מלחמה בלב ים (פרסארס)

פרק ראשון:

פרסי סגר מאחוריו את הדלת בעדינות בכדי לא להעיר את מי שנרדם שם בפנים.
לרגע הוא הצמיד את מצחו אל הדלת הקרה, נשם עמוק ואז הזדקף ופנה החוצה.
עורו סמר אף שהלילה היה נעים, אך מגע האדם ההוא נצרב בבשרו והעביר בו צמרמורת כל פעם מחדש.
פרסי ניגב את שפתיו בגב כף ידו וניסה לנער את מאורעות אמש ממחשבותיו, מאיץ את צעדיו אל עבר היציאה מהמקום הנוצץ הזה.
"צריך טרמפ, אפס?"
הקול הקפיא את צעדיו ופרסי החל לחוש איך כעס מתפשט בעורקיו.
"ארס." הוא סינן בשיניים חשוקות. ואכן האל עמד שם, נשען על אחד מעמודי השיש הגבוהים בבגדיו השחורים ובמעיל העור הארוך. משקפי שמש כהים מסתירים את מה שפרסי ידע שהם ארובות עיניים שחורות וריקות שרק להבות אש יוקדות בהם.
"מה אתה עושה כאן?" שאל פרסי, אצבעותיו נסגרות בחוזקה על העט שהיה בעצם אנקלוסמוס חרבו בכיס מכנסיו.
"ש*אני* אפספס הזדמנות לראות את הגיבור המהולל יוצא סמוק כמו בחורה מחדרו הפרטי של אפולו? אין שום סיכוי!! הייתי מצלם את זה ישירות לאולימפוס ונותן לחבר'ה שם קצת שעשוע אם לא הייתי רוצה לראות את זה קודם בעצמי." ארס גיחך, מחייך חיוך מזלזל שהביע כולו דחיה.
פרסי נשם נשימה עמוקה. הוא ידע שדמו רותח בעיקר כי הוא נמצא בנוכחות אל המלחמה, מעבר לזה שארס היה שמוק מטומטם ששווה היה לדמיין אותו סובל בכל רגע נתון.
אבל פרסי הבין שאין כל טעם בלתת לארס את מה שהוא רוצה ולכן, בקושי גדול, הוא עזב את העט והוציא את ידיו ריקות מהכיסים.
"אל תתגרה בי כמו תינוק ארס, אין לי מצב רוח למשחקים שלך הלילה." ופרסי חזר להתקדם לעבר היציאה.
רעש המתכת נשלפת מהנדן וחרבו של ארס הייתה מונחת תחת סנטרו של פרסי כשהאחרון חלף על פניו.
"שקול את המילים שלך פרחח, אל תשכח מי הוא שעומד מולך. אתה אולי חושב שאתה עדיין גיבור אבל תראה את עצמך עכשיו. משחק ושעשוע לאלים."
ידו של פרסי כבר חזרה להתהדק סביב אנקלוסמוס וגופו רעד מכעס.
"תוריד את החרב שלך ארס ותתמודד מולי כמו גבר. כמה שפל מצדך לאיים עליי בדיוק כשאני כולי חשוף."
ארס צחק בקול, צליל קולו ממלא את האוויר עד שפרסי חשש שאפולו יתעורר. הוא ניער במהרה את הרגש הזה מלבו.
ארס הוריד את חרבו אבל לפני שפרסי הספיק לשלוף את אנקלוסמוס ידו של ארס תפסה בשיערו ומשכה את ראשו לאחור בחוזקה. ידיו של פרסי קפצו לאחוז בידו של ארס אך האל לא שחרר את אחיזתו.
ארס רכן אל אוזנו של פרסי, מהדק את אצבעותיו סביב שיערו השחור של הבחור ירוק העיניים.
"לא היום פרסאוס ג'קסון, אבל בקרוב חרבי תהיה מונחת על צאוורך ובפעם ההיא אתה תהיה שלי."
ואז ארס החל לזרוח ופרסי עצם את עיניו בחוזקה והסב את מבטו, מרגיש את אחיזתו של ארס נעלמת ויודע שהסתכלות ישירה באל בצורתו המקורית תהפוך אותו לפחם.
ארס נעלם.
"לעזאזל!!" פרסי צעק בזעם. הוא כעס כול כך שכבר לא היה אכפת לו מי עלול להתעורר.
לרגע חשב שהוא שומע את צחוקו המשועשע והמזלזל של ארס נישא באוויר.
פרסי פרע את שערו בידו, הקרקפת שלו שרפה וראשו פעם בכאב.
"חתיכת אדיוט." הוא מלמל ואז פנה ויצא מהמתחם.
***

זה לא שהוא קיבל יחס רע מאפולו, הוא פשוט לא קיבל את היחס אליו יחל.
בעוד שפרסי השתוקק שאפולו יתייחס אליו כאל יותר מחבר טוב שמוכן לספק את צרכיו המיניים אפולו העדיף להמשיך להיות אל השמש הפלרטטן, רודף השמלות והרווק.
ופרסי לא יכול היה להאשים אותו.
חצויים רבים במחנה שהפרש גילם לא היה רב היו הוכחה מספקת לכך שאלים לא מתחייבים.
הם מתאהבים, הם משתובבים, הם מביאים ילדים- אבל הם לא מתחייבים.
בשביל פרסי בכלל להיות זה שבמשך יותר מחצי שנה אפולו רוצה בנוכחותו היה אמור לגרום לו להרגיש מיוחד, אבל בכל לילה כשאפולו היה מגיע הוא היה ממלא את החדר בסיפורים על המחזרות והמחזרים הבלתי נגמרים שהוא פגש לאחרונה, מתייעץ עם פרסי לגבי זה או אחר, ואז מנשק אותו על שפתיו בעדינות ולוחש לו שהלילה הוא רוצה אותו, ופרסי ידע שבלילות שאפולו לא נמצא הוא בעצם רוצה מישהו אחר.
פרסי עצם את עיניו אבל ידע שהוא לא יצליח להירדם.
ארס הארור, זורק מילים ככה באוויר רק כדי לראות את פרסי מאדים בכעס.
אף פעם לא היה נמאס לאל המלחמה מלהציק ולהשפיל את פרסי. אפשר היה לחשוב שהוא עוקב אחריו.

פרסי דחק את מילותיו של ארס אל אחורי מוחו, לחשוב על עצמו כמשחק ושעשוע לאלים ממש לא ירומם אותו, להפך, זה ירתיח את דמו והלא זה מה שארס רוצה.
השמש כבר הפציעה וכמו בכל בוקר זה רק גרם למחשבותיו לשוב ולהתמקד במי שאחראי לכך.
אחח... מה יהיה איתך אפולו?
במאמץ קל פרסי התרומם ממיטתו וניגש לרחוץ את פניו.
הוא חייב להשכים לפני החניכים כי זה יהיה ממש מביש אם הם יתעוררו לפני המדריך שלהם.
עברה שנה מאז שפרסי התחיל להשלים את הבגרויות שלו תחת הלחץ הבלתי פוסק מאנבת', אבל הוא עדיין חוזר בחופשות הקיץ והחגים למחנה החצויים לאמן את החניכים בחרב.
החודשיים המתוקים האלה היוו לו נחת רוח, הוא היה משקיע את כל מאמציו בכדי להכשיר כמה שיותר חצויים.
הוא ידע שכמה מהחניכים אומנם מעריצים אותו אבל גם לא מהססים ללחוש מאחורי גבו שהוא פרנואיד.
פרסי תמיד היה קשוח איתם כאילו בכל רגע עלול לפרוץ קרב על גבעת מחנה החצויים. מצד שני, הם לא קיבלו תגובה שונה מכירון או מהמדריכים האחרים. כמו שכירון נוהג לומר, "הסכנה תמיד מרחפת איפשהו באוויר." אפשר רק להניח שזאוס לא אהב את הביטוי הזה.

פרסי פתח את הדלת, מתכונן לעוד יום של אימונים אבל מעד לאחור כשראשו של בלאקג'ק, הפגסוס, נדחף אל תוך ביתן שלוש.
-בוקר, בוס!- קולו של הסוס רעם בראשו של פרסי.
"היי גבר, מה אמרנו על הכינוי הזה?" אמר פרסי. לראשונה מזה שעות חיוך מפציע על שפתיו.
-שמע בוס, העניינים מתחמממייםםם- בלאקג'ק צהל.
"מה הכוונה?" שאל פרסי, הולך בעקבות הפגסוס שיצא מהביתן וסוגר אחריו את הדלת.
-שמעתי דברים, כאילו, לא התכוונתי לשמוע בכוונה! זה לא שאני פגסוס צטטן או משהו כזה 'תה יודע, אבל מתחתי כנפיים לייד הבניין המרכזי ושמעתי את הלורד דיוניסוס ואת כירון מדברים-
"ומה הם אמרו?" פרסי הרגיש קצת רע לשאול אבל אם בלאקג'ק מצא לנכון לבוא עד אליו כדי לספר לו, אולי זה משהו שקשור בו.
הוא עצר והרים את מבטו אל הבניין המרכזי בדיוק בזמן כדי לראות את כירון בצורת גופו המלאה יוצא מהפתח ולצידו מר ד'. שניהם הרימו את מבטיהם לעבר פרסי, כאילו ציפו לראות אותו משקיף אליהם.
בלאקג'ק נלחץ, -אני, אממ, אדבר איתך אחר כך בוס, דיוניסוס מפחיד- והוא דהר משם, פורש את כנפיו וממריא.

"מה כבר הספיק להגיד לך הסוס החטטן?" שאל מר ד' כשפרסי טיפס את המדרגות לבניין הראשי ונעמד מול שני הגברים.
פרסי החליק על העלבון לסוסו האהוב "הוא לא הספיק להגיד לי כלום." אמר.
"יופי, אם כך, שב פרסי יש משהו שנצטרך לדון בו עמך." כירון החווה לשולחן ולכסאות שעמדו במרפסת.
דיוניסוס נקש באצבעותיו וכיסא הגלגלים הקסום של כירון הופיע לצידו.
"תודה לך מר ד'" אמר כירון, מכניס את גוף הסוס שלו אל תוך הכיסא הקסום, דקה לאחר מכן הוא היה נראה כמו סתם בחור מבוגר ונכה, אם כי עיניו הסגירו את המראות והימים בהם חזה במשך אלפי שנות חיו.
"שוב אתה מכניס את כולנו לצרות פרחח." אמר מר ד' עם התיישבותו במקומו.
פרסי ידע שמר ד' אוהב לדבר כאילו החצויים ממררים את חייו וניסה להזכיר לעצמו לא להתעצבן על הדרך בה דיוניסוס בוחר כל פעם מחדש להתנסח.
"אפרודיטה נעלמה." אמר כירון, בוודאות מנסה להסיח את מר ד' מכל המשחקי מילים והמתח שהוא כול כך אוהב ליצור.
"מה?" פרסי לא הצליח להבין. מה זאת אומרת נעלמה? היא אלה. ואיך לעזאזל זה קשור אליו?
"אני יודע שזה מבלבל נערי אבל היא לא סתם נעלמה, יש משהו מאוד לא בסדר עם העלמות שלה, באולימפוס עלה החשד שהיא נחטפה."
"נחטפה?? איך אפשר לחטוף אלה?" פרסי פשוט לא הצליח להבין.
"אחח חצויים טיפשים, כבר הספקת לשכוח איך הלכת לך להציל את האלה ארטמיס לפני כמה שנים לאחר שהערים עליה הטיטאן אטלס?" מר ד' שוב נקש באצבעו ופחית דיאט קולה הופיעה באוויר, הוא פתח אותה ולגם ממנה ארוכות.
ידו של פרסי קפצה בתגובה אל שיערו, להיכן שפס שיער לבן קישט את שערותיו השחורים, זכר לאותו הרגע בו החזיק את השמיים על כתפיו.
"כמובן כמובן.. כמה אצילי." מלמל מר ד', ממשיך לשתות מהקולה שלו.
פרסי בלע את רוקו, כעס קל מחלחל בו נוכח נימת הזלזול בקולו של אל היין.
"תגיע לנקודה בבקשה כירון." אמר פרסי, בכוונה מפנה את השיחה אליו.
"כן, ובכן, אז האלה אפרודיטה נעלמה ושני אלים יצאו מאוד כועסים מהסיטואציה החמורה הזאת. האחד הוא כמובן הלורד הפייסטוס בעלה של אפרודיטה, והשני הוא-"
"ארס." השלים פרסי. שיניו חשוקות.
"הלורד ארס." תיקן אותו כירון, פרסי התעלם.
כמה צפוי שפרסי יסתבך במשהו שאין לו שום קשר אליו כל עוד ארס מעורב בזה.
"ארס לא יכול להאשים אותי," אמר פרסי בתקיפות, "הוא פגש אותי אתמול, אם הייתי קשור בצורה כלשהי להעלמות של האלה אפרודיטה אז איך יכולתי לנהל איתו שיחה אתמול בלילה?"
דיוניסוס הרים לפתע את ראשו מהתעסקותו בפחית הקולה ופרץ בצחוק.
"ארס אמר שתכחיש את זה, אז באמת היית שם אתמול בלילה?"
כירון היה נראה מבולבל, "היית איפה?"
דיוניסוס גיחך נוכח לחיו המאדימות של פרסי, אבל כשפרסי פצע את פיו בכדי להגיב הוא שוב התערב.
"לא חשוב, ארס באמת אמר שהוא פגש אותך אתמול בלילה, הוא אומנם לא מאשים אותך במעורבות בחטיפה של אפרודיטה אבל הוא כן מאשים אותך בזה שהסחת את דעתו ובגללך הוא לא היה שם בזמן כדי למנוע את מה שקרה."
פרסי פער את פיו בתדהמה. "*אני* הסחתי את דעתו?!" ידיו נקמצו לאגרופים בכעס.
"פרסי, הפייסטוס מאוד כועס, במיוחד על ארס. וארס בתגובה מאשים אותך. זה רק הגיוני שתצאו ביחד שניכם לחפש את אפרו-"
"אני לא הולך עם הפחדן השקרן הזה לשום מקום!" פרסי התרומם מכיסאו בכוח כזה שהכיסא הועף לאחור.
רעם הרעים בשמיים הקיציים וכירון ודיוניסוס הביטו בו במבט משתומם.
"אתה אף פעם לא לומד לתת כבוד, אפס." קול לעגני נשמע מאחורי פרסי והוא סב במקומו באיטיות.
ארס עמד שם בחיוכו הלגלגני ואז דרך על משענת הכיסא המוטל לרגליו כאילו היתה עלה וטו לו, הכיסא התנפץ לרסיסים.
"אחרי שנמצא את אפרודיטה אני אעניש אותך על המילים הללו, פרחח." הוא ירק הצידה ואז התקרב אל השולחן, מר ד' התרומם מכיסאו וכירון נחלץ מכיסא הגלגלים שלו, מכבד את נוכחותו החדשה של אל המלחמה.
"אני לא מבין למה אל במלחמה בכבודו ובעצמו צריך ליווי של חצוי כדי למצוא אלה." אמר פרסי בזלזול, הוא הרגיש כאילו הוא עומד להתעוור מרוב כעס.
הוא כול כך כעס, הוא כעס על כירון שלא עמד לצידו, על מר ד' שהיה נראה כאילו הוא נהנה מכל הסיפור והכי הרבה הוא כעס על ארס. אל נפוח ומטומטם. משהו באיך שהדברים התגלגלו היה נראה לפרסי שיקרי והוא היה מוכן להישבע בנהר סטיקס שארס מעורב.
"אתה צריך להגיד תודה על הזכות נער אצות, איתי אתה עומד לראות דברים שלא חלמת עליהם. זה יהיה מסע החיפושים הכי מסעיר שתקלע אליו בחיי האנוש העלובים שלך." ארס חייך בממזריות, לחלוטין נהנה ממראה פרסי הרותח מכעס.
"הו הו לא הייתי ממהר כול כך להשוויץ בכל הכוח שקצת חסר לך עכשיו, ארס." דיוניסוס מעך פחית קולה מרוקנת, שתי פחיות כאלה כבר היו זרוקות על השולחן.
"אתה מדבר יותר מידי, דיוניסוס, לעומת אל שלא השתכר כבר כמה עשרות שנים." ארס עקץ בחזרה אבל פרסי שם לב שהוא החוויר. ידיו של אל המלחמה נסגרו ונפתחו בצורה שהביעה חוסר נוכחות.
"כוח שחסר לך? למה הוא מתכוון?" פרסי נפנה לארס באחת.
"אם תדחוף את האף שלך לעניינים שלא שלך אל תתפלא אם תאבד אותו. ואז כבר לא תהיה כזה יפה." סינן ארס, מביט בפרסי מלמעלה.
פרסי סגר את פיו בתרעומת.
"בכל אופן," כירון נאנח בעייפות, "אין טעם להיוועץ באורקל פרסי מאחר שאתה תחת חסותו של אל. הפייסטוס לא יתרצה אם שניכם לא תצאו למצוא את אפרודיטה מאחר שהוא מוצא בכם את האשמים העיקריים."
"שימצא את אפרודיטה בעצמו." מלמל פרסי, עוד רעם טלטל את השמיים.
"אני מבין שטיפש כמוך הספיק גם לשכוח שהיא החברה שלי?" להבות נדלקו בעיניו של אל המלחמה בעודו מישיר את מבטו אל פרסי.
"תירגעו בבקשה. ארס, הילדים שלך בביתן חמש ישמחו לראות אותך כאן ובאשר אלייך פרסי אולי כדאי שתלך להתכונן. תצאו מחר עם שחר?" את השאלה הפנה כירון אל ארס ובכך גרם לפרסי להרגיש עוד יותר חסר חשיבות משהרגיש כל העת.
ארס השיב בניד ראש ואז הסתובב וירד במדרגות הביתן המרכזי לכיוון ביתן חמש, מעיל העור השחור שלו מתנופף מאחוריו.
"פרסי," התחיל כירון אבל פרסי הסתובב גם הוא.
"אני כבר לא הילד שאתה חושב שאני, כירון. יכולת לפחות לשאול את דעתי לגבי כל העניין." ובזאת שתק והתרחק.
"חצויים." מלמל דיוניסוס "תן את הפחיות שלי לאיזה סאטיר בבקשה, כירון."
כירון צפה בפרסי נכנס לביתן שלוש ונאנח בכבדות.

***

למרות שהתלבט אם להבריז, בסופו של דבר פרסי עשה בדיוק ההפך והשקיע את כל כוחו ומחשבותיו בלאמן חניכים בחרב.
הוא היה מאוד מודע לעיניו של אל המלחמה נעוצות בגבו והשתדל כמה שיותר להרגיע את עצביו. כאחד שמגדיר את עצמו אדם נינוח ונעים, ביממה האחרונה פרסי היה טעון ועצבני יותר משהיה איי פעם, וכשהחניכים הלכו להתקלח לקראת ארוחת הערב פרסי הזמין עצמו להישאר בזירה והמשיך להתאמן לבדו.

מחשבותיו התפזרו, הוא הכה, הסתובב, דקר. הוא נע על שטח הזירה כמו רקדן, תנועותיו קלות וקטלניות, מלאות בטחון. הוא השתמש בחרב ביציבות, ללא היסוס. כל מי שהיה מסתכל בו כעת היה מתהפנט מהחינניות שבה פרסי זז והתאמן. שיערו השחור בוהק בקרניה האחרונות של השמש ועורו נוצץ מזיעה.
הוא חשב על מחר, על מסע חיפושים בעקבות אלה אבודה בשיתוף פעולה עם אל ששנא כול כך. הוא לא הצליח להבין איך הכול קשור בו ולמה דווקא הוא וזה שיגע אותו.
הוא חשב על ארס, על היהירות הבלתי נסבלת שלו ועל המבט החיוור שהעניק לדיוניסוס כשהאחרון הזכיר משהו לגבי כוחו של ארס.
והוא חשב על אפולו.
הוא חשב על שפתיו הבשרניות והזיק השובבי בעיניו. הוא חשב על השיער הרך שבהק אפילו כשהחדר היה חשוך. על מגע ידיו בגופו החשוף, על אצבעותיו החמימות מחליקות בשקע שבין השכמות של פרסי, למטה לאורך עמוד השדרה, מתהדקות סביב מותניו ומעסות אותו בעדינות.
ברגע של חוסר ריכוז, אחיזתו של פרסי נרפתה בזמן ביצוע תרגיל והחרב נשמטה מידו.
"שיט." הוא מלמל, לרגע הוא קבר את פניו בכפות ידיו.
פרסי התנער ממחשבותיו המסוכנות, הרים את החרב והחזירה לצורתה המקורית- עט כדורי.
הוא מחה זיעה ממצחו ופנה לעבר ביתן שלוש. הלילה כבר ירד על המחנה ולא נשאר לו זמן רב להתקלח לפני ארוחת הערב.
אף אחד כבר לא עמד שם וצפה בו, גם לא ארס.
פרסי נכנס לביתן שלו בעייפות. הוא בעט את נעליו והתחיל להסיר את חולצתו כשידיים חמות נכרכו סביב חזהו.
"הבהלת אותי." פרסי נהם, חולצתו נושרת לרצפה.
"התגעגעת אליי? פרסי."
"אפולו."
שפתיו של אל השמש תבעו את של פרסי, נשיקתו הייתה עדינה וסוחפת.
"ממש נצצת שם על הזירה פרס, משכת לא מעט מבטים אלוקיים." אפולו התנתק מפרסי והסיט קבוצת שיער סוררת מפניו של הצעיר יותר.
פרסי תפס בידו של אל השמש. "האם זו הסיבה שבגללה באת?"
"בחייך פרסי," אפולו חייך את חיוכו השובבי, זה שהמיס את ליבו של פרסי כל פעם מחדש. "ברור שזו הסיבה." הוא שב ונישק את פרסי שלמרות שרצה להתנגד גופו בגד בו.
פרסי לא הצליח לסרב לבחור הגבוה הזה עם השיער הבהיר והגוף האתלטי, לעיניים בגוון אבן הענבר שבהקו בחום, לחיוך השובב הזה שסנוור את מי שהביט בו.
פרסי היה מאוהב.
"אפולו, אני מזיעה כולי ומלוכלך, וארוחת הערב-"
"יכולה לחכות." קטע אפולו בתקיפות. הוא הצמיד את פרסי עם פניו אל הקיר ונישק את עורפו, את כתפו, את השקע שבין השכמות.
פרסי גנח בשקט, ידיו של אפולו מטיילות על גופו, נשיקותיו מעבירות בו צמרמורת.
"גם הלילה בחרתי בך פרסי, אני מצפה ממך להעריך את זה בהתאם." הוא הדף אותו אל המיטה, מטפס מעליו.
פרסי עצם את עיניו בחוזקה, ידיו נכרכות סביב צווארו של אפולו, מושכות אותו לעוד נשיקה.
לא. הוא לא יכול לסרב לו.
שישרפו כולם. ארוחת הערב, כירון, ארס האידיוט.
אם לצאת למסע החיפושים מחר אומר שהלילה יהיה האחרון לזמן הקרוב שבו יוכל פרסי לחלוק את נוכחותו של אפולו, שישרפו.

אפולו היה ים של כאב ותשוקה, הים היחיד שפרסי טבע בו.

***

		הפרק הבא