובכל זאת המצפון בראשה של פייפר לא איפשר לה להתעמק בשאלה שכה עניינה אותה ברגעים אלו, והיא פנתה להשיב לבחורה השרועה על הכורסא לידה.
"לא נכון, אנבת'. את יודעת שזה לא נכון." זו הייתה תשובה מספקת בעיני פייפר, והיא חזרה לסוגיה הקודמת שעסקה בה.
"לא, אני לא. יש מליון סיפורים כאלה. כל מורה לאדריכלות בטח ניסה להיות אדריכל. אני מתערבת איתך שכל המרצים שהיו לי באוניברסיטה כשלו בנסיון להצליח בעצמם, ולכן פנו להוראת המקצוע.", המשיכה אנבת'.
"אין שום סיכוי שאת באמת חושבת שזה מה שיקרה לך."
-"בטח שכן."
-"לא. שום סיכוי. לא קניתי", התעקשה פייפר.
-"למה לא?"
-"כי את יהירה מדי בשביל באמת לחשוב ככה."
-"כלבה.."
השתיים שתקו. כמובן שפייפר צדקה, אנבת' ידעה את זה. היא באמת הייתה יהירה מדי כדי להאמין או אפילו להעלות בדעתה את האפשרות שהיא לא תצליח כאדריכלית. אבל העדיפה להישאר בשקט על פני להודות שהיא סתם רוצה להתלונן ושפייפר צודקת.
היא גילגלה לעצמה עוד ג'וינט ושאפה באיטיות ועצימת עיניים, מאפשרת לעולמה להתערבב וצלילים ולתחושות לתקוף אותה. עברו כמה דקות עד שהיא הרגישה עצם כהה ורך מתנגש לה בפרצוף ומכריח אותה להתמודד עם המציאות.
זו הייתה פייפר שזרקה עליה כרית.
"בואי, אנחנו יוצאות לרקוד." ציוותה עליה פייפר בחוסר רגישות ובלי הבנה לחומרת המעשה.
"את זרקת עלי כרית", ציינה אנבת' את המובן מאליו ובכל זאת נשמעה מופתעת.
"כן, את התחלת להשמיע רעשים מוזרים. ואני רוצה לרקוד. אז בואי" חזרה פייפר על דבריה.
"אין שום סיכוי שאני יוצאת מהבית עכשיו." אמרה אנבת', עדיין מרגישה נבגדת בגלל החבטה בפניה.
"אם כך.." אמרה פייפר תוך כדי שהיא הולכת לכיוון מכשיר הסטריאו, "נרקוד כאן." היא אומרת ומפעילה את הרדיו.
אם מישהו היה מציץ לדירה או משקיף עליהן מהחלון בשעתיים הבאות, ללא ספק היה משוכנע שנכנס בהן דיבוק או שהן מנסות למוטט את הבניין על ידי ניעורו וחביטת גופן ברהיטים השונים.

2026, לוס אנג'לס, קליפורניה.

לפרסי היה חם. הוא הלך ברגליים יחפות על חוף הים לכיוון הבית כשבידו הוא אוחז גלשן.
זה עתה הוא סיים את שיעור הגלישה הרביעי שהוא לימד באותו היום, והוא היה מותש. חזהו החשוף וזרועותיו השריריות סובבו את מבתיהן של רבות מהנקבות בקרבתו, וגם של מספר זכרים.
הוא היה רטוב ומיוזע, וכל מה שרצה היה להתקלח, עדיף יחד עם אנבת', לאכול פיצה וללכת לישון ליום-יומיים הקרובים.
הוא השתדל להשאיר את הגלשן נקי מחול לאחר ששטף אותו, כי הוא ידע עד כמה אנבת' מתעצבנת כשהוא נכנס ו"מביא איתך חצי מהחוף! נשאר שם חול בכלל אחרי שאתה עוזב? נו, ברצניות, פרסי! תחלוק! ותתנער קצת לפני שאתה עולה הביתה!". אבל לצערו (וגם לצערה, לצורך העניין) חבורת נערים רצו לידו והעיפו חול עליו ועל הגלשן. וכבר לא היה לו כוח לחזור אחורה לשטוף אותו.
הוא לא יכל שלא לחשוב לעצמו כמה בקלות הוא יכול היה לזמן עכשיו קצת מים ולשטוף את עצמו ואת חפציו, אבל לאא. חייבים להיות פה בני אנוש. הוא ממש שמע בראשו את כירון נוזף בו על שימוש מיותר בערפול. כך שוויתר על התענוג הפשוט ועלה הביתה מלוכלך.

לאחר שהתקלח, חימם לעצמו אוכל והתיישב ליד השולחן, פייפר נכנסה הביתה מדברת בטלפון.
"..כן כן, אני יודעת.." היא אומרת לאדם בצד השני של הקו תוך כדי שהיא שואלת את פרסי עם העיניים מה הוא אוכל.
"..ווידאתי איתה את זה לפני שיצאתי, סתם היא מנסה עכשיו לצאת בסדר. אין לה באמת תירוץ".
שתיקה.
"טוב, כן, אני מניחה שאת צודקת. בכל אופן, נכנסתי הביתה. אדבר אח"כ. גם אני. מממ.. בי"
פרסי חייך לעברה.
"אני מורעבת" היא אומרת תוך כדי הליכה למטבח.
"עם מי דיברת?" הוא שאל בסקרנות.
"סתם, עם חברה מהעבודה. התקשרתי לרכל קצת.."
פייפר עדכנה אותו בפרטים תוך כדי שהם אכלו, ולבסוף היא נכנסה לחדרה.

השותפות בדירה עם פייפר וג'ייק הלכה טוב משהוא ציפה. בהתחלה הוא היה מלא ספקות, ולא רצה לחלוק את הבית שלו עם יותר נשים מההכרח, אבל לאחר תקופת הסתגלות קלה גילה שהוא מאוד נהנה מחברתה. גם בנוגע לג'ייק הוא היה מעט ספקני, כי הוא מאוד לא אהב את הצורה שבה הוא הסתכל על אנבת', ובאופן כללי הרעיון שגבר רווק והולל יגור באותו בית איתו ועם בת הזוג שלו היה נשמע לו בקושי נסבל. אבל גם במקרה הזה הוא הופתע לטובה ואנבת' זכתה להגיד לו את צמד המילים האהובות עליה: "אמרתי לך".

לאחר שצפה בחצי פרק של סדרת דרמה ספרדית בטלוויזיה בעיניים מזוגגות, פרסי התקשר לנייד של אנבת'. הוא לא הופתע כשהועבר לתא הקולי לאחר כחצי דקה של המתנה.
הוא ידע שאנבת' עובדת מאוד קשה ושהסיכוי שהייתה עונה לו היה מאוד נמוך, ובכל זאת, זה היה שווה את נסיון.
במקום זאת הוא השאיר הודעה וכתב שיש פסטה ושהוא הולך לישון. אם הוא לא יתעורר עד שהיא תחזור, שתעיר אותו.
הוא נכנס בין מצעיו ונרדם תוך מספר שניות.