להילחם בשביל ניצחון

הנערה ממחוז 12 ברחה, נבלעת בעצי היער.

בטרם הצלחתי לפלוט יותר משלוש קללות, הנער ממחוז 11 דוהר לעברי ומרתק אותי לרצפה ברגליו העצומות, מניף אבן מעל לראשי.

"מילים אחרונות?" שאל.

"כן" השבתי בהתרסה. נשמתי נשימה שטחית והתחלתי לדבר:

"בילי, אמא, אני מצטערת. אני יודעת שהבטחתי לחזור הביתה" דמעה בודדת זלגה מעיני, אל גשר אפי, וטפטפה מהסנטר. עצמתי את עיני, ממשיכה לדבר.

"לא התכוונתי ללכת. אבל זה כנראה מגיע לי. אני לא אנושית. כבר לא אנושית" אמרתי, מדגישה את המילה 'כבר'.

"אני מתגעגעת."

"אני אוהבת אותך בילי. אל תבכי. תעזרי לאמא." פתחתי את עיני והישרתי מבט לעיני הזהב של הנער ממחוז 11, הדבר האחרון שאראה.

"שלום."

עיניו של הנער התמלאו לרגע רגש עז, והוא שמט את האבן לרצפה, השליך את תיקו על גבו וברח לשדות.

שכבתי על הרצפה, המומה, ולאחר שנייה התאוששתי, הושטתי את ידי לסכין וזרקתי אותה אל גבו.

"שיעור מספר אחת" לחשתי,

"אסור להפנות את הגב לאויב."

קייטו הגיע פתאום וחיבק אותי חזק, והלך לבדוק את הנער המוטל על הרצפה, ידית כסופה של סכין משתרבבת מגבו באופן תיאטרלי ונהרות של דם נוזלי נבעו ממנו, מחלחלים אל האדמה הסדוקה.

התותח הדהד.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

"קטניס?" שאל פיטה, "קטניס?"

השתחלתי למערה, השקיק של התרופה אחוז היטב בידי.

"פיטה, חזרתי." עניתי ונדנדתי את התיק הקטן בידי.

"קטניס. הלכת." עיניו בהקו בכעס, "יכולת להיהרג שם!"

"אבל לא נהרגתי" עניתי, מתיישבת לצדו ומורחת את המשחה בעדינות על רגלו.

"את משוגעת." פסק, ואז נאנח. 

"דאגתי"

חייכתי חיוך יגע ונשכבתי לידו על האדמה, "ת'רש הציל אותי. הוא הורג את קלוב"

יריית תותח נשמעה ופיטה ואני התחבקנו, נאחזים בפיסות המציאות הקלושות בזירה, מתחברים חזרה למחוז, לבית, למשפחה.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

בלילה, שני זוגות של מיועדים, ועוד מיועדת בודדה אחת, הביטו לשמיים וראו את ת'רש בפעם האחרונה, אומר שלום.

קלוב התרחקה מקרן השפע בזעף, הפנתה את גבה לשמיים ושמעתי אותה נאנקת בשקט בזמן שהבזק כסוף חותך את בשרה שוב ושוב, לוחץ וגורם לנוזל כהה לפרוץ מפרק כף יד כהה ולעוד אנקה שקטה להשתחרר מפיה.

אני לא טורח לקום, אני יודע ששום דבר לא יגרום לה להפסיק, צריך רק לחכות שזה ייגמר, לעזור לה לחבוש את ידה ולחבק את כתפה בזמן שהבכי מגיע.

"זה היה אכזרי" היא אומרת בקול נמוך ומתקרבת אליי קצת יותר.

"אני תקעתי לו סכין בגב" אמרה, ובקולה נשמע רעד, כמעט בלתי מורגש.

"העיניים האלו יירדפו אותי בסיוטים."

הפניתי אליה את מבטי, תוקע זוג עיניים בצדודיתה השחורה והדקה, אשר מביטה לשמיים, שכעת היו זרועי כוכבים.

"את קרייריסטית. את לא צריכה להצטער. זה היה אכזרי. זה היה בידור להמונים. זה היה רע כל כך, שזה היה טוב."

"אני יודעת" היא זרקה.

היא התקרבה אלי, וכעת פניה נמצאו סנטימטרים ספורים מפני.

"אבל אני לא יודעת אם אני חושבת שזה צודק" אמרה בקול חרישי וסגרה את המרחק בינינו.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

"חשבתי שאמרת שקלוב מתה!" אמרתי בתוכחה והבטתי בקטניס, שישבה בפתח המערה ודמעות שקופות זולגות על פניה, מחליקות בחינניות על לחייה החלקות וזורמות מסנטרה, נוחתות על האדמה.

"גם אני" אמרה. קולה השקט נשבר והיא הביטה בשמיים זרועי הכוכבים.

"הוא מת כדי להציל אותי" היא לחשה, וסיפרה:

"קלוב תפסה אותי, והוא הציל אותי ממנה. הוא רצה להרוג אותי. הוא שאל על רו." בזמן שדיברה, היא לא הביטה בי, אלא תקעה את מבטה בכוכבים הנוצצים בשמי הלילה.

"הוא שחרר אותי. הוא לקח את קלוב. ברחתי." היא נשמעה מנותקת כל כך, כאילו היא מדברת אל עצמה, אבל ידעתי שהיא צריכה את זה, את השיתוף של אחר ברגשותיה.

"הייתי צריכה להישאר, לעזור לו. להילחם." סיימה

עכשיו היא נכנסה למערה והתכרבלה לצדי, דמעותיה מכתימות את חולצתי וזרועותיה הדקות חובקות את גופי.

היא הרימה את מבטה, פוגשת את עיני. שפתיה נצמדו לשלי ומשם הכל מטושטש.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

היא מתה. הנערה ממחוז 5 מתה. עכשיו הקברניטים יביאו אותנו לקרן השפע, ייתנו לנו להילחם למוות. השנה יכולים להיות שני מנצחים מאותו המחוז. היום זה ייגמר. אני בטוחה. אולי, היום מחוז 2 יגמור את המשחקים בלי אבדות.

"קייטו" לחשתי,

"זה יגמר היום. המשחקים ייגמרו. בסוף היום נהיה מתים או מנצחים, קייטו." הוא הרים את מבטו מהחרב שצחצח אל פניי והנהן.

"מתים או מנצחים. מתים או מנצחים." הוא חזר על המשפט כלא מאמין.

"היום יוצאים מהזירה."

שמענו קול רשרוש מכיוון היער.

מיד, כמו באינסטינקט, קייטו הרים את החרב ואני חטפתי חופן סכינים.

נעמדנו גב אל גב, מוכנים בעמדת קרב, וחיכינו.

חץ כסוף ננעץ באדמה לידינו, ומיד לאחר מכן הופיעו שתי דמויות באופק, לאחת צמה ארוכה ולשנייה מבנה גוף מוצק וחזק.

הג'יגולו והנערה הלוהטת ממחוז 12.

"נלחמים?" קרא קייטו אל האופק, והנער הניע את ראשו לשלילה, "חכה ותראה!" נשמעה התשובה.

הם הגיעו למרחק של עשרים צעדים מהמקום בו קייטו ואני עמדנו.

"עוד חצי פסיעה ואני מיידה את הסכינים." הזהרתי, בעצם, למה שלא איידה אותם עכשיו? מרחק כזה זה כלום עבורי. קייטו ואני נוכל לחזור למחוז, מנצחים, עוד לפני רדת החשכה.

"לא באנו להילחם" אמרה הנערה, "באנו להציע הצעה."

בדיוק כשסיימה, היער נמלא קולות שאגה לא טבעיים.

טוב, כנראה שלעולם לא אדע מה ההצעה של הנערה ושל פיטה.

"לקרן השפע!" צעקתי לקייטו ופתחנו בריצה לכיוון קרן השפע.

בדיוק כשהגעתי, מתנשפת, לבסיס הקרן, דמויות זאביות הגיחו מן היער ופתחו בריצת אמוק לכיווננו.

קייטו כבר הספיק לטפס. הוא הושיט לי יד ומשך אותי למעלה. מחוז 12 נראו קטנים מלמעלה, מנסים להרוג את המוטציות תוך שהם בורחים לכיוון הקרן.

הנערה הגיעה לבסיס הקרן, אך לא הסכימה לעלות בלי חבר הצוות שלה.

"פיטה!" היא צעקה, "פיטה! איפה אתה?"

הוא הגיע לבסוף, מרוטש למראה ומלא בדם, לבסיס הקרן. הם ניסו לטפס עליה, הנערה תומכת בפיטה ודוחפת אותו, אך הם הבינו שזה קרב אבוד.

המוטציות הגיעו לבסיס הקרן וניסו למשוך את הנער מאחיזתה של הנערה.

הבטתי בקייטו, חרדה ומפוחדת ומלוכלכת ומבוהלת ומי יודע עוד כמה דברים. הוא נצמד אליי ופיזם לי בשקט: "את קרייריסטית. את חזקה. הם לא. החזקים שורדים."

לבסוף, טמנתי את פניי בכתפו של קייטו, לא מסוגלת להביט במפלצות קורעות את פיטה מאחיזתה של הנערה וגוררות אותו לאדמה.

קייטו הסב את מבטו והחזיק את ידי, חזק. אני לא היחידה שצריכה עידוד.

התותח יורה.

עכשיו, אני אוזרת אומץ ומפנה את מבטי לעבר קרן השפע. קייטו אוחז בידי ומסתובב לעבר המחזה הנורא אשר נגלה לעינינו.

המוטציות משתוללות ומנסות להגיע אל הנערה, שצורחת ומנסה לטפס על קרן השפע בזרוע אחת, בזמן שהשנייה משתלשלת, פצועה, מכתפה.

היא מישירה אלי מבט, מבינה כבר שזה חסר סיכוי ומביטה בי בתחנונים, שנייה לפני שהמוטציות קורעות אותה מקרן השפע.

אני מהנהנת, שולפת סכין, מכוונת וזורקת.

אני אף פעם לא מחטיאה.

תותח יורה במרחק.

"קייטו וקלוב, המנצחים של משחקי הרעב ה- 74!"