אני אוהב אותך

אני יודעת שזה מתקדם מהר מדי, אבל זה מה שיצא... וההתחלה קצת דומה למה שקרה ללילי וסנייפ (שהוא קרא לה בוצדמית בשנה החמישית שלהם) וזה קצת העתקה אז סורי...

קריאה מהנה (:

פרולוג

זה היה ערב חג המולד. רוב היום החלטתי להישאר בחדר המועדון, כי לא רציתי לראות אף אחד. עבר שבוע מאז שהחבר הכי טוב שלי לשעבר, ליאו, קרא לי 'בוצדמית'.
החלטתי לצאת החוצה למדשאות, ולא היה אף אחד בחדר המועדון. 'רק אני נשארתי בהוגוורטס בחג המולד מגריפינדור...' חשבתי לעצמי.
בסוף, כשהתחיל קצת להתקרר, נכנסתי פנימה. הטירה הייתה חמימה ונעימה, יותר מהאוויר הקר של חג המולד.
עליתי לחדר המועדון, ואמרתי לאישה השמנה "לב אמיץ" והיא הכניסה אותי לחדר המועדון.
פתאום הרגשתי במשב רוח קריר שעובר על פניי, והידקתי את הכובע של המעיל שלבשתי לראשי.
הדבר האחרון שראיתי היה זוג כפות ידיים גדולות מכסות את פניי ואז התעלפתי.

"מי את?!" דרש קול עמוק ומוכר של נער.
"אנה קולינס," אמרתי בקול מפוחד.
"תוכיחי לי שאת אנה קולינס!" אמר הנער.
"אוקיי." בלעתי את גוש הרוק שהיה בגרוני.
"האם אנה קולינס וליאו מקלין התנשקו?" שאל.
מיד פרצתי בבכי. והבנתי מי היה הנער. הנער היה מייקל ג'ונסון, מהשנה החמישית בגריפינדור. היינו החברים הכי טובים. תמיד סיפרתי לו הכל, כל מה שהרגשתי, כל מה שחשבתי.
"אנה, אני מצטער," קולו של מייקל התרכך. הוא כרך את זרועותיו סביבי וחיבק אותי בחום.
התייפחתי בזרועותיו, ולא ניסיתי להיחלץ ממנו. מגעו היה חמים ודואג... ואוהב.
מייקל קירב את פניו אליי. לא התנגדתי אליו.
הוא הרים את סנטרי לגובה פניו, ונישק אותי.
נעניתי לנשיקתו של מייקל.
התנשקנו כך, במשך שתי דקות, עד שהתנתקנו כדי להסדיר את נשימותינו.
"אני אוהב אותך, אנה," אמר מייקל והביט בעיניי. האש שבעיניו ריצד בתוכו. ראיתי שהוא באמת מרגיש ככה.
"גם אני אוהבת אותך..." אמרתי ומייקל נישק אותי שוב.

נגמרה חופשת חג המולד. התלמידים חזרו לבית הספר, ותאריך היציאה להוגסמיד פורסם.
מחר היציאה להוגסמיד תתקיים. ועוד שלושה ימים יהיה גם יום האהבה. אני כל כך התרגשתי.
אף אחד לא ידע שאני ומייקל חברים. כל הבנות בהוגוורטס אהבו אותו. הוא היה חתיך, שזוף, בעל שיער בלונדיני ועיני אגוז חומות, והוא גם היה המחפש של קבוצת גריפינדור.
עוד יומיים יום האהבה, ומייקל עדיין לא הזמין אותי לצאת איתו. אני התחלתי לחשוב שהוא בגד בי עם מישהי אחרת ויותר שווה, אבל הופתעתי לגלות אותו, מכסה לי את העיניים ושואל מי זה, ביום של היציאה.
"הבחור המהמם שנישק אותי לפני כמה ימים," אמרתי ומייקל חיבק אותי.
עד עכשיו מייקל לא יצא עם אף אחת מהבנות בהוגוורטס. הוא חיכה לבחורה שאהב.
המבטים המקנאים של הבנות בהוגוורטס תקפו אותי ברגע שגילו שמייקל מחבק אותי, החנונית שכל הזמן לומדת, לא מבריזה ועושה שיעורים ומתנהגת כראוי בכיתה.
מייקל היה מבריז מדי פעם, אבל לא הרבה.
יצאנו להוגסמיד.
מייקל לקח אותי לבית הקפה של מדאם פודיפוט.
שתינו שם בירצפת ואז מייקל לקח אותי לגשר של העיירה וכיסה את עיניי במטפחת אדומה כדם, בעלת גוונים של זהב.
הוא לקח את ידי והוביל אותי אל מקום כלשהו. כשמייקל הסיר את המטפחת מעיניי, לא האמנתי למה שראיתי; היה מולנו נהר קטן שזרם לאורך הגדה, והקיף את האי הקטן שעליו עמדנו. הייתה שם שמיכת פיקניק קטנה וסל אוכל, וכר הדשא היה רך.
"זה מדהים," אמרתי, מביטה בהכל בפעם השנייה והשלישית.
מייקל נישק אותי שוב.
שפתיו היו רכות וחמות. התענגתי על המגע הזה שלו. המגע האוהב הזה, ואז התנתקנו.
אחר כך שכבתי על המדשאה כשראשי על ברכיו של מייקל. הוא העביר את ידיו בשערי ודיברנו ביחד, עד שהיציאה הסתיימה.
חזרנו להוגוורטס בערב, צוחקים ונהנים. נשמע קול צעקה, ולחש פגע בי, היישר בגב.
קרסתי על הרצפה.

התעוררתי במרפאה. מייקל ישב לידי, וליטף את גב ידי.
כשפקחתי את עיניי, מייקל הביט בי.
"אנה!" אמר והידק את אחיזתו בידי. "מדאם פומפרי! היא התעוררה!"
מדאם פומפרי זינקה ממשרדה היישר אל מיטתי.
"כמה זמן ישנתי?" שאלתי בלחש את מייקל.
"יומיים." מייקל הביט בי בדאגה. "אל תדאגי, השיעורים שלך פה," הוא החווה לעבר השידה שליד המיטה שלי. "ידעתי שתכעסי אם אני לא אתן לך את השיעורים..."
התחלתי לצחוק והוא הצטרף אליי.
"מתי אני משתחררת?" שאלתי שוב.
מייקל הביט בי בדאגה ורק אז ענה. "היום," הוא נשך את שפתו והידק את אחיזתו בי.
"למה אתה נשמע כאילו זה לא משהו טוב?" שאלתי בהיסוס.
"אהמ... אנה היום זה יום האהבה." מייקל הביט בי בחשש מסוים.
"מה קרה?" לא הבנתי מה קרה למייקל.
"אנה, אוכלי המוות פרצו להוגוורטס. דמבלדור יצא לאיזה משהו עם הקסמהדרין ואת-יודעת-מי הטיל הגנות כל כך חזקות שדמבלדור לא נכנס בינתיים להוגוורטס. לדעתי הוא פשוט רוצה למצוא עזרה כדי שלא יהרגו אף אחד." מייקל היסס.
‎"אתה יודע מה הולך לקרות לי," אמרתי, כשדמעות מאיימות לפרוץ מעיניי.
‎"אנה... הוא מענה אותם. הוא מענה את כולם. כל ילדי המוגלגים..." קולו של מייקל נסדק. "הם נמצאים במרתפים. כל רגע מענים אותם. עוד כמה ימים הוא יהרוג אותם." מייקל הביט בי, כשעיניו נפוחות ואדומות. "גם מי שהתנגד לו. הוא יהרוג את כל מי שרק ניסה להילחם בו."
‎וולדמורט הולך לענות אותי ולהרוג אותי.
‎זה הדבר היחיד שעלה לי בראש באותו רגע.

סוורוס סנייפ, אוכל מוות, לקח אותי למרתפים.
"אני אוהב אותך," אמר לי מייקל בפעם האחרונה והדביק לי נשיקה על השפתיים.
"גם אני אותך..." ‎אמרתי לו, רגע לפני שנגררתי על ידי סנייפ למרתפים החשוכים.
הכניסו אותי לתא שהיו בו כל ילדי המוגלגים והמתנגדים. משום מה, היינו רק אני ועוד כמה ילדים מהשנה השישית והשביעית. לא מהשנה הראשונה עד הרביעית. אני הייתי היחידה מילדי המוגלגים שבשנה החמישית.
שכבתי על המיטה הפנויה היחידה, ופרצתי בבכי.
קודם כל, פוגעים בי בקללה ואני מעולפת יומיים, ואז כשאני מתעוררת, לוקחים אותי בשבי אוכלי מוות שעוד מעט יהרגו אותי.
"הכל בסדר," אמר נער אחד, שהתיישב על המיטה שלי. הוא היה בשנה השביעית מגריפינדור. קוראים לו אנדריי.
"אנה, הבטחתי למייקל שאני אשמור עלייך." הבטתי בעיניו, ואז הבנתי.
זה היה אח של מייקל. אנדריי ג'ונסון.
הנהנתי, והוא אחז בידי. "אנה, מייקל אוהב אותך. הוא ישבר אם תיהרגי. בבקשה, אל תעשי לו את זה. את לא יכולה להישבר. הכל יהיה בסדר." אנדריי הביט בי.
מחיתי דמעה והבטתי היישר בעיניו. לרגע חשבתי שהוא מייקל. "אנדריי, איך אתה יכול להבטיח לי דבר כזה?"
"כי אני יודע." אמר וחיוך ממתיק סוד עלה על פניו. הוא פנה ללכת ממני, ונשכבתי על מיטתי באפיסת כוחות.
כשהתעוררתי, שמעתי קול מוכר של נערה. לילי אוואנס. היא הייתה גדולה ממני בשלוש שנים.
"ג'יימס, היא לא נראית טוב. בוא תעזור לי איתה!" קולה הבהול של לילי אוואנס נשמע היטב במוחי אף על פי הצרחות שנשמעו ברקע.
הרגשתי ידיים חסונות שנשאו אותי למקום כלשהו, ואז ראיתי רק לבן. הבחור שנשא אותי השכיב אותי על מיטה, ומיד הרגשתי שפתיים חמות על שפתיי.