הוגוורטס תחתית - גמור

לפני שמתחילים - 

1) זכויות שמורות לגיי קיי רולינג

2) רוז המתוארת כאן - אינה קשורה לשום רוז אחרת מהארי פוטר או מכל סיפור אחר.

3) הסיפור עוד בתהליך כתיבה ובנייה עלילתית, אמנם מה שכבר ידוע הוא זה - זהו סיפור על שתי בנות ועל הרפתקאתם בנבכי עומקה של טירת הוגוורטס. כל השאר - בהמשך.

 תרבחו ותסעדו - או בלשון דמבלדור - בלאגן קוקו שפיץ! 

             .....................~~~~~~~°°°°°°°°°~~~~~~~~~.................

פרלוג - (יומיים אחרי הפרק הראשון)

"פיות, דרקונים, מעגל-קסם, שדונים" ספרה בל באצבעותיה "והכל תוך יומיים. מה עוד לא קרה לנו? שאני אדע למה לצפות..."

רוז שמרה על שתיקה. דמעות עמדו בעיניה, והיא העדיפה שבל לא תראה אותה כך.

על ידם יורי הביט קדימה בשקט, סורק את אפילת המערה. הוא ריחרח את האוויר ואפו התכרכם. כנראה שיתווסף לבל עוד יצור לרשימה, משהו מסריח מתקרב.

בל שלא שמה לב לשום דבר המשיכה להרהר בקול "את חושבת שהמורים ימצאו אותנו אי פעם?".

עכשיו רוז שתקה במכוון. עדיף לא לחשוב על זה.

שניה אחר כך נשמע לפניהן קול צעדים בחשיכה.

                .....................~~~~~~~°°°°°°°°°~~~~~~~~~.................

פרק 1 - בל קסנדרה והפיות

הכל התחיל, כרגיל, ברכבת האדומה שיצאה בקול שריקה צורמנית מרציף תשע ושלושה רבעים.

ברגעים בהם הארי פוטר נפגש לראשונה עם רון, וכשהרמיוני עברה בין התאים במצוד אחר טרבור הקרפד, התחילה בצד השני של הרכבת עוד הרפתקה - רוז קלרש - ילדה קטנה ומתולתלת למדי - דפקה בחוזקה על דלת הכניסה לתא הקטר, מקווה שדוד מוריס יפתח לה לפני שמאלפוי והמלווים האינפנטילים שלו יחזרו.

אפילו שאמא חייבה אותה - רוז לא הרגישה צורך לבקר את דוד מוריס , שהיה הנהג של הרכבת. אולי רק לבקש ממנו לפוצץ את מאלפוי לחתיכות בקללה יפה עם זיקוקים. היא דמיינה את עצמה יושבת כל הנסיעה על שרפרף ומקשיבה לו מספר על תעשיית הקסם וצייד דרקונים לא חוקי ועוד ועוד אל האינסוף ומעבר לו... לא, היא העדיפה פשוט לחפש תא ריק להרדם בו.

היא דפקה על הדלת בשנית, לוודא סופית שאף אחד לא שם.

קול תרועת הרכבת נשמעה בפתאומיות - רוז קפצה והחתול שבידה יילל - ודלת הקטר נפתחה ושיחררה עננת עשן סמיך.

               .....................~~~~~~~°°°°°°°°°~~~~~~~~~.................

"דוד מוריס?... אתה פה?"

התא הקטן היה ריק מאדם, אבל הרבה מכשירים - כפתורים, ידיות פליז, מאבקי קיטור וכו' פעלו בו את פעולתם בסדר מבולגן.

היא גמרה בדעתה לחכות רק עד שמוריס יחזור, לשאול לשלומו בקצרה ולצאת בטוענה שחברותיה מחכות לה.

בחזית החדר היה חלון עגול וממנו נשקף הנוף המדהים של יורקשייר.

"אוהו- חיכיתי לך! חן חן לך עלמת חן!".
רוז נבהלה והפילה מידה את הכלוב, ובקול יללה החתול ברח. היא חיפשה מי הדובר - הקול בוודאות לא היה קולו של מוריס.
היא מצאה נער צעיר לבוש בגדי קרב, עם חרב ומגן - ממוסגר בתוך ציור קנבס.
הוא חייך אליה חיוך מלא שיניים.
רוז חייכה חזרה בנימוס. ופתאום שמה לב למה שהוא אמר "חיכית לי?", היא שאלה " אתה מכיר אותי?".
"אוהו כן וודאי, יש לך תפקיד מיוחד אצלנו היום".
רוז לא ציפתה לזה "מי זה אצלנו? אתה חייל?".
במקום לענות הוא התפקע מצחוק "חחח חייל, הרגת אותי הווחח" הוא נפל על ברכיו ותפס את בטנו "אני? חייל? חחח".
רוז נעלבה, אבל הלא-חייל היה עסוק מידי בהתפתלות על הרצפה.
כשראתה שהוא לא מתאפס פתחה את הדלת כדי להביא את החתול, אבל מתוך התמונה נשמע קול תקיף שגרם ללא-חייל להעמד דום בקפיצה.
"אלכסנדררר" לתמונה נכנס מלך מזוקן עם שרביט מונח בידיו על גבי כרס מבהילה "ירדת מהפסים? תחזור למשמרת! אנחנו צריכים להיות בהיכון!"
"סליחה, אני פשוט דיברתי עם..." אלכסנדר הלא חייל הצביע והמלך שם לב אליה.
"הו הו הו! מה יש לנו כאן!"
רוז הנהנה בראשה לשלום.
"הו ילדתי! חיכנו לך.. כלומר..." 
"מאיפה שניכם מכירים אותי?" היא שאלה.
המלך חייך "לא מכירים" הוא נראה חוכך בדעתו מה לומר, ואז חייך כאילו עלה לו לראש רעיון, "אם את כבר פה - אני צריך טובה קטנה - תוכלי בבקשה לפתוח את החלון שם?" הוא הצביע על חלון צדדי קטן, שהוצב על יד כסא הנהג "יש פה הרבה עשן, לא?"
רוז ניסתה להיזכר אם היא מכירה אותם. היא לא הבינה למה עשן מפריע למלך אם הוא מצויר על קנבס, אבל היא פתחה את החלון. 
החלון נפתח בקלות.

החגיגה התחילה עוד לפני שהספיקה לצאת מהדלת. לחדר נכנסה להקה גדולה של פיות כחולות ומנצנצות, והמלך צחק בקול רם, נהנה מהתכסיס שעולל.
לשתי שניות רוז חשבה שהפיות הם יצורים יפים ביותר.
אבל אז הם התחילו לקרוע ולהרוס כל דבר שלא היה מחובר לקירות בקסם קיבוע, חוטים העלו ניצוצות ואזוועקה נשמעה בתא. היא שינתה את דעתה לגביהן במהירות ועשתה את הדבר ההגיוני הראשון שעלה לה לראש. היא צרחה.

               .....................~~~~~~~°°°°°°°°°~~~~~~~~~.................

כשראתה שהצרחה לא כל כך עוזרת היא רצה לכיוון השני "מוריס! מווריייסס!!!"
הפיות גם כן החלו להתקדם, מחזיקות בידיהם הקטנות כל מיני חפצים ענקיים או חדים שמצאו.
אחת הדלתות שלידם עברה נפתחה בתנופה, היא הסתובבה וראתה את מוריס יוצא בצעדים גמלוניים. הוא הביט בפה פעור על הפיות. רוז סובבה את ראשה חזרה קדימה בדיוק בזמן כדי להתנגש ברעמת שיער.
היא והילדה השניה נפלו על הרצפה, ובעודה אוחזת בראשה הכואב, ראתה את מוריס צועק "אקסנדה אליפטוס" וכל הפיות קפאו באוויר בבת אחת, ונפלו על הרצפה מאובנות.
בראש סחרחר היא הסתובבה אל הילדה בה נתקעה "סליחה, לא התכוונתי...".
"לא חשבתי שהתכוונת..." ענתה הילדה והתיישבה לאט.
רוז הופתעה לשניה, ואז הושיטה לה את ידה "אני רוז..."
הילדה סילקה קווצת שיער שחורה מעל עינה הימנית והושיטה ידה חזרה "בל".
רוז הביטה בה ושמה לב למשהו מוזר.
כל צד גופה השמאלי היה מכוסה בגדים. מקצות אצבעותיה העטורות כפפות עד פניה המכוסות בשיער.
"את לא...?" החלה לשאול.
הילדה נרתעה. "כן" אמרה והלכה במהירות לצד השני.

רוז היתה בהלם. היא לא חשבה שתלמד בבית הספר יחד עם... זה לא ייתכן.
דוד מוריס הגיע ועזר לה לקום. רוז התלבטה אם לשאול אותו... אולי הוא יעשה משהו...
מחשבותיה נקטעו כשהגיעה לתא הקטר על ידי המלך השמן בתמונה. כרגע הוא עמד יחד עם זקנה סורגת על כסא עץ, ושניהם חייכו אליה חיוכים מסתוריים.
דוד מוריס אמר "רוז, יש לי משהו מיוחד להראות לך, בואי.."
רוז עקבה אחריו בראש מבולבל חזרה אל תא הקטר.

המשך

		הפרק הבא