ללא שם

"יש שיעורי בית...אה...שיעורי חדר?"

"אתה איתי בכל המקצועות, אתה אמור לדעת בעצמך."

"מה אני אעשה? רמת הקשב שלי נמוכה כשאני ישן."

"אתה יודע, יש ילדים  שמאוד משמעותי עבורם להתקבל לבית הספר! ילדים שכל החיים שלהם הם חיו ללא תודעה-"

-"אז.... שיעורים?"

סאם נאנח, ואמר- "רק בגילוי עתידות."

"נו, אז בשביל זה אתה עושה סצינה? אני פשוט אכתוב לה שתנין הולך לאכול אותי בשבוע הבא, משום מה טרלוני תמיד מתלהבת בחיזויים שכוללים חיות טורפות."

"אני חושב שהיית אמור להיאכל על ידי תנין בשבוע שעבר."

"אהה... אז אני אפסיד בקרב ליגואר?"

"לפני שבועיים."

"אשחט על ידי כריש?"

"בזה השתמשת כבר פעמיים."

"אחי אתה מדכא אותי..."

שיחתם נקטעה על ידי רעש חבטה בקצה חדר המועדון.

שני הבנים הסתכלו לעבר מקור הקול, וראו בקצה החדר נערה שחורת שיער אשר סומק עז בער בלחייה מן המבוכה. היא מיהרה לאסוף את חפציה  מהרצפה ואצה לה למעוני הבנות.

טדי בהה בגבה עד שנעלמה כליל מן העין.

"מי זאת הייתה?" הוא שאל את סאם, אך לפני שהייתה לחברו הזדמנות לענות הצטרף אליהם ג'ון בצחקוקים.

"ראיתם איך הדג נתקעה בכורסא?!"

סאם הצטרף לצחוקו של ג'ון- "איזו מטומטמת!" 

טדי הסתכל עליהם בבלבול, "אתם מכירים אותה? מי זו? ולמה אף אחד לא עזר לה לקום כמו שבדרך כלל קורה כשבחורה יפה מועדת?"

"הוא חושב שהדג יפה!" צחק סאם.

"שלא תתחיל לפתח לנו תקוות מעוותות, לופין!" גיחך ג'ון, אבל באיזושהי דרך הוא גרם לזה להישמע רציני.

"אתם מוכנים כבר להסביר מי זאת?! ולמה אתם קוראים לה הדג?"

"שיואו יא אסטרונאוט צא מהמערה!" אמר לו ג'ון, וסאם הסביר:

"הדג אפילו נמצאת איתנו בכמה שיעורים, אני מתפלא שעד עכשיו לא הבחנת בה,.... טוב בעצם אני לא מתפלא- היא לעולם אינה מדברת. אפילו כשהמורים שואלים אותה שאלה. היא תמיד לבד ומנסה להיחבא אל הכלים, אבל אף פעם לא מצליחה כי היא כזו מגושמת!"

"ואהבלה!" הוסיף ג'ון, ושניהם התחילו לצחוק.

טדי לא צחק. הוא עדיין לא ממש הבין את העניין- "איך אתם יודעים שהיא טיפשה אם אתם אפילו לא מכירים אותה?"

שניהם טפחו על מצחם. "תן לי להסביר את זה לך לאט-" אמר ג'ון, "היא- לא- מדברת. אף פעם. זה בלתי אפשרי להכיר אותה, ואף אחד גם לא רוצה. היא מ-ו-ז-ר-ה. הכול מובן?" הוא שאל כאילו דיבר אל ילד טמבל בן חמש.

לטדי היה עוד מה לומר בעניין, אבל הוא ידע שזה במילא לא ישנה שום דבר- לאחר שמישהו  נרשם בחברה כמשהו מסויים, ייקח לו/ה שנים עד שיצליח/תצליח להשתחרר מהסטיגמה, והדג אפילו לא יכולה לעשות זאת כי הרי היא איננה מסוגלת לדבר.

וחוץ מכל זה- הוא ידע שזה פשוט חסר טעם להתווכח עם ג'ון.

ביום למחרת נראה לטדי כי פרט פעוט שמעולם לא תפס את עינו, קישוט ברקע שהיה תמיד שכיח ומובן מאיליו, נהיה בין לילה למרכז כל מחשבותיו. הוא לא יכל להפסיק לחשוב על הדג, או לצפות בה. היא סקרנה אותו יותר מכל דבר אחר שנתקל בו בחייו.

חבריו הבחינו בעניינו בנערה. -בהתחלה הם ירדו עליו, אבל אחר כך נלחצו וניסו להשיב אותו למוח הישר בכך שניצלו כול הזדמנות בכדי לציין את מגרעותיה.

"היא בכלל לא הייתה אמורה להתקבל לגריפינדור!"

"בטח שיחדה את המגבעת!"

"היא משעממת! מספיק כבר לנעוץ בה עיניים!"

אבל קולותיהם פשוט עברו מעל ראשו, בלי להגיע אפילו אל אוזניו.

באותו הערב טדי נשאר בחדר המועדון מאוחר יותר מהאחרים. הוא ניסה להשיב על מכתביו של סנדקו האהוב וחבריו, ובדיוק כשחשב  שסוף סוף הוא הצליח להסיח את דעתו מ... אתם יודעים מי, לפתע הוא הבחין במשהו משונה מאוד.

מול עיניו, צפו להן באוויר אותיות. ולא סתם אותיות, אלא משפט. משפט צבוע סגול שחה לו באוויר החדר. טדי צפה בו מהופנט. המשפט היה:

אני יכולה לשמוע, אתה יודע..

הדג הגיחה מן החשכה והתיישבה על יד טדי. בהינף שרביט אחד היא גרמה לאותיות להתפוגג בחלל החדר.

"את עשית את זה?!" הוא שאל אותה בתדהמה. היא הנהנה.

"אני לא מבין," הוא אמר, "אם את יכולה לעשות את זה, אז למה את לא מתקשרת עם אף אחד?"  היא הסתכלה עליו במבט מודאג, וטדי נשאב אל תוך עיניה הזהובות. היא נאנחה חרישית (כי הרי אין לה אפשרות אחרת) וכתבה באוויר בעזרת שרביטה, כאילו היה עט נוצה משובח:

הכישוף הזה אינו חוקי. הוא גורם לכל מי שקורא אותו להיקשר בחזקה לכותב, כך שהקורא והכותב תמיד ידעו היכן השני ומה מעשיו. מצטערת שאני מכניסה אותך לזה, אבל שמתי לב שהסתכלת עליי במשך כל היום, ולא במבט המוכר שרוב התלמידים- והמורים עוטים כשהם בוהים בי. אני רק רוצה שתדע, שאני שמעתי את כל מה שהחברים שלך אמרו עליי היום ושלמרות שאני לא מסוגלת לדבר, אני מסוגלת להרגיש. וזה- היה פוגע.

"אני מצטער." הוא אמר מיד לאחר שסיים לקרוא, והרגיש אשם.

"בטח ממש קשה לך כאן בלי היכולת לתקשר, בעצם, אני בטוח שלא עברו עלייך חיים קלים בכלל."

האמת, שלא תמיד הייתי כזו. כושפתי כשהייתי בת שבע על ידי קוסם אפל שהרג את הוריי. היה לי מזל, בקושי יצאתי בחיים.

טדי הסתכל עליה ארוכות, "איך ניצלת?" הוא שאל.

פונדקאי אחד עזר לי להימלט. הוא שלח אותי למשפחה מאמצת מוגלגית.

"ההורים שלי גם לא בחיים." הוא אמר בשקט, והתפלא מעט על הקלות בה הוא יכל לדבר איתה (בערך) על הדברים האלה.

"הם נהרגו בקרב ההיסטורי הוגוורטס." 

ניכר עליה שהיא התרשמה מנסיבות מות הוריו, ושאלה בעזרת שרביטה:

מי גידל אותך?

"הארי פוטר!" הוא אמר בגאווה. שותפתו לשיחה נדהמה,

ה- הארי פוטר?!

"הוא ולא אחר." הוא ענה בשחצנות מסוימת. הדג נראתה מבולבלת, ולא מלאת הערצה כמו כול אחד אחר ששמע שטדי הוא בן חסות של ה- הארי פוטר.

אבל.... אם גדלת אצל אחד מגדולי הקוסמים, אולי הגדול ביותר, למה למדת כל השנים האלו במקום אחר ולא בהוגוורטס?

"מה? על מה את מדברת? תמיד למדתי בהוגוורטס!"

אבל לא ראיתי אותך מעולם עד שבוע שעבר.

"זה בלתי אפשרי אני..." ואז הבין טדי את העניין, ופניו לבשו הבעה מרוצה.

"זה בסדר. את לא צריכה להתבייש שלא זיהית אותי. זה קורה לכולם, אפילו למורים!"  היא הסתכלה עליו בחוסר הבנה, וטדי צחק קלות. "המבט הזה הוא החלק הטוב ביותר בכול העסקה!"

איזו עסקה?!

"העסקה בלהיות מטמורפמאגוס. את יקירתי, מסתכלת על מטמורפמאגוס למופת."

היא התבוננה בו בהבעה מוזרה, והוא הוסיף "מטרמופמאגוס הוא קוסם שיכול לשנות את המראה שלו לפי רצונו."

אני יודעת מה זה מטמורפמאגוס! אני לא טיפשה כמו שהחברים שלך חושבים שאני!

"היי, זה מזכיר לי. אני עדיין לא יודע איך קוראים לך."

היא גלגלה עיניים. – "מה? לא ייתכן ששמך האמיתי הוא 'הדג', נכון?"

היא נתנה לו מכה קטנה בכתפו וכתבה בלהט-

ברור שלא! שמי הוא אופיליה!

"אני טדי." הוא אמר ולחץ את ידה. השניים החלו לצחוק מהרשמיות המפתיעה ששיחתם פנתה אליה.

"את יודעת אופיליה, את בסדר. ממש חבל שאף אחד לא יכול לראות את זה. אהה... לשמוע את זה."

כל אחד יכול אם הוא באמת ינסה להכיר אותי, לא אשמתי שכול הילדים פה כאלה מושפעים חברתית.

"כן..." הסכים איתה טדי. הם העבירו כמה דקות בבהייה באותיות המרחפות בחדר.

פתאום, עיניו של טדי הבריקו באופן מסוכן והוא אמר במלוא הדרו- "אנחנו חייבים להסיר מעלייך את הקללה!"

אופיליה גיחכה במרירות.

היא הפיגה בידה את משפטה הקודם וכתבה חדש:

אל תתלהב. טובים ממך ניסו.

אבל מילותיה לא הניחו את דעתו של טדי (שנעלב במקצת מן ההערה). "קודם כול- אין יותר טובים ממני," טדי נודע בביטחונו העצמי השופע, "ושנית- אני יודע איך נוכל להסיר אותה. כול מה שעלינו לעשות זה לפענח את הפתרון המעורפל להסרתה. הקוסם האפל שכישף אותך בטוח נתן לך כזה, אם הוא היה מקצועי כמובן. ואני מקווה שהוא היה."

למשמע דבריו הבעתה השתנתה להבעה מסוכנת. היא החדירה בו מבט ארוך לפני שכתבה:

לפני שלוש שנים סוף סוף מצאתי את הנבל, והכרחתי אותו להילחם איתי בדו קרב. לא ויתרתי, התאמנתי בחריצות לדו קרב הזה מאז שהייתי בת שבע. לבסוף ניצחתי והכרחתי אותו לתת לי את כישוף הנגד, אבל החלאה הזה רק אמר- "הכישוף יוסר כשהכוכב המזונב ייגע בפני המזל." לצערי, דבריו גרמו לי להסס לכמה שניות, מספיק זמן בשבילו לחטוף במהרה את השרביט מידי ולהתאבד לפני שהמצב יחמיר. ואני נשארתי זועמת עם הדברים האלו, הבלתי נתינים לפיצוח!

נראה היה כי כול חמתה שבה אליה. טדי התרחק ממנה מעט, רק ליתר בטחון למקרה שהיא הולכת להתפוצץ. למזלו היא רק נשמה עמוקות, ונראתה מתוסכלת.

אני לעולם לא אפטר מהכישוף.

טדי ניסה בכל כוחו למצוא פתרון, ולהחזיר מעט תקווה, אבל כפי שהוא ציין מוקדם יותר באותו היום- המוח שלו לא עובד במיטבו כשהוא ישן.

		הפרק הבא