התערבות כפולה

תקופה: קונדסאים, שנה שביעית.
ז`אנר: הומור, רומאנס, פלאפי.
דירוג: PG13 בכולם. שיפ: גיימס/לילי
אורך: לא ברור עדיין.
דיסקליימר: ה"פ לא שייך לי, גם לא הדמויות, רק העלילה. אה, כן, ו JK שולטת בעולם ! ~מוחעחעחעחחעחע D:~ הערות:

היי, תקשיבו, זה הפיק החדש שלי (:
כמובן - לילי/גיימס, אהבתי הנצחית . XD
נאמ, הפרולוג הוא לפני בטא, כשהיא תסיים אני אערוך (:
ערכתי, מקווה שיותר טוב עכשיו 3>
***
""פעם אחת, לפני שנים רבות, בארץ רחוקה, בטירה נפלאה ו - אה, סליחה, זו לא ההתחלה הזו. טעות בספר."
"קדימה, קרניים, אני לא הולך להמציא לך את הסיפור."
"מצטער, ירחוני. טעיתי בספר."
ג'יימס פוטר ורמוס לופין ישבו על מיטתם בחדר הבנים שבמגדל גריפינדור. רמוס ניסה
לכתוב בשביל ג'יימס, וג'יימס לא ידע מה לומר.
"קרניים, אתה התערבת, זו הבעיה שלך. קדימה, תתחיל לשפוך. אני מחכה." התערב גם סיריוס שנכנס לחדר.
ג'יימס נאנח. "לא הייתי מתערב אם הייתי יודע שזה מה שיקרה."
"אתה לא שמח ממה שהמפלצת עשתה לך?"
פניו של ג'יימס התעוותו. "אל תקרא לה מפלצת רך–כף. דיברנו על זה."
"סליחה," התנצל סיריוס. "שכחתי לרגע."
ג'יימס נשם עמוק. "אוקי, אז זה מתחיל ככה."
*
בבוקר יום ראשון של הראשון באוקטובר התעוררה לילי אוונס משנתה. היא פקחה את עיניה והביטה סביבה; ארבעה מיטות, כולן עם כילות אדומות, חלון אחד עם וילון ורדרד, אין ספור קרני שמש שנכנסו מבעד לחלון, שלוש בנות מלבדה ובן אחד, ארון לבן אחד– רגע, בן אחד?!
"פוטר, תעוף מפה עכשיו לפני שאני קוראת לפרופסור מקונוגל!" צרחה לילי, שועטת לעברו ממיטתה בשרביט שלוף.
קייטלין, משמאלו של ג'יימס, התהפכה בשנתה.
ג'יימס הרים ידיים. "הלו, הלו, אני פה בשביתת נשק! אנחנו עושים תעלול למילטון."
לילי הנמיכה את השרביט בחשד. "בסדר, מה אתה רוצה?"
"איפה החדר שלה?"
"מצד שמאל, המסדרון השני. אתה יכול ללכת רגיל. הן ישנות כל-כך עמוק, ונוחרות כל-כך חזק
שהן לא ישמעו אותך."
"תודה. אוונס, אולי את לא כל-כך גרועה אחרי הכל."
"יופי לי. עכשיו תעוף מפה לפני שאני מפוצצת אותך למיליוני חתיכות קטנות."
*
"לילי אוונס איימה עליך?" נחנק סיריוס מצחוק.
"שתוק, רך-כף, דווקא הולך לו טוב, אל תהרוס." גער בו רמוס.
"כן, רך-כף, שתוק, דווקא הולך לי טוב." ג'יימס שם עצמו כנעלב.
"בסדר, בסדר, מצטער, אתה יכול להמשיך." אמר סיריוס, מוחה את הדמעות מעיניו.
*
"מה שתגידי, אוונס..." המהם ג'יימס, והסתלק בשקט דרך הדלת הפתוחה.
לילי שבה אל ספירת המלאי. ארון לבן אחד, ארבעה שולחנות מהגוני, ארבע שידות ורדרדות ושתי בנות ערות.
"בוקר טוב, מוניק." לילי חייכה אל חברתה.
"המממ, המממ..." המהמה אליה מוניקה, חצי ישנה.
לילי חייכה חיוך רחב והתכופפה להרים כרית אדומה שנפלה ממיטתה.
"אהה!" קראה מוניקה כאשר לילי זרקה את הכרית עליה.
מהרעש התעוררה קייטלין ונפלה על הרצפה בבהלה.
"מטורפות! למה אתן צורחות ב–" היא הציצה בשעון הקיר. "שמונה בבוקר ביום ראשון?!" לילי ומוניקה משכו בכתפיהן וקמו.
"קדימה, אתן באות לשפוך על קרול מים?" שאלה מוניקה בחיוך זדוני.
"היא תרצח אותך..." חייכה גם לילי.
"יש לי תשע נשמות. גנבתי שמונה מהחתול שלי אחרי שהוא מת." אמרה מוניקה בחצי הדרך לחדר האמבטיה.
"הו, מוניק, מה נעשה איתך כשתגיעי לכלא לעבריינים צעירים?" נאנחה בדרמתיות קייטלין.
"אין לי שום מושג, ובינתיים אין לי כוונה להגיע לשם." הצהירה מוניקה ושפכה על קרול מחצית מהכוס שמילאה.
"אה! אני נשבעת לך, מוניקה, יום אחד אני אתנקם בך על כל זה!!!" הצעקה הדהדה בכל רחבי המגדל. אבל זה לא היה משנה. הרי כולם היו רגילים לאותה הצרחה, בדיוק בשמונה בבוקר כל יום ראשון.
*
"אז ככה, ידעת מה קרה שם אחרי שהלכת?" שאל סיריוס בהתעניינות.
גיימס הנהן. "שמעתי את הצרחה והיא סיפרה לי."
"אהא." המהם סיריוס וחזר להתעמק בחוברת בגדי הים של המוגלגים. המוגלגיות, ליתר דיוק.
"שוש, סיריוס, לחזור על מה שאמרתי, שוב?"
"no need." ענה לו סיריוס באנגלית מבלי להרים את ראשו.
*
בינתיים, במסדרון שמחוץ לחדרן של לילי, מוניקה, קייטלין וקרול, עמד ג'יימס מדושן מעונג.
"קדימה, רך-כף, צא מהגלימה" אמר ג'יימס, והחווה אל האוויר בידו.
בחור גבוה, בעל שיער שחור ועיניים אפורות שהביטו במבט שובב תמידי, הופיע כאילו מן האוויר.
"השגת את זה?" שאל ג'יימס בציפייה.
"ברור שהשגתי את זה! אתה לא סומך על חברך הטוב ביותר?" שאל סיריוס בחיוך רחב.
"למען האמת, לא. לא כשהוא נמצא בחדר מלא בבנות ישנות. אז, תסביר לי שוב, איך הפעלת את המכשיר הזה של המוגלגים? המאצלמלה הזו?" התבלבל גיימס.
"לא מאצלמלה – מצלמה! זה מכשיר שמצלם תמונות. חכה רק שנייה, ויהיו לנו תמונות של אהובתך הג'ינג'ית בכותנת הלילה שלה שאפשר לפרסם בכל המועדון." אמר סיריוס, מחייך חיוך מבשר רעות.
"אוה, זה הולך להיות טוב." חייך גיימס את חיוכו הזדוני המפורסם.
"נהדר. עכשיו אם תסלח לי, אני חוזר לישון." פיהק סיריוס וגלש למטה לחדר המועדון.
-
"פוטר!" צרחה חזקה הדהדה כבום על–קולי ברחבי הטירה. הצעקה הייתה כל-כך חזקה שאילולא חלונות הטירה היו מוגנים בקסם, סביר למדי שהיו מתפוצצים.
"מה, אוונס? אוהבת את האלבום שעשינו לך?" אמר ג'יימס, ניגש אל מקור הצרחה.
"לא! מאוד לא! אני שונאת אותך!" צרחה לילי, תופסת בצווארונו.
"היי, היי, בלי חניקות! את לא רוצה שישעו אותך, נכון?" ג'יימס גמגם בחוסר אוויר.
"לא אכפת לי! מה נראה לך שאתה עושה?!" צעקה לילי.
בזמן שהריב התנהל לו כמו בכל יום ביומו, בחור שחור שיער התהפך בינתיים במיטתו.
למעשה, הצעקה של לילי הייתה חזקה כל–כך עד שהיא עברה את חמשת גרמי המדרגות, את שלושת חדרי השינה, את שמונה השמיכות, ששת הכריות, שלושה לחשי השתקה שונים, זוג אטמי אוזניים אחד, והעירה את סיריוס בלק משנתו – דבר שכל תלמיד בהוגוורטס ימליץ לכם לא לעשות.
סיריוס קם, שלף את אטמי האוזניים מאוזניו, דילג את חמשת גרמי המדרגות, שלושת חדרי השינה בכמה שניות ספורות, עד שנחת בקול רעש בחדר המועדון.
"די! שקט ,שקט ,שקט ,שקט ,שקט!" הוא צעק, שקט מופתי השתרר בחדר.
הוא התקדם לעבר ג'יימס. "אתה– אתה מטומטם על זה שלא ברחת ישר!" אמר.
"ואת– את מכשפה מעצבנת, ואין לך זכות לחנוק אף אחד!" הוא רעם.
"ושניכם– שניכם זוג מפגרים שצריכים להתחתן, ולעזוב את כולנו עם הבעיות שלכם, כי חלק מאיתנו," ובנקודה זו הצביעה על עצמו עם שתי האצבעות המורות שלו, "מנסים לישון!"
הוא תקע את אטמי האוזניים שלו חזרה באוזניו, גרר את מוניקה בידה לעבר חדרו, ובזה נגמר טקס יום ראשון של כל שבוע.

"תקשיבי, אי אפשר ככה, אנחנו חייבים לגרום להם לחבב אחד את השני!" הודיע סיריוס למוניקה כאשר הם הגיעו חזרה לחדרם של הקונדסאים.
"אני יודעת, אבל זה לא ילך! הם זוג מפגרים, וזהו זה." נאנחה מוניקה.
"טוב, למעשה, יש לי כבר תוכנית." הודה הנער.
"והיא.?" הסתקרנה מוניקה.
"אז זהו..." אמר לה.
איש מהם לא יצא משם במשך השעתיים הקרובות, וכל גריפינדורי באותם השנים יוכל להעיד לכם שהרבה שמועות היו על מה הם עשו שם.

 *בקרוב פרק 1*

		הפרק הבא