רק זיכרון

לבקשתה של דניאל ^^

שם הפאנפיק: רק זיכרון.
שם הכותב: נגה.
פאנדום: הארי פוטר & גברים בשחור (אם לא ראיתם, לא נורא).
דירוג: PG13.
ז'אנר: הומור גברים בשחור שכזה.
ויתור זכויות: לרולינג על "הארי פוטר" ולבארי סואננפלד על "גברים בשחור".

הערה: בבקשה אל תתנו לזה שלא ראיתם את גברים בשחור למנוע מכם לקרוא את הפיקצר ^^" הוא קצת שונה, אבל אני אוהבת אותו אהבה עזה מאד. אשמח לקבל תגובות בונות =]


__

מכוניתו השחורה של ג'יי החליקה בקלילות למקום החנייה הקרוב ביותר. הוא לקח את הזמן, מכניס את המכונית להילוך חנייה ומרכיב את משקפי השמש השחורות שלו. צוות החיטוי עוד לא הגיע אפילו, ולפי המידע שקיבל, החפץ הבלתי- מזוהה שנפל מהשמיים לפנות בוקר לא התכוון לברוח לשום מקום. אם הוא אויש בחייזר, סביר להניח שהוא כבר הזדחל משם מזמן.
ג'יי התמתח. כן, הוא לא מיהר לשום מקום- ככה זה כשאין לך משפחה או חברים מחוץ לארגון ג.ב.ש. ואפילו לא שם אמיתי. רק אות, זכר לשם שהיה שם בעבר.
הוא הציץ בשער הפארק החלוד והנעול. מאחוריו, כך הצהיר שכן מנומנם שעבר באזור עם כלבו בחמש לפנות בוקר, נראה "דבר מה מוזר ומעלה עשן". מן הסתם, הוא היה סקפטי מכדי להאמין שזהו סוג של עב"ם שחדר לאטמוספרה של כדור הארץ בכוונה רבה, ודיווח למשטרה רק בשל היותו אזרח צייתן ושומר חוק.
כאלה היו אנשי הפרברים- שאננים. אנשי לונדון, שנתקלו בחייזרים במסווה בכל יום (למרות שלא ידעו שהם כאלה) נטו לקחת מוזרויות כדבר מובן מאליו.
מישהו הועף מצד אחד של השער אל צידו השני בצעקה. גוף שני, צבעוני ורירי יותר, קפץ אחריו בפראות.
ג'יי יצא מהמכונית בשלווה. הדלת נסגרה אחריו בלחיצת כפתור וצפצוף צייתני. הוא היטב את משקפיו וצעד לכיוון הפארק, השמש הקיצית מכה על חליפתו השחורה משחור.
השער היה נעול. ג'יי נאנח והחל במלאכת הטיפוס מעבר לו.
הוא נחת על השביל בקלילות וצעד לכיוון המאבק שהתחולל על הדשא היבש ליד הנדנדות. כבר במרחק של כמה עשרות מטרים הוא זיהה את הדמות הרירית שניסתה לנגוס במקל שכוון אליה באבחות אלימות.
"בוב!" נבח ג'יי. "הי, בוב, אני מדבר אליך!"
ג'יי נעצר במרחק צעדים ספורים מהחייזר ושלף את אקדחו מהכיס הפנימי של חליפתו. קרן אור מהירה כמו זבוב נחוש נורתה מהכנה הכסוף ופגעה בגוף הגמיש, יוצרת בו חור שהתאחה לאחר רגע.
היצור הפנה אליו עשרות עניים בצבעים שונים, שצפו בעצבנות מתוך החומר הכחלחל- חום הגמיש שהיה גופו.
"עכשיו, כשתשומת ליבך ברשותי," פתח ג'יי בחמיצות, "הייתי רוצה לדעת מה בשם נפטון אתה עושה כאן. יש לך בכלל מושג על כמה חוקים בין- גלקטיים אתה עובר רק בגלל שאתה נמצא פה?"
בוב השיב לו בשפתו, תשובה נכלמת אך נמרצת.
"כבר דיברנו על זה, בובי- אתה נשאר בבית של אימא שלך רק עד שאתה חוסך מספיק כסף לעבור לדירה משלך-" ג'יי גלגל את עניו מאחורי משקפיו השחורות למשמע תגובתו של בוב. "אז תזיז את התחת העצלן שלך ותמצא עבודה! בדיוק בשביל זה למדת הנהלת עסקים באוקספורד במשך שלוש שנים. אה, הנהלת עסקים היא חסרת תועלת בכוכב שלך? טוב, היית צריך לחשוב על זה לפני שהתחלת ללמוד!"
כלי רכב כבד במיוחד, שחור כולו שמנורות צהובות מהבהבות על ראשו, נעצר בדממה באמצע הדרך הלוהטת. קבוצת אנשים אדישים בחליפות שחורות מכוסות בכיסוי ניילון, מצוידים במשקפי שמש ובמיני מכשירים משונים, נשפכו ממנה אל הפארק.
בוב ניסה לסגת מפניהם.
"אין סיכוי," אמר לו ג'יי, מכוון אליו את האקדח. "גרמת כבר מספיק צרות היום. כדאי לך להיכנס לחללית ולחזור לאימא שלך לפני שהם יחזירו אותך לשם בכוח."
בוב הזדחל משם, גאוותו נפגעה. החללית שלו- קובייה קטנטנה עשויה מחומר מבריק דמוי פלטינה- עוד נחה בתוך גומחה באדמה, מעלה עשן בחום היום.
ג'יי הנד בראשו. "עם אילו יצורים אני צריך להתמודד..." הוא שלח יד אל מאתחל הזיכרון שבכיס הפנימי של חליפתו מתוך הרגל, מתכוון לסיים להתמודד עם העד ולחזור למפקדת ג.ב.ש. הקרירה, כשעניו נחו עליו לראשונה. ידו קפאה באמצע הפעולה.
הנער השיב לו מבט באומץ דרך עין אחת, ממצמץ בכבדות באור העז.
פיו של ג'יי נפתח ונסגר, שוב נפתח ושוב נסגר.
"איך חייזר יכול ללמוד הנהלת עסקים?" שאל הנער, עכשיו מליט על עניו בידו. בידו השנייה עדיין אחז במקל מכוסה הריר איתו נלחם בבוב.
"אה..." המילים נפלטו מפיו של ג'יי נבוכות, כאילו שכח כיצד להשתמש בפיו. "פשוט מאד... בתחפושת."
"הו."
"בוב הוא ממיר צורה, אתה מבין. הוא יכול להיראות איך שהוא רוצה."
"ובכל זאת הוא בוחר להיראות כמו משהו שהכלב של השכנים הקיא בחצר האחורית?"
"לך תדע- האופנה בכוכב שלו."
"הו."
הנער המשיך להביט בו בעניין, מטיב את משקפיו על גשר אפו. צוות החיטוי התפרש סביבם, עושה את עבודתו.
ג'יי הבין עם מי הוא מדבר וניער את ראשו, משפשף את עניו תחת משקפיו. זה בטח רק החום, הוא חשב, שגורם לו לראות דברים שלא באמת נמצאים שם. זה רק עוד עד תמים.
"אתה בסדר?" שאל הנער.
"אה... כן." ג'יי החליט למרוח את הזמן עד שיבין מה לעשות עם עצמו. הוא לא תיאר לעצמו שמשהו כגון זה יקרה אי פעם. או לפחות כך קיווה. "תגיד- לא מטריד אותך שהרגע ראית חייזר?"
"לא. ראיתי דברים מוזרים יותר."
"הו." ג'יי לא היה מופתע. הוא הציץ בצוות סביבו. לא נראה שאיש נותן עליו את דעתו.
היום עוד צעיר, הוא חשב. ובתקופה שטופת השמש הזו של השנה חייזרים לא נוטים לעשות בעיות. כדאי שייקח את הזמן לוודא שהנער הזה בסדר- והוא ידע בדיוק מה התרופה הטובה ביותר להלם אחרי מפגש ראשוני עם חייזר.
"אתה אוהב גלידה?"
"כן. אתה?"
"כן... מן הסתם. אממ, רוצה ללכת לאכול גלידה?"
הנער בחן אותו מכף רגל ועד ראש. ג'יי חשב על מה שאמר, והבין את הטיפשות שבכך.
אך הנער רק משך בכתפיו. "בטח. אם תספר לי עוד על חייזרים."


לאחר כמה דקות ג'יי מצא את עצמו נוהג באוטוסטראדה לכיוון לונדון, כשהנער יושב במושב לצידו, בוחן את פנים הרכב המפואר בעניין. עבר זמן רב מאז שמישהו ישב לצד ג'יי במושב הקדמי של הרכב, וחולשה החלה מתגנבת אל שריריו.
הוא הפציר בעצמו לא להישבר. הוא מתמודד בכל יום עם חייזרים אוכלי אדם או סתם חוצנים עצבניים, מציל את העולם מהשמדה כללית בכל שני וחמישי- הוא יכול להתנהג בקור רוח כהוא יושב לצד הנער הזה.
הנער נגע בידית שביניהם. "מה זה?" הוא שאל.
"או, לא," נבהל ג'יי, מזיז את ידו הרזה של הנער מקרבת הכפתור האדום. "לעולם אל תיגע בכפתור האדום."
"מה הוא עושה?"
"בוא רק נגיד שזה משהו שמעולם לא דמיינת."
"רוצה להתערב?"
ג'יי נותר חסר מענה. "פשוט אל תיגע בו."
הנער משך בכתפיו. "איך קוראים לך, בכלל?"
ג'יי חייך חיוך מריר. "לא קוראים לי. אני מגיע כשזקוקים לי."
"מצחיק. ואיך אתה קורא לעצמך?"
"ג'יי."
"ג'יי? זה השם שלך?"
"כשאני צריך שם, זה השם שלי."
"למה?"
"כי..." השאלה הייתה כה כנה ופשוטה שג'יי לא ידע כיצד לענות עליה. "כי אין לי זהות."
"פשוט ככה?"
"כן. ככה זה כשאתה מתעסק עם חייזרים."
"הו... מגניב."
"ואיך קוראים לך?" ג'יי חש התרגשות בעל- כורחו. "ושלא תעז לומר שאתה בא בכוחות עצמך."
הנער חייך חיוך נבוך משהו. "הארי."
ג'יי כמעט נחנק. "טוב לפגוש אותך, הארי." קולו היה עצור, אך נראה שהארי לא הבחין בכך.
הם נסעו זמן מה בשתיקה. כפות ידיו של ג'יי קפאו על ההגה במיזוג האוויר המקפיא ובכל זאת הזיעו. הן הלבינו מרוב מתח. הארי צפה מחוץ לחלון בעניין.
סקרנותו ורצונו של ג'יי לסלק את הרגשות הזרים שגעשו בו גברו עליו. הוא אמר, "תגיד, אתה לא מפחד שאני אחטוף אותך? או ארצח אותך? או משהו כזה?"
"למה שתעשה את זה?" שאל הארי בשלווה מוחלטת.
"אני לא יודע. לא תכננתי לעשות את זה," אמר ג'יי במהירות, "אבל רק תהיתי- אתה תמיד הולך עם זרים מוחלטים שמזמינים אותך לגלידה?"
"לא. רק אם הם הצילו אותי מחייזר רירי."
"אני מבין."
"וחוץ מזה," הוסיף הארי במן מרירות מתמרדת שמאפיינת אנשים צעירים שחשבים שממעיטים בערכם. "אני יודע לדאוג לעצמי."
"אני משוכנע בכך..." מלמל ג'יי, שמשום מה המילים הכאיבו לו קצת. הוא הטיב את משקפי השמש שלו, משך באפו, ולחץ על דוושת הגז כשהרמזור התחלף לירוק.


הוא החנה את מכוניתו מול בית הגלידה החביב עליו בלונדון ההומה.
"אוהב גלידת שוקולד?" שאל ג'יי בעוד דלתות המכונית נסגרות אחריהם מעצמן.
הארי הביט בהן עושות זאת פליאה ואז מיהר להדביק את ג'יי כשפעמון הכניסה של בית הגלידה צלצל אל המרחב המאובק והריק. "אני מעדיף גלידת תות."
"טעות."
"סליחה?"
ג'יי ניגש אל הבעלים, גבר שמן ומשופם בעל אוזניים קטנות מאד, שכבש כובע נייר מרובע ולבש סינר וורוד. "שני גלידות שוקולד."
ג'יי שילם תמורת הגלידות והוביל את הארי אל שני מושבים מרופדים הצמודים לחלון.
"זה היה סוג של מבחן?" שאל הארי בעודם מתמקמים.
"סוג של." ג'יי העמיס על כפית הפלסטיק הקטנה כמות גלידה הגדולה ממנה פי שלוש והכניס אותה לפיו. "חוץ מזה שכאן יש את גלידת השוקולד הכי טובה בעולם. מתכון משפחתי מיוחד."
הוא החווה מעבר לכתפו של הארי. הנער הציץ אחורנית. בעל החנות רכן מעבר לדלפק וכובע הנייר המפוספס בוורוד ולבן החליק מעל ראשו, חושף זרבובית גמישה שבקצה עין. הוא מיהר לכסות אותה ולשוב לעבודתו.
"הי," אמר ג'יי, "אל תבהה."
"מצטער," אמר הארי, משיב את מבטו הנרגש קדימה. "זה כל כך מגניב! יש כאן הרבה חיי- כלומר, אנשים כאלה?"
"יותר משאתה מדמיין," אמר ג'יי, מסיר את משקפיו ומציץ בעוברים והשבים מחוץ לחלון. "הם יוצאים בעיקר בלילה. אם תסתובב בלונדון בחושך, תוכל להבחין בכל מיני זנבות או... מה יש?"
הארי הבין שבהה ומיהר להשפיל את מבטו אל הגלידה, בה עוד לא נגע. "סליחה. פשוט נראית לי מוכר... בלי משקפי השמש."
ג'יי חיכך בגרונו, משיב את מבטו אל החלון על מנת להסוות את התרגשותו הפתאומית. "אומרים לי את זה הרבה. יש לי מראה די שגרתי, לא?"
שיער שחור מנוקד באפור שסודר בתספורת אלגנטית אך לא החזיק זמן רב באותה הצורה, פאות לחיים מדובללות, עניים חומות, עצובות, אף ישר, ופנים חיוורות שהיו זהות כמעט לחלוטין לפני הנער שמצידו השני של השולחן.
"כן..." הארי נראה כרוצה להגיד דבר מה נוסף, אך התחרט, מטלטל את ראשו כנוזף בעצמו על טיפשותו. ג'יי שמח על כך.
"אז..." הארי שינה נושא, "איך אתה יודע את כל הדברים האלה? על חייזרים, כלומר?"
ג'יי ווידא שאיש בבית הגלידה הגווע לא מאזין לשיחתם. לא היה שם איש מלבד המוכר ובחורה חשודה בחצאית קצרה מידי בה ג'יי נתקל בחודש פברואר האחרון בדמות נעימה הרבה פחות. "ישנו ארגון בשם ג.ב.ש- גברים בשחור. הוא אחראי על הגורמים החוצניים בכדור הארץ."
"ואתה חבר בו?"
"ניחשת נכון."
"זה כל כך מגניב." הארי נשען לאחור, עניו פעורות בפליאה. ג'יי לא הצליח להחניק חיוך זחוח. "זה כמו להיות... ובכן, חבר בארגון שנלחם בחייזרים."
"לא כך אנחנו מגדירים את התפקיד שלנו-"
"אבל זה מה שאתם עושים, לא?"
"טוב, זה משהו אחר."

להארי היו אינספור שאלות על חייזרים ועל ארגון ג.ב.ש.. ג'יי הקפיד לכוון את מחשבתו יותר לכיוון החייזרים.
הם סיימו את הגלידה, אך לא פנו אל המכונית. רחובות לונדון היו פרושים לפניהם במרחביהם העצומים, והם החלו ללכת.
"אתה לא מרגיש חריג בחליפה השחורה הזו?" שאל הארי, כשאישה שחלפה על פניהם הציצה בהם מעבר לכתפה בפליאה.
"לא," ענה ג'יי, "לרגע אני נראה מוזר, ואחרי רגע הם נתקלים בבחורה עם חולצת פייטים על גלגליות ושוכחים ממני. כאלה הם אנשים."
מכאן ג'יי ניווט את השיחה אל חופים בטוחים יותר, והארי שאל אותו על בוב, על בעל בית הגלידה או על אנשים מוזרים שחלפו ברחוב.
עד מהרה השמש החלה שוקעת, והאוויר על גדות נהר התמזה היה קריר. הכוכבים המוכרים החלו מבצבצים מתוך הקטיפה השחורה שבשמיים. ג'יי הסיר את משקפי השמש שלו ושלח בהם חיוך מריר, כשל מכרים וותיקים שמצאו את עצמם שוב יחדיו בתסבוכת המוכרת של החיים.
"ג'יי, כמה כוכבים יש בשמיים?" שאל הארי, עוקב אחרי מבטו של ג'יי.
"מי יודע?" הוא השיב באנחה והחזיר את מבטו אל כדור הארץ המחשיך.
במקום להתרוקן מאנשים, נראה שרחובות לונדון רק הופכים להומים יותר עם רדת הלילה. חסרי בית יצאו ממאורותיהם הקרירות, ואנשי הלילה התפזרו לעסקיהם.
זו הייתה השעה המקסימה ביותר ביום, לדעתו של ג'יי, כשהשמש הייתה רק פס ירקרק מעל התמזה והכוכבים הלכו והתבהרו מתוך החשכה, כמו אלפי חלליות קטנות המגיחות מתוך הגלקסיה האכזרית עם תקווה להתחיל חיים חדשים על כדור הארץ הבטוח.
השתיקה בין הארי לג'יי נמתחה כמו מסטיק יתום על המדרכה. הם התרחקו מהטיילת אל רחובות העיר.
החשכה כבר ירדה ומנורות הרחוב נדלקו בהבהוב כשהארי פצה את פיו.
"אם ג.ב.ש. הוא כל כך סודי," הוא פתח, ופתאום תקע בג'יי מבט חודר, לא נלהב ולא מתפלא, רק נוקב ודורש תשובות. "למה אתה מספר לי את כל הדברים האלה?"
"ובכן..." ג'יי בעצמו לא ידע את התשובה. ג.ב.ש. היה מרכז כל חיו, כך שסביר שידבר על כך עם בן שיחו. על מה עוד יכול היה לדבר? על מזג האוויר? על מחירי העגבניות? משום מה, זה לא משך אותו.
הוא נעמד בפתחה של סמטה. הארי נעצר גם הוא, מרים אליו את מבטו באומץ.
ג'יי נאנח- נראה שיום הכיף הסתיים. הוא שלח את ידו אל הכיס הפנימי של חליפתו. עניו של הארי עקבו אחרי תנועותיו בחשדנות בחשכה.
"אני מצטער, הארי," אמר ג'יי, וידו גיששה לשווא אחר מאתחל הזיכרון. משהו בו לא רצה למצוא אותו. "אבל יהיה עלי-"
"להרוג אותי?" השלים אותו הארי נועזות.
"לא," מיהר ג'יי להגיד, כי לא רצה שהארי יקבל את הרושם המוטעה. "אני לא מתכוון להרוג אותך-"
"ובכן, אני כן." אור ירוק הציף את הרחוב. הארי וג'יי השתטחו על המדרכה כאחד.
קללות נוספות נורו. השניים התגלגלו במהירות לשני צידי פתח הסמטה. ג'יי קילל בחריפות בעודו קם על רגליו. את הנשק שלו ידו מצאה מייד.
"ברח!" הוא צעק להארי.
"אין סיכוי!" השיב הנער, אך תפס מחסה מאחורי פח אשפה גדול.
שלושה בגלימות שחורות יותר מחליפתו של ג'יי הגיחו מתוך הסמטה. פח האשפה זינק על גלגליו מכיוון הקיר ופגע בשניים מהם. באותו הזמן קרן הלייזר מהאקדח של ג'יי פגעה בשלישי והוא לא קם.
האחרים מיהרו להתעשת. אחד שלח קללה לכיוון ג'יי. אך ידו השנייה הייתה בכיסו זה מכבר, ושדה של אור נוזלי, כחול, חסם את הקללה לפני שפגעה בו. דבר מה שדמה לקרן לייזר, אך היה חמקני יותר ואדום, פגע באיש בברדס השחור והוא נפל, החורים השחורים שבמסכתו הכסופה בוהים בכוכבים.
ג'יי היה מוכרח לומר שהארי מתמודד עם השלישי לא רע; הוא הצליח לפרק אותו מנשקו, איך שהוא, ועכשיו נאבק איתו על המדרכה.
ג'יי ניגש כשהארי הוצמד לאספלט. הזר פלט קריאת ניצחון.
ואז נפל ארצה, חור מעלה עשן פעור בחזהו.
ג'יי סייע להארי לקום על רגליו.
"מי אלה היו?" הוא מלמל, עושה עבודה גרועה בלהעמיד פני מבולבל בעודו מאבק את בגדיו שלא לצורך.
"אין לי מושג," פלט ג'יי בחוסר התלהבות, למרות שגם הוא, כמו הארי, ידע היטב מי אלה היו ומה הייתה מטרתם. הוא דיבר את השעון שלו, "צוות חיטוי לשדרות לורדס הייק שמונה."
הוא החזיר את האקדח למקומו ופנה אל הארי, "אז מה דעתך על ארוחת ערב?"
הארי הרים גבה. "הרגע נתקפנו על ידי... חבורת זרים, ואתה רוצה לאכול ארוחת ערב?"
"כן. כל ההליכה הזו עוררה את התיאבון שלי. וחוץ מזה, אתה נראה כמו אחד שזקוק לכמה ארוחות טובות. בוא, אני מכיר מקום מצוין."
"תגיד, אין לך דברים יותר חשובים לעשות מאשר להסתובב איתי? למנוע פלישת חייזרים, או משהו כזה?"
"לא. לא ממש."
"אה... בסדר."

הם אכלו במסעדת 'ההמבורגר הבין- גלקטי' בפינת רחוב ביין, שנוהלה על ידי בן אדם אחד שכלל לא חשד שחצי מעובדי המטבח שלו הם חייזרים מכוכב גוואנה.
הלילה הלך והעמיק, ועננים שצפו מכיוון הים כיסו את הכוכבים. תאבונו של ג'יי עזב אותו עד מהרה, ונראה שגם הארי לא רעב במיוחד; ג'יי ידע מה מטריד אותו.
הוא גישש אחר משקפי השמש שלו, מכין את עצמו לפרידה.
"אני יודע למה סיפרת לי את כל זה," אמר הארי פתאום באותה רוח נחושה שנחה עליו מחוץ לסמטה. "אתה מתכוון להפוך אותי לסוכן ג.ב.ש."
ידו של ג'יי קפאה בחיקו, אוחזת במשקפיים שהפרידו בינו לבין העולם שסביבו במחיצה עבה מאין- כמוה. המשקפיים שהפכו אותו ללא יותר מצל, תחושת דה- ז'ה- וו קלושה ומדגדגת.
"לא," הוא אמר מייד. מבין את הטיפשות שבכך כשהארי נראה כאילו סטר לו, הוא מיהר להוסיף, "אתה לא יכול להיות סוכן ג.ב.ש., אתה רק בן חמש עשרה-"
"איך אתה יודע בן כמה אני?"
"הערכה גסה," אמר ג'יי, כשם שזה היה הדבר השולי ביותר בעולם. "זה לא משנה. העניין הוא שזו לא הייתה-"
"קדימה, תן לי הזדמנות," הפציר בו הארי באופן נואש. "ראית איך התמודדתי עם בוב-"
"כן, ראיתי איך הוא כמעט ינק לך את הפרצוף."
"היה לי רק מקל! תחשוב מה הייתי יכול לעשות עם נשק כמו שלך. או נגד אוכלי ה- כלומר, האנשים האלו בסמטה. לא היה לי נשק בכלל ו-"
"אתה לא יכול להיות סוכן ג.ב.ש.," אמר ג'יי בחריפות, "אין לך מושג כמה זה דורש. אין לך שם, אין לך זהות, אין לך אפילו טביעות אצבעות. ואסור לך להיות בקשר רגשי עם אף אחד. אתה לגמרי לבדך. איזו בדידות זו- אתה צעיר מידי בכדי להבין את זה."
הארי לכסן אליו מבט מנוכר. "אתה לא יודע עלי כלום."
ידו של ג'יי אחזה במאתחל הזיכרון בכיסו. תחושת המרקם החלקלק הייתה מוכרת ומנחמת משהו.
"אני לא צריך לדעת," הוא אמר, גוש עולה בגרונו לפתע וחונק אותו. "בשביל לדעת שכל האפשרויות עוד פתוחות בפניך."
הוא הרכיב את משקפי השמש שלו, מסתיר דמעה בודדה בזווית עינו.
הארי תקע במכשיר הכסוף מבט. ג'יי לא יכול היה לסבול את המתח בגוף הרזה, את הדרך בה הביט בו, כאילו בגד בו.
שוב.
"מה זה?" הוא שאל בשקט, רגוע פתאום, כאילו השלים עם דין הגזרה.
ג'יי בלע. הגוש המטריד לא היה מוכן לעזוב אותו במנוחה.
הוא מעולם לא הצליח להבין איך אנשים מסוגלים לשבת בכזה רוגע מול עינו של מאתחל הזיכרון, כאילו הם בוטחים באיש הזר היושב לפניהם באופן מוחלט שלא ייתן שיעונה להם כל רע.
אצבעותיו הזיעו.
"זה לא יכאב."
האור האדום הבזיק על משקפיו של הארי וחלף בפס חם על פני עניו הירוקות. שלווה פתאומית ירדה על הנער, והוא הביט באיש שמחק את זכרונו בשאננות. האחרון הסיר את משקפי השמש שלו והחזיר את המכשיר למקומו.
הוא מחה את הדמעה מזווית עינו בזריזות, לא מוכן להכיר בקיומה לאחר כל כך הרבה שנים של יובש.
"אני מצטער, הארי," אמר, חש מחסום פנימי נפרץ פתאום. "אני כל כך, כל כך מצטער... אף פעם לא התאמתי למבנה משפחתי. אמרתי לה שאני לא אוכל להיות אבא טוב, זה פשוט לא באופי שלי. אבל היא רצתה ילד כל כך, ואני אהבתי אותה עד טירוף ולא יכולתי להגיד לה לא. וכשהיא נרצחה... פשוט לא יכולתי לעמוד בזה. לא יכולתי לחיות בלעדיה, ולא יכולתי לגדל אותך כמו שצריך. ידעתי שלעולם לא אצליח. אז ברחתי. זה היה אנוכי מצידי, אני יודע, ופחדני... אבל ידעתי שלא יהיה לך טוב איתי. אני פשוט לא דמות אב. ועד שנודע לי שסיריוס בכלא ושאתה חי עם אחותה המוגלית של לילי כבר היה מאוחר מידי- אחרי שאתה הופך לשחור, ובכן, אין דרך לחזור. כי הרי, איזו מסגרת התאימה לי יותר מארגון מוגלגי סודי שאפשר לי להיפטר מהאני הישן לנצח?" הוא חש זקן פתאום, עייף. הנער חייך אליו ברוגע. "לא ציפיתי לראות אותך היום. זה הפתיע אותי. אז עשיתי את מה שאני יודע לעשות הכי טוב- הייתי אנוכי. ביליתי איתך יום אחד- יום נפלא אחד- ואז מחקתי ממך כל זיכרון ממנו וממני. אני מצטער, אבל... אתה מבין איך זה."
הארי החל למצמץ, הבנתו חוזרת אליו. אנחה, ואז הבזק אדום נוסף השיב את השלווה חסרת התובנה על קנה.
"בוא, ילד, נחזיר אותך הביתה. או לאן שאתה לא שייך."
ג'יימס פוטר הוביל את בנו מחוץ למסעדה. חיי הלילה השלווים התנהלו להם בעצלתיים, ואפילו הקבצנים היו שלווים מתמיד באוויר הלילה החמים.
זוג, אחד שמן ואחד רזה, חלפו בכביש הריק על דו- אופן מהבהב, על קסדותיהם זרבוביות ששייטו בחשכה כמו זוג גחליליות לבנות מאוהבות.
צלצול הפעמון המוכר, המרטיט, נשמע. ג'יימס צפה אחריהם לרגע ואז הכניס את בנו המבולבל למכונית.


הארי פוטר התעורר במיטתו באמצע הלילה. הוא חלם את החלום הכי מתוק והכי מוזר שמוח האדם הוליד אי פעם.
הוא מתח את גופו הנוקשה מהשינה הכבדה, וחש רענן למרות שישן רק שעות ספרות. מזדקף, הוא הבין שנרדם בבגדי היום שלו, ואפילו לא טרח לחלוץ את נעליו.
מוזר, הוא חשב, וקם. חדרו הקטן אצל הדרסלים היה חשוך, אך אור כוכבים קלוש חדר דרך החלון הפתוח- היה זה אור זך ומנחם מאין כמוהו.
הארי חש רצון עז לספר למישהו על חלומו, אך לא היה לו למי לספר; הידוויג יצאה לצייד הלילי שלה והותירה את הכלוב שלה ריק על השולחן שלו. לא היה לו חשק לספר לרון והרמיוני, שמכתביהם היו מלאים ברמזים מעצבנים בנוגע למתרחש, וסיריוס... ובכן, הוא חשש מהתגובה של סיריוס לזה. סיריוס הגיב בדרכים קיצוניות כשהארי היה מזכיר את הוריו.
הארי פיהק וניגש אל החלון. לא היה איש איתו יכול היה לדבר, ורק הכוכבים אירחו לו חברה. בודד מתמיד, הוא התיישב על אדן החלון.
הוא הביט בשמיים זמן ארוך. הוא לא זכר שהכוכבים אי פעם נראו נוצצים כל כך, קרובים כל כך... הם כאילו לחשו לו בטון עצוב אך אוהב- "אתה יודע, ילד, אתה לא ממש לבד ביקום."