הכול או כלום

הכול או כלום (All in)

בהעדר מוזה או רצון לכתוב ולהמשיך את הפאנפיק האחרון שלי, החלטתי לתרגם את אחד הפאנפיקים האהובים עליי.

הוא על רון והרמיוני (מפתיע. אני יודעת.), והוא כתוב בצורה מעולה ואני מקווה שעשיתי חסד עם התרגום שלו. אתם מוזמנים לבדוק את המקור ולקרוא אותו (הוא דיי ארוך אבל לגמרי שווה את זה!) בנוסף לבדוק את שאר הפאנפיקים של אותה מחברת  holly1492  שכולם פשוט נפלאים.

תגיבו ותעירו כדי שאוכל לדעת אם שווה לי לתרגם את שאר הפרקים, למרות שהפרק הראשון לגמרי יכול לעמוד בפני עצמו כפאנפיק קצר (one-shot).

פרק 1- כולי בפנים חלק א'

הלוויה של דמבלדור מחר. מחר. שיט. שיט, שיט, שיט.

הרעיון הזה עובר בראש שלי. בראש של כולנו למען האמת. הרמיוני נמצאת לידי על הספה, בוחנת באופן אינטנסיבי, בדרך שרק היא יכולה, בוהה עמוקות לתוך מרכז חדר המועדון, היכן שהאש מתחילה לדעוך לאיטה לגחלים. אני יכול להבחין שהיא מותשת- היא לועסת את השפה התחתונה ומשפשפת את הידיים שלה במעלה ובמורד זרועותיה, כמעט כאילו כמו מחבקת את עצמה כדי להחזיק מעמד- ואני יכול גם להבחין בגלל הקמטים בין הגבות שלה שהיא חושבת חזק, היא בילתה את היום בקרקור סביב הארי ועכשיו היא מנסה להבין מה לעזאזל שלושתנו עכשיו ננסה לעשות ללא דמבלדור שידריך אותנו או שלפחות ירמוז לנו בצורה מסתורית כמה רמזים פה ושם.

לפחות היא הצליחה לגרום להארי לעלות למעלה לקצת מנוחה ראויה. אבל היא במרחק שנות אור משינה, ולמען האמת, גם אני. היא לא היחידה שמנסה למצוא פתרון לבעיות שלנו ולמה שאני מתמודדים מולו- למרות שאני בטוח שהשיטות שלה הרבה יותר, ובכן, שיטתיות, מאשר שלי, והמחשבות שלי יש להודות יותר מפוזרות. המוח שלי ממשיך להתנדנד מהמחזה של דמבלדור שוכב מקופל על המדשאה, אל המבט המופתע על פניו של הארי כאשר הוא סיפר לנו מה הוא למד על סנייפ ועל נסיך חצוי הדם, ואל הקול של הרמיוני מושכת באפה כאשר היא נשכבה על הספה לידי לפני זמן קצר, שואפת אוויר בתשישות.

 הרמיוני ואני היחידים שנשארו עכשיו בחדר המועדון – השעה בטח כבר הרבה אחרי 1 לפנות בוקר, והכל שקט כמו שיכול להיות רק בטירה ישנה, כאשר רק הרוח גורמת לרשרוש הווילונות בחלונות הגבוהים, שנפתחים רק בסדק דק, ופצפוץ האש מארחת לנו חברה. הרמיוני יושבת קרוב אבל לא קרוב מספיק כדי להשביע את רצוני הפנימי הנערי. היינו ביחסים טובים מאז סיום התקרית הגדולה עם לבנדר- מה שידוע גם כפאקינג הטעות הכי גדולה בדבר הפתטי שאני קורה לו החיים שלי- אבל הסטטוס של ה... האמ... 'יחסים' שלנו, בהיעדר מונח יותר מדויק, הוא עגמומי ליום זה. כאשר היא נדחקה החוצה באופן יעיל מהחיים שלי במהלך החודשים שהייתי עם לבנדר הוכיח לפחות דבר אחד: חיים בלי הרמיוני הם חיים שפשוט לא שווה לחיות אותם. ולשפוט לפי הרמה שהיא נפגעה במהלך כל הכישלון המזורגג הזה, יש לי הרגשה שהיא אולי מרגישה כלפי משהו שהוא מעבר לרק ידידות. למען האמת, אני יודע זאת.

למרות זאת, השאלה שתקועה במוחי מאז היא האם אני יכול אי פעם להגיע לרמתה, האם אני ראוי לה, האם אני יכול לגרום לה אושר. מכיוון שמגיע לה להיות מאושרת. הרמיוני, יותר מכל אחד אחד שאני יכול לחשוב עליו אולי למעט הארי בעצמו, מגיעים חיים שחופשיים מדאגות וחששות- וכאשר המלחמה המזורגגת הזאת תגמר, זה מה שאני מקווה ששניהם יקבלו, ואני אעשה הכל כדי להבטיח שהם אכן יקבלו זאת. הייתי רוצה לחשוב שאני יכול להיות חלק מהתמונה הזאת ביחד איתה, אבל כרגע זה תלוי רק בה. אני לפקודתה, ידידי. אני אבוד. ולא אכפת לי אם זה גורם לי להישמע כמו אידיוט- הבחורה הזאת ראויה לכל הקרבה שאני יכול לעשות. אני אולי לא יודע להיכן השנה הקרובה תקח אותנו או מה כתוב בכוכבים, אבל אני יודע זאת: אני אגן עליה ועל הארי עד נשימתי האחרונה באפי. לאבד את דמבלדור הייתה מכה חזקה, אבל עדיין יש סיבה לתקווה. הארי הוא ה'נבחר', הלוא כן, והרמיוני ללא ספק הינה נבונה לפחות כמו כל מכשפה או קוסם שחיים היום, ללא קשר לגילה בשנים. בצירוף שניהם, אני יודע שיש להם מה שצריך לפענח את בעיית ההורקרוקסים בסופו של דבר ולהביס את אתם יודעים מי. החלק שלי הוא בפשטות להגן עליהם- זה קל לשכוח שהם חונכו ע"י מוגלגים, אבל פה ושם הם צריכים מישהו שנולד והתחנך בעולם הקוסמים כמוני על מנת לעזור להם לפרש מה שהם רואים ולגרום לכל זה להישמע הגיוני. אז אני יכול לתרום בזה. זה בנוסף לחיים שלי, שאני בשמחה הקריב תמורת כל אחד מהם.

תראו אותי, נשמע כולי אצילי. שיט. אני לא כזה נאור ואדיר, באמת. אם תהייה לי אפשרות בחירה, אני אשרוד את הדבר הזה, תודה רבה לכם. אבל אם זה יגיע לידי כך- וזה בהחלט עלול- אני יודע מה אני אעשה. אם הארי והרמיוני יוכלו ללכת ולחיות את חייהם ללא פחד, אז זה יצטרך לספק אותי. אני בהחלט אוהב אותם עד כדי כך. והנה אני עוד הפעם, נשמע שוב כמו דפוק. לעזאזל, למי אכפת. אני מקווה, למען מרלין, שהיא יודעת. למען האמת, אני חושב לאחרונה שהיא קלטה והבינה את המשמעות.

גחל מן האש שבאח התפקע בקולניות ובאותה פתאומיות, כריות הספה רעדו מאחורי והבנתי שהרמיוני רועדת עמוקות. הסתובבתי אליה והבחנתי שהיא, כמו מיליון פעמים קודמות, מתקררת כי היא הייתה שקועה עמוק מידי במחשבות בשביל שיהיה לה אכפת לשים איזה סוודר מזופת. כל מה שהיא לבשה הייתה חולצת טריקו ישנה ומרופטת של התותחנים מצ'אדלי שנתתי לה לפני שנים במהלך אליפות העולם בקווידיץ'- ובכן, אפשר כבר להגיד שהיא גנבה אותה, ליתר דיוק, בגלל שאני הלוויתי לה אותה והיא אף פעם לא מצאה סיבה להחזיר לי אותה- זוג מכנסי פיג'מה אפורים מפלנל ואיזה זוג גרביים אפורים שחוקים. היא מבריקה זאתי, אבל לא תמיד מעשית כשזה מגיע לידי כך לדאוג לעצמה. עוד סיבה למה היא צריכה אותי, אני מניח.

"הנה", אמרתי, שובר את השתיקה. הרמתי את הזרועות שלי ומשכתי מעליי את הסוודר וויזלי החום-סגלגל והושטתי לה. "קריר כאן, לא? את צריכה את זה".

עיניה ניתרו לשלי, ונתתי לעצמי נקודות על כך שהצלחתי בדבר אחד: לגרום לקמט הקטן בין גבותיה הזועפות להיעלם, בגלל שהיא הסיטה את מבטה מין האש הדועכת אל פניי, ושפתיה התעקלו אל חצי חיוך קטן שהייתי מתאר כביישני אם לא הייתי מדבר על מישהי שהייתה החברה הכי טובה שלי מאז שהיא בת 11.

"ובכן, עכשיו לך הולך להיות קריר, לא?" היא לחשה, ואני השפלתי את מבטי אל זרועותיי ומשכתי בכתפיי. אני עדיין לובש את אחת מחולצות הג'רזי שלי של האימון של קבוצת גריפינדור בקווידיץ' בנוסף לזוג מכנסי פיג'מה משובצים מפלנל.

"אני עדיין לובש שרוולים ארוכים- מספיק טוב בשבילי", אמרתי.

היא הרחיבה מעט את חיוכה ועיניה טיילו מעבר לפניי- רגע, היא מסתכלת על הכתפיים שלי? כן... ובכן, עכשיו על הזרועות שלי. אני מרגיש את אוזניי נצבעות במעט ורוד- לעזאזל עם האוזניים האלה-  ונעתי אחורה לכיוון כריות הספה כדי להחזיר את מבטי אל האח. אולם, מהפינה של עיניי אני רואה אותה אוספת את הסוודר שלי ומושכת אותו סביב ראשה. השיער שלה, שהיה אסוף בגולגול מרושל, התפרק ונפל על כתפיה כאשר היא משכה את זרועותיה לתוך השרוולים. היא גלגלה את השרוולים מעלה כמה פעמים כך שכרגע הם הסתירו רק את אחורי כפות ידיה. היא משכה את המכפלת מטה כך שכעת הסוודר מכסה אותה כל הדרך על אמצע הירכיים שלה. אפשר להגיד שהיא ממש שוחה בתוכו, היא כ"כ זעירה. ועכשיו היא מחבקת את עצמה שוב, מריצה את ידיה במעלה ובמורד זרועותיה וגם, לכל הרוחות, היא מריחה את הצווארון של הסוודר שלי? למען מרלין, אני מאמין שכן. המחזה שלה בסוודר שלי, מרחרחת אותו, מתחפרת בתוכו, גורם לי להרגיש דברים- דברים שאני מעדיף שהיא לא תשים לב ברגע זה.

בלעתי את הגוש הגדל בגרוני והכרחתי את עיניי להישאר מקובעות על בולי העץ הבוערים. עדיין לא הצלחתי לפתור את הבעיה הכי גדולה- את בעיית 'האם אני ראוי לה?'- ואני לא יכול להרשות לכלום לקרות לפני שאני עושה זאת. לעזאזל, למען האמת אני חושב שתמיד ידעתי את התשובה. לא! לא, אתה פאקינג בהחלט לא ראוי לה, חתיכת אידיוט. ועכשיו בכל מקרה זה לא הזמן. הלוויה של דמבלדור מחר, למען תחתוניו של מרלין. תלך לעזאזל מכאן לפני שתעשה משהו שהיא רק תתחרט עליו.

"ובכן, אמ, מתחיל להיות מאוחר, לא? – יום חשוב מחר- נראה לי שאני אעלה למעלה כדי להתרסק קצת" אמרתי, רוכן קדימה כדי לעמוד.

אבל אז, כאשר הנחתי את ידי על שולי הספה כדי לתמוך בעצמי לקום מן הספה, הרמיוני תפסה את מפרק ידי הימנית ובכתה, בקולניות מפתיעה, "חכה!". ואז היא השתעלה קלות, עדיין מחזיקה את ידי בחוזקה, ולחשה, כמעט בהתנצלות, "אל תלך. עדיין לא".

לכל הרוחות. בסדר אם כך, אני מניח שאני לא הולך לשום מקום. מכיוון שהרמיוני, 'מיוני' שלי, מאיזה שהיא סיבה שהיא מעבר להבנתי, רוצה שאשאר. אז כך זה יהיה.

הסתובבתי אליה, נוטה על קצה הספה, מנסה להישאר יציב ולא לדחוק את הסיטואציה לכל כיוון שהיא לא תרצה ללכת בו. תישאר טבעי, אני אומר לעצמי. היא אמוציונאלית כרגע. אל תנצל את זה. תירגע. אבל האוזניים המעצבנות שלי הופכות לוורודות, אני פשוט יודע את זה. שיט.

נשענתי קדימה, מניח את המרפקים שלי על ברכיי והבאתי את ידי יחדיו. היא עדיין מחזיקה את מפרק ידי, אבל עכשיו היא מעבירה את אגודלה על כף ידי. פאקינג אלוהים אדירים. הרמתי את מבטי מהיד שלה אל פניה וראיתי שעיניה נוצצות בדמעות. ובכן, שיט. לפני שיכולתי לשכנע את עצמי לא לעשות זאת, נשענתי שוב אחורה על הכריות ומשכתי אותה בין זרועותיי. ובכזאת פשטות, היא קיפלה את עצמה אל תוכי, רגליה מתוחות מעבר לחיקי, ידה הפנויה אוחזת בחולצת הגרז'י, פניה תחובות לתוך צווארי, ואני מכרבל אותה, אפי תחוב עמוק לתוך התלתלים שלה שעומדים על קודקוד ראשה. אלוהים, אפילו אחרי יום כזה הריח שלה פשוט ערב לחך. כן, ערב לחך. שמעתם אותי.

אין הרבה מה להגיד, האמת- אני יודע שהיא פשוט צריכה לבכות, ובגלל שאני מכיר אותה כמו שני מכיר אותה, אני יודע שהיא צריכה להרגיש בטוחה לפני שהיא בוכה. ואני יודע שבגלל איזשהו פאקינג קסם עתיק שרק קוסמים כמו דמבלדור וגם, ובכן, הרמיוני, יכולים באמת להבין אותו, היא מרגישה בטוחה איתי. אז היא בוכה. לא בכי מרוסק, מגעיל, מחפש-אחר-אוויר כזה בכי, אלא עדין, ואני יודע שזה ערבוביה בין עצבות על דמבלדור, חשש אחרי הארי, פחד לגבי העתיד, כעס על אוכלי המוות המזורגגים, דאגה להוריה שיישארו בטוחים, תקווה שהיא יכלה להיות רק תלמידה רגילה למרות שהיא לא יכולה, פשוט כל הערימה הזאת של גללי דרקונים. אז אני מניח לה לבכות לתוך צווארי, נפעם כמה היא זעירה, ואני פשוט, לא יודע, משמיע קולות מרגיעים, מעביר בעדינות את אצבעותיי על כתפיה ועל גבה כאשר היא נרגעת לאיטה. אני יכול להרגיש את ריסיה על צווארי. היא מושכת באפה. ואני לא יודע, יש פשוט משהו לגבי הקול של משיכה באף, וההרגשה של גופה הקטן והרך מקופל בתוך זרועותיי, והרעד המקרי שעובר בה וגורם ברגע זה לגצים קטנים של כעס במוחי- הבחורה הזאת, יפיפייה, מבריקה, נדיבה, אמיצה ומלאת רגש, אף פעם לא צריכה להרגיש ככה. מקוללת ופוחדת לחייה ולחיי יקיריה. קיבינימט. זה ממש לא הוגן. זה לא נכון. תזדיין אתם יודעים מי... הייתי רוצה לבעוט לו בביצים.

"הכל יהיה בסדר, אני מבטיח לך הרמיוני. הכל יהיה בסדר" לחשתי לתוך שערה. אני יודע שאנשים תמיד אומרים שטויות כאלה בזמנים כאלו, וביטויים מהסוג הזה הם בדרך כלל שטויות במיץ עגבניות, בקושי יותר בעלי משמעות מאשר הקולות שהשמעתי קודם. אבל בשבילי, זוהי הבטחה. הכל יהיה בסדר בשבילה. אני מוכן להעיד על כך כאן ועכשיו. אני הולך לגרום להכל להיות בסדר בשבילה או שאמות בניסיון לעשות זאת.

שיניתי את התנוחה שלי מעט כדי שאוכל לשחרר את ידי השמאלית ולהרים את פניה כך שתוכל לראות שאני מתכוון לזה. אני צריך שתשמע- ותראה- שאני מתכוון לזה. אני צריך שהיא תאמין לזה.

"הכל הולך להיות בסדר בסוף, הרמיוני, את תראי" אמרתי, מושיט את אצבעותיי מתחת לסנטרה כדי להסיט את מבטה אליי. "יש לנו פאקינג מלא עבודה לעשות, וזה מתיש לחשוב על זה עכשיו, אני מבין, אבל אני יודע שאנחנו יכולים לעשות את זה. אני יודע את זה כי את והארי מטפלים בזה ואני יודע שאתם לא יכולים להיכשל. ואני הולך לתמוך בך בדרך בכל צעד הרמיוני".

היא משכה באפה פעם נוספת  ועיניה מצועפות, מתנודדות מנקודה לנקודה לכל אורך פניי, מנסה להפנים מה אמרתי ולגרום לעצמה להאמין בזה. היא כל כך שקטה למרות זאת, שקטנה כמו עכבר הלילה. הבחורה הזאת, שתגרום בדרך כלל לאוזניך ליפול מרוב דיבורים, בקושי הרימה את קולה מעבר ללחישה והוציאה בקושי עשר מילים יחדיו מאז שהתיישבנו על הספה הזאת, לפני יותר משעה. זה תלוי בי למלא את הפער.

"תקשיבי" אמרתי, מבריש את אגודלי על לחיה כדי לנגב את הדמעות שנשפכו מעיניה האדומות. "אני יודע שאת לא מאמינה גדולה בנבואות, ואני יודע שזה עלול להישמע מופרע, אבל אני באמת מאמין, עמוק עמוק בפנים, שכל המצב החרא הזה שמצאנו את עצמנו בתוכו הולך בסוף להיפתר. והנה למה." שיניתי את התנוחה שלי שוב כך שעכשיו אני חופן את פניה בשני ידיי. אני צריך שהיא תשמע את זה. אז לקחתי נשימה עמוקה והאטתי, כדי שתוכל להריץ במוחה כל מילה שאני אומר בזמן שאני מוציא אותה מפי. הסתכלתי עמוק לתוך עיניה- מרלין, הן באמת עמוקות, לא? עמוקות ושוקולדיות. כל כך מתוקות.

שיט! תתרכז! תתרכז, חתיכת אידיוט. אוקיי. לקחתי עוד נשימה עמוקה וצללתי פנימה. "תקשיבי, הרמיוני... אני מברבר, נכון?" היא חייכה והנהנה. "אוקיי, זאת האמת. אבל... שוב, אני יודע שאת לא מאמינה גדולה בנבואות. אבל את ואני והארי, אנחנו מצאנו אחד את השני, לדעתי, בגלל שאנחנו נועדנו למצוא אחד את השני, אם זה נשמע הגיוני, ואנחנו אלו שנועדו להשלים את המשימה שניצבת מולנו, להביס את הממזר הזה". היא הנהנה קלות. אוקיי, זוהי התקדמות. תמשיך, אידיוט. "התחברנו כמעט ישר מההתחלה, שלושתינו, ואני מניח שעם כל מה שחווינו, אנחנו מחוברים כאילו שכולנו חולקים את אותו הדם. אנחנו עמדנו למבחן. הוכחנו את עצמנו. את אולי לא תמיד רואה את זה, הרמיוני, אבל את והארי פאקינג קשוחים-" היא צחקה, ולא יכולתי שלא לשחרר צחקוק קטן לשניה לפני שהמשכתי בלי לאבד את המומנטום שלי- "ואת-יודעת-מי הולך לקלל את היום שהוא החליט להתעסק איתנו, אני נשבע".

היא מחייכת עכשיו, ואני מעביר את אצבעותיי לאורך צווארה, ואני לא יכול להמשיך כי רק התחלתי להתחמם ואני מרגיש כאילו הצלחתי להגיע אליה סוף סוף ולגרום לפחד שהעיב על עיניה במשך כל הלילה לצאת.

"אני לא אומר שזה לא הולך להיות מסוכן. אני לא אומר שאני לא מפחד עד לעצמותיי, כי אני כן. אבל אני אומר שאני מרגיש את זה בעצמותיי" אנחנו נשלים את המשימה שלנו, אנחנו נעשה זאת. אנחנו נצליח. ואת תראי- אנחנו הולכים לבעוט לממזרים הלאה בישבן, ואז את תחזרי להוגוורטס, תראי מה הם למדו, ואת תעשי את ה537 קיסופמטרי שלך, ואז את תמציאי 63 לחשים חדשים שאף אחד אפילו לא העז לחלום עליהם, ואז את תשחררי את גמדוני הבית, ואז את תהפכי להיות נשיאת הקסמים, ואז את תכתבי ב'הגוורטס: תולדות' כאחת מהמכשפות המבריקות שחיו אי פעם. את הולכת לעשות זאת. אני עומד מאחורייך. אני הולך לוודא שזה יקרה בכל מחיר, את מבינה אותי?"

היא עושה עכשיו עוד הפעם את הדבר הזה שעיניה חולפות לכל אורך פניי, אבל עיניה פקוחות לרווחה והגבות שלה מורמות הפעם, כאילו היא מופתעת על ידי מה שהיא שמעה. שיט. חשבתי שהצלחתי לגרום לה לקלוט.

"רון?" היא אמרה, שוב פעם רק בלחישה. "אתה הולך ל'וודא שזה יקרה בכל מחיר?' אתה מתכוון למה שאני חושבת שאתה מתכוון?"

לכל הרוחות. היא עלתה עליי. הייתי צריך לדעת.

כרכתי בעדינות את ידי סביב צידי צווארה, מטביע את אצבעותיי עמוק לתוך שערה, ולקחתי נשימה עמוקה כדי לסדר את המחשבות שלי. אני יכול לראות, אפילו במצבה המעופף היא יכולה לגרום לריב אם אשחק לא נכון בקלפים שלי ברגע זה.

"אני מניח שאני מתכוון בדיוק למה שאמרתי, הרמיוני. יש מלחמה לפנינו. זה הולך להיות קשה ומורכב. אבל את הולכת לשרוד את זה. אני הולך לוודא את זה בכל מחיר. נקודה."

היא גירדה בראשה פעם נוספת- ולעזאזל, הקמט בין גבותיה הופיע שוב. קיבינימט.

"אבל מה לגביך, רון?" היא שאלה, הפעם בקול קצת יותר גבוה וברור. חרא. "אתה ממשיך לדבר על כך שאני אשרוד את זה, כביכול- ושגם הארי ישרוד את זה- אבל מה לגביך? כשאתה מדמיין מה הולך לקרות, אתה רואה את עצמך גם שורד את זה, נכון?"

סרקתי את פניה לרגע- רגע אחד ארוך מידי כנראה, מכיוון שעכשיו הופיע צבע בלחייה.

"רון!" היא הזקפה קמעה וידיי החליקו מצווארה אל כתפיה. "רונלד ביליוס וויזלי. תבטיח לי, ברגע זה ,כאן ועכשיו- תבטיח לי!- שאתה מתכנן לשרוד את זה גם. אם אתה לא, אני הולכת לכשף אותך עד שבוע הבא".

היא לא מבינה עד כמה היא מקסימה כשהיא צדקנית, במיוחד כשהיא שוחה בתוך הסוודר וויזלי הענק שלי, אז עכשיו זה לא זמן טוב בשבילי לצחקק, אבל אני עושה זאת בכל מקרה. זה פשוט נפלט החוצה. מסתבר שזאת הייתה טעות ענקית.

"אני רצינית, רון!" עכשיו למעשה היא צועקת ומפנה את אצבעה לעבר פניי.

"שקט, מיוני, או שתעירי את כל הטירה!" לחשתי לעברה.

"ממש לא אכפת לי אם כולם ישמעו אותי מכאן עד הוגסמיד, רון! אתה הולך להבטיח לי" היא אמרה, צובטת בזרועי להדגשה "שאתה מתכנן לשרוד את זה גם. מרלין יעזור לך אם אתה לא!" היא נענעה את אצבעה ממש מול אפי, בוהה בי, מטה את פניה הצידה ומאתגרת אותי לסתור אותה.

הרמתי את ידי בכניעה מזוייפת. "בסדר, בסדר- לכל הרוחות, מיוני, כן, אני ארצה מאוד לשרוד את כל הדבר הזה ולהגיע לשיבה טובה, אוקיי?" היציבה שלה התרככה מעט ושפשפתי את הנקודה שהיא צבטה. "זין" רטנתי.

היא חייכה במבוכה. "תשמור על הלשון שלך, רונלד".

גלגלתי את עיניי.

"אני פשוט לא אוהבת את כל הדיבורים האלה על כך שאני אשרוד את זה, והארי ישרוד את זה, ואתה איך שהוא לא. אני לא אוהבת מה שאתה רומז, רון".

"ומה אני רומז?"

היא יישרה מעט את שרוולי הסוודר והעבירה את אצבעותיה דרך שערות ראשה כאילו לשטח אותן, אך רק גרמה להן להיות פרועות וסבוכות תוך כדי. אני יודע שהיא מנסה להיראות ולהישמע מאיימת ובכירה יותר בזמן שהיא מתעלמת מהעובדה שהרגליים שלה עדיין מתוחות בחיקי והגרביים האפורות שלה שמכסות את רגליה הזעירות מתנפנפות בקצות בהונותיה. אלוהים, היא מספיק מתוקה כדי לאכול אותה. "אתה רומז שאתה תקריב את עצמך- שתעשה משהו מטומטם ואצילי- כדי להיות בטוח שהארי או אני נשרוד" היא אמרה. "אתה מדבר שטויות, רונלד, ואני לא מוכנה לשמוע את זה".

הוצאתי נשיפת אוויר מבין שפתיי ונשענתי אחורנית אל כריות הספה שמאחורי. "זוהי רק האמת, הרמיוני", אמרתי בשקט, כבר לא פוחד שהיא תוריד לי את הביצים בגלל שאני מודה בזה.

היא כבר לא מטה את פניה הצידה, בוהה, למען האמת היא מתקדמת לקצה, נשענת גם אחורה אל עבר כריות הספה, מסתכלת אל פניי בהבעה של, מה זה? כמיהה? הייתי מקווה, אבל שוב, זה לא בסדר לקוות. לא עכשיו.

העברתי את שתי ידיי דרך שערי, מקווה שזה יעזור לנקות את ראשי. לעזאזל, מה זה משנה. דמבלדור מת, מלחמה מזורגגת הולכת לפרוץ, יש לפנינו משימה שנראית לי כמעט בלתי אפשרית- אפשר להגיד שאני כבר יכול להניח את קלפי הטאקי המתפוצץ שלי על השולחן.

"תראי, הרמיוני, אני מניח שמגיע לך את האמת. אז הנה היא". הסתובבתי להסתכל עליה. היא על סף דמעות פעם נוספת. הנחתי את ידיי על כתפיה כדי לייצב אותה. "כן", אמרתי בתוקף, "אם אני אצטרך לבחור בין החיים שלי לשלך, בין החיים שלי לשל הארי, אני יודע מה תהייה הבחירה שלי. אני בוחר לתת לך לחיות, לתת להארי לחיות- ואני מניח שאת תעשי בדיוק את אותו הדבר בשבילי אם זה יגיע לידי כך". היא הנהנה. היא לא יכולה להכחיש זאת. מחצתי בעדינות את כתפה עם ידיי, מנסה לעודד אותה כדי שתוכל לשמוע את השאר.

"אני טהור דם. אם אני רוצה, אני יכול לשבת בשקט במהלך כל המלחמה ולגרד איזה סוג של חיים בעולם שנשלט על ידי אוכלי המוות. זה לא העולם שאני אבחר בו, שימי לב, ואני בטוח אהיה מנודה, אבל אני אוכל לשרוד בו. אין להם באמת סיבה להתעסק איתי, לאוכלי המוות, בגלל שעד כדי כך חשוב להם 'טוהר דם'. אני אולי 'בוגד דם', כמו שהם קוראים לזה, אבל בסופו של דבר הם יתנו לי לחיות כי בשבילם, אני בעל ערך. אני בעל ערך בגלל שאני טהור דם ואני יכול לעזור להם להמשיך את המסורת טהורת הדם המטומטמת שלהם".

צמרמורת עברה בה, ומשכתי אותה קרוב, כך שהמצח שלה נוגע בשלי. אני לא יכול לראות יותר את פניה אבל אולי זו לטובה- בכל מקרה אני לא בטוח שאני יכול להגיד מה שאני צריך להגיד אם אני אדע שהיא מסתכלת עליי. אז הרמתי את ידיי להיכן שהם היו לפני כן, בצידי צווארה, והמשכתי, ממקד את מבטי בשפתיה, שהם רק סנטימטרים ספורים משלי. היא אוחזת בחזית חולצתי בשני אגרופיה הקטנים. זה היה יכול להיות כל כך קל לנשק אותה כרגע- ואני תוהה אם היא רוצה שאעשה זאת- אבל אני לא עושה זאת.

"אני לא רוצה לחיות בעולם כזה. את כמובן חייבת לדעת את זה. אבל מה שבטח את לא יודעת זה שאני נלחם עבור מטרה מאוד מוגדרת". לקחתי עוד נשימה עמוקה. אני אצטרך את זה בשביל מה שאני עומד להגיד. "מה שאני נלחם עבורו זה עולם שבו את, הרמיוני גריינג'ר, יכול לחיות ולהיות מבריקה ללא פחד. אני יכול להגיד 'אנשים כמוך', או בני-מוגלגים, או להוסיף לסיבה את הארי או את המשפחה שלי- וכל זה אכן נכון, אני רוצה שכל האנשים האלו יהיו חופשיים- אבל זה יהיה סוג של לעקוף את האמת. בגלל כשאני מגיע לשורש העניין, כל מה שאני רוצה זה עולם בטוח בשבילך, הרמיוני, בשבילך- כל שאר האנשים האלו יוכלו להנות ממנו, זה נהדר, מעולה בשבילם, אבל זה לא יהיה חשוב כלל אם את לא תהיי בו ותובילי אותו ותעשי בו דברים מדהימים כמו שאני יודע שתוכלי. עולם בו את יכולה להיות בו הרמיוני פאקינג גריינג'ר, בלי שום סטטוס של טוהר דם- זה העולם שאני נלחם עבורו לדעתי". אני יכול לראות דמעות זולגות במורד לחייה ליד שפתיה, ואני גם דומע מעט בעצמי. ואני חייב לשבור את המתח. "אם את רוצה לכשף אותי עכשיו את מוזמנת" אמרתי, והיא מחייכת ברכות ופולטת חצי צחקוק חצי בכי.

"אני לא רוצה לכשף אותך" היא אמרה, מנגבת דמעה מלחיה ואז תופסת את פרקי הידיים שלי, שמונחים בכל צד של סנטרה. "אני מעדיפה לנשק אותך".

עצמתי את עיניי, לוקח נשימה ארוכה רוטטת, ונושף באיטיות. אני רציתי לנשק את הבחורה הזאת במשך שנים- שנים- וזה יהיה כל כך קל לעשות זאת ברגע זה, פשוט לשקוע לתוכה. אחרי הכל, היא מציעה, מה שמוציא אותי מאיזון. אבל לא... היא חייבת לדעת. אני חייבת להשאיר את הראש שלי מפוקס. זה יותר מידי חשוב. פקחתי את עיניי, המצח שלי עדיין מוטה לשלה, והתרכזתי בדבר היחידי שאני מסוגל לראות- השפתיים שלה.

"הרמיוני, אני לא חושב שיש משהו בעולם הזה כרגע שאני רוצה לעשות יותר מאשר לנשק אותך. אבל את חייבת להבין משהו, וזה חשוב אז תקשיבי לי טוב טוב".

הרגשתי אותה רועדת מתחת לידיי, והיא ניקתה את גרונה. "אני מקשיבה רון" היא השיבה בקול זעיר.

"אוקיי. טוב" אמרתי. "מרלין, אני מצטער- נראה שאני עושה את כל הדיבורים הלילה, אה?"

היא חייכה. "אתה יכול להיות דיי פטפטני כשאתה רוצה", היא לחשה. "אבל כן, יש לך בהחלט פרץ דיבור הלילה", היא הוסיפה, הקול שלה רועד מעט במילים האחרונות. היא לחוצה. אני לא רוצה לגרום לה להיות לחוצה. שיט. אבל אני חייב להגיד לה. אני חייב להיות בטוח שהיא מבינה.

"אני יכול לנשק אותך כאן ועכשיו- למזמז אותך עד עילפון, למען האמת- אבל קודם את חייבת לדעת מה זה אומר, ואני חושב שיש לך פה החלטה גדולה יותר להחליט, יותר ממה שאת חושבת".

אני מרגיש את גבותיה מורמות לתוך מצחה שנח כנגד שלי. מעולה- היא חשבת שאני משוגע. עדיין, אני חייב להמשיך הלאה. זה לא כאילו שתכננתי להגיד משהו מהדברים הללו- אין לי שום תוכנית, בכלל למען האמת- אבל הרגע כאן והמילים פשוט נשפכות ממני והן פשוט חייבות להיאמר. אני יודע שאני אשנא את עצמי אחר כך אם אני לא אנסה אפילו לגרום לה להבין מה הולך לי בתוך הראש ובתוך הלב.

"תק-תקשיבי", המשכתי, מגמגם מעט. "אני יודע שזה הולך להישמע מטורף, מכיוון שעבור כל אחד אחד זו הייתה רק נשיקה, למען מרלין, לא עניין גדול, אבל חכי רגע בסבלנות. עם כל זה שעולם הקסמים עולה בלהבות, יש יותר מידי דברים לסכן כרגע, והחוקים הישנים כבר לא תקפים. אז את חייבת לדעת... את חייבת לדעת ש..."

לקחתי עוד נשימה עמוקה, עצמתי את עיניי, חפנתי את אצבעותיי עמוק יותר לתוך שערה המתולתל, והצמדתי את מצחי קצת יותר חזק כנגד שלה. "הרמיוני, אם אני אנשק אותך ברגע זה- בכל הכנות, זה יהיה זהו בשבילי. אני גמור. לא היו לי את הביצים להגיד לך את זה לפני שנה, אבל אני יכול להגיד את זה עכשיו. אם תתני לי לנשק אותך, זה יחתום את העסקה בשבילי, אני נשבע, בגלל שאני הולך לרצות את הכל. אני כולי בפנים, הרמיוני, כולי. אם אני אנשק אותך, אז אני שלך ואת ללא ספק שלי וזהו זה, מעתה ואילך, עד היום שאמות. אין יותר ספקות, אין יותר הרהורים, אין יותר דברים ילדותיים".

אלוהים, אני מברבר. אני חייב להמשיך – אם כבר אצבע אז את כל היד, כמו שאומרים. אני שיכור למדי רק בגלל הריח המתוק שלה, היא כל כך קרובה. "אני שקוע עמוק, הרמיוני... אני פאקינג אוהב אותך כל כך למשך כל כך פאקינג הרבה זמן... אם אני אנשק אותך עכשיו, אין דרך חזרה. אם אני אנשק אותך עכשיו, את שלי, וזה אומר שאני הולך להילחם כמו לא יודע מה בשביל להשאיר אותך בטוחה, לעבור דרך להבות אש אם אני אצטרך, לקרוע את התחת שלי בשביל שלא תצטרכי אף פעם לשאול את עצמך למה בחרת בי, וגם... כן, לעזאזל עם זה, אני פשוט הולך להגיד את זה... אם אני אנשק אותך עכשיו אני הולך לרצות את כל העסקה באיזשהי נקודה בהמשך הדרך, מיוני". הפסקתי את עצמי לפני שאוכל להגיד למה אני באמת מתכוון- קוטג' מלא בילידם עם שיער ג'ינג'י, כלב, אפילו קרוקשנקס הטיפשי, לא אכפת לי. בטח עדיף לדלג על החלק הזה ברגע זה. אבל עדיין יש עוד דברים שצריך להזהיר אותה מפניהם.

"ובהתחשב בעובדה כמה המצב מתוח כרגע בעולם, אני לא הולך להיות אחד מהבחורים המודרניים האלה שיכולים, לא יודע, לתת לך את המרחב שלך או להיות אגבי או בלתי מחייב או משהו כזה בגלל שאת יודעת כמה מטורף אני יכול להיות לגבייך. אם אני אנשק אותך, אני הולך לגונן עלייך בצורה אפילו יותר מוגזמת, ולהיות יותר רכושני ולהתנהג אפילו יותר כמו איש מערות מזורגג מאשר הייתי בעבר, ואני יודע שהצד הזה בי יכול לשגע אותך. אז אני צריך שתחשבי על זה. תחשבי על זה לעומק ולאורך זמן, הרמיוני, בגלל שזאת לא רק נשיקה- בכל מקרה לא בשבילי. ברגע שנפתח את הדלת הזאת, אני לא אהיה מסוגל לסגור אותה בחזרה, אף פעם. אני יותר מידי אוהב אותך כדי לדעת מה זה שיש לי אותך ואז לאבד אותך או לנסות לחיות בלעדייך. אצלי זה יהיה הכול או כלום, את מבינה אותי?"

אוקיי, אז זה החלק הראשון של הפרק ואם אתם רוצים שאפרסם את החלק השני אז תגיבו :)

		הפרק הבא