לוריאן-התחייה?

אני שבור. אני הרוס. שרה לחשה לי את מילותיה האחרונות בפאלפון, ואני הייתי משותק. המום. סאם התקרב אלי וידע בדיוק מה קרה. בלי לשאול.

אינ מרגיש כאילו מישהו קורע את ליבי, דוקר אותו הורס את כל הגשרים והרגעים הקטנים.

'שרה המדהימה והאהובה..... אוהב אות-ת-ת-ך' ויותר מכך לא הצליח לומר ליד קברה, באזכרה שהוקצתה לה חצי שעה.

שרה. המקור כוח שלו, הדבר שנתן לו תקווה, החלומות שלו התקיימו איתה, וכל מה שנותר ממנה זו מצבה, עם כיתוב, שלא מספיקים אפילו לתאר את הנערה הכריזמטית, האמיצה, היפה, אהובת נפשו.

כל מה שנשאר זה קבר, ודמעות שמלוות אותו לכל מקום. כל שעה. בכל קרב שנלחם בו. בכל שינה. בכל חלום. בכל מצב. אפילו כששמח טיפ טיפונת.

האף שלו חוצרר כשהיה לבדו. שוקע בעולמות קשה של אבל. נצחי. אולי.

***

היא מתבוננת בו, עם כל הכישורים שבו, והמורשת הכי טובה ביקום-קיסמיק- והוא שקוע באבלו. הוא כל הזמן נלחם ומעמיד פנים אמיצות. אבל היא מבחינה שבבוקר הוא עצוב ממש. הוא חולם עליה. הוא הוזה לפעמים שהיא שם לידו עוזרת לו לארגן מחשבות. 

וככה היא מרגישה עם שמונה, אלה שהיא מעמידה פנים אמיצות יותר טוב ממנו. בלילות שמונה מופיע בחלומה ואומר לה להמשיך את זרע הלורים. אז היא חייבת. חייבת להמשיך הלאה למרות שהיא לא רוצה. היא רוצה להתמוטט כמו ג'ון, אבל אז שש לוחצת על זרועה, והיא יודעת. עליה להישאר חזקה.

אז היא עושה מה ששמונה אומר לה בחלום. היא מתקרבת ומנחמת את ג'ון, מנסה. באמת.

ואז, יום אחד, כשטיילו בחוף (של האי הפרטי של הלורים, כאות תודה על הצלת כדוה"א), הוא הרים צדפה ושאל אותה ושאל אותה, בהפתעה, אם תינשא לו. הוא היה נראה המום במילותיו שלו. 

"ג'ון, שנינו אבלים על נשמות שהיו 3/4 מאיתנו, שנינו עזרנו זה לזה" לפתע היא מתייפחת, "אנחנו חייבים. חייבים. לוריאן זקוקה לילדים שלנו, אתה בוחר את השמות של הבנות אני של הבנים. אני אוהבת אותך"

"גם אני אותך, ובגלל שאני אוהב אותך אז תדעי שאני אוהב את שרה"

"אני מתגעגעת לשמונה. הוא היה, כל כך, כל כך מקסים" היא אומרת בין יפחותיה, "כל כך מיוחד, לא מודע לקסם שלו".

הם שקעו בתיאורים וזכרונות של אהוביהם שמתו, צוחקים לעיתים ולפעמים בוכים בכי תמרורים.

"צריך לקום מזה" אומר ג'ון, ואני מזהה בו את הג'ון הישן, המנהיג האמיתי, שזו לא מסכת מנהיג.

אני נושקת לו על הלחי.

***

אני צווחת כמו ילדה מאושרת עד הגג. בעזרת הטלזינקס אני מתחילה להכין עוגה, ומכינה מופע ברקים של מזל טוב.

"סאםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםם" אני צורחת, הוא מגיח בבהלה עם פגיון בידו ותינוקת ישנה בשנייה.

"מרינה וג'ון מתחתנים!!!!!!!!!!!"

"יואווו!!!" התינוקת שלנו מתעוררת, קטרינה (ע"ש הספאן שלי), ובוכה דמעות לוריות מתוקות, עיניה הכחולות כלורלייט מביטות בי במתיקות.

התחתנו לפני שנה וחצי. שש שנים וחצי לאחר הצלת כדוה"א, וכבר נולדה לנו בת. נכנסתי להריון חודש אחרי החתונה.

התינוק/תינוקת הבאה יקראו על שם ההורים שלי בלוריאן, אני שוב בהריון, אני צריכה המון ילדים. שימשיכו את הזרע הלורי ושישמחו אותי.

העוגה שלי כבר בתנור, אני וסאם מקפצצים בשמחה.

ג'ון נכנס למטבח, הוא נראה שמח. הוא כנראה העביר לסאם מחשבה, כי סאם אמר לו, "אחי, זה מצויין, אנחנו משתקמים, ואם זה בשביל שרה, שיהיה.

"איזה יום שמח לנו היום, איזה יום!" אני רצה אל החדר של אלה (אלה בת 18 עכשיו, וגרה אצל סאם ושש), מחזיקה את בטני.

אני רואה שם את תשע עומד וצוחק איתה, ואבן לורלייט בצורת טבעת בידו.

אני עוצרת את נשימתי ולא מאמינה שזה באמת קורה. אני רואה את אלה מטפסת על גבו בהתרגשות, בדיוק כמו שהיא הייתה בגיל 12, וסוטרת לו בשמחה.

תשע מסתובב עם אלה על גבו ומבחין בי,  מחוייך ונראה מאושר, "אנחנו חתונה מספר שתיים של לורים מאז הריסת לוריאן" צרח אלי.

"שלוש האמת" הוא מקמט את מצחו לרגע, "גו'ן ומרינה?"

אני מהנהנת.

"אין כמונו ביקום!" הוא צורח ודוהר במדרגות אל המטבח. אלה משתמשת  בכוח החישמול שלה ומחשמלת את עצמה לרצפה. היא נראית מאושרת.

היא מתקרבת אליי ואני מחבקת אותה. "זה היום המאושר בחיי" אני לוחשת אל תוך שערה המדהים ומביטה בפנים הצעירות שלה, "את יודעת, לפני שנים דיברתי עם מרינה על עם מי נתחתן. אז אמרתי מרינה ושמונה, אני ותשע, צדקתי, סאם ואת," אני מרימה גבות, היינו כל כך שקופים? "ג'ון ושרה. ואפילו לא חשבתי על חמש".

ירדנו למטבח. כלם שם חגגו, הבנים בצד מדברים בהתלהבות ושמחה, מרינה פשוט רצה אל שתינו ואנחנו מתחבקות. חזק.

אני מסיטה את מבטי ורואה דרך הקיר את חמש (מורשת נוספת שהתווספה לה בגיל מאוחר), אז פשוט צרחתי, "חמש, לך תשמח!" צרחתי אבל לא באמת רציתי שיבוא. אומנם התגבשנו בלחימה, אך חמש פחד לדבר יותר מידי עם מרינה, או להראות יותר מידי שמחה לידה. הוא דווקא נראה מבואס. היחיד ללא ילדים ולא מחותן.

		הפרק הבא