המייסדת הרביעית

הלגה הייתה תמיד ילדה שובת לב ושמחה, כולם בכפר רחשו לה חיבה והיא תמיד הייתה מוקפת בחברים.

כך קרה, שכאשר גילתה הלגה את כוחותיה לראשונה, היה זה בחברת הילדים האחרים.

זה היה יום שמש חמים, רוח קלילה ציננה את האוויר וקולות צחוק נשמעו מהנחל. חבורת ילדים התרוצצה שם, קופצת אל תוך הנחל והחוצה ממנו. כדורי בוץ התעופפו לכל עבר. אחת הילדות רצה אל קצה הברכה בצהלות וקפצה לתוכה, בעודה משפריצה מים לכל עבר.

"בואי הלגה!" היא קראה אל חברתה הבלונדינית, שישבה על קצה הברכה, במקום מוגן היטב מכדורי הבוץ, "קדימה!".

"לא מתחשק לי לשחות עכשיו מרי, ומלבד זאת, המים נורא קרים" אמרה הילדה הבלונדינית, שהתבוננה סביבה בחיוך רגוע. "נו בואי כבר, מה איכפת לך? יהיה כיף!" הפצירה בה מרי.

"כן, בואי כבר הלגה, אל תהיי פחדנית." אמר אחד הבנים בהתגרות.

מרי שישבה בתוך המים, התחילה להשפריץ על הלגה, וזאת עיקמה את פרצופה והתרוממה, בתקווה למצוא מקום אחר לשבת בו, כשנפלה היישר לתוך המים, אחריה נשמע עוד רעש של נחיתה, כשילדה ג'ינג'ית שחיוך רחב היה פרוש על פניה נחתה במים.

"את רואה, הל, המים לא קרים עד כדי כך!" אמרה הילדה, צוחקת בשעשוע. הלגה עיוותה את פניה, "אותי זה לא הצחיק, מרי" היא אמרה בעלבון מעושה "נרטבה לי השמלה בגללך, אני יוצאת" , היא החלה לפלס את הדרך החוצה מהמים. אך מרי לא וויתרה מהר כל-כך, היא שחתה במהירות אל הלגה, תופסת אותה ודוחפת אותה לתוך המים בחזרה, מצחקקת בהתלהבות.

ברגע ששקעה במים, איבדה הלגה שליטה בגופה, וידיה החלו מתנענעות לכל עבר, היא הרגישה שהיא שוקעת במים, אך משום מה לא הצליחה לעלות. אוזניה לא קלטו דבר, היא הרגישה שעוד רגע נגמר לה החמצן.

פתאום, בבת אחת, הלגה הרגישה כי היא יכולה שוב לנשום, הרגישה כי היא שוכבת על משהו יבש.

היא פקחה את עיניה, מצפה לראות בוודאי את גרייס או את מרי, שגררו אותה החוצה מהבריכה,

לא את פרצופיהם ההמומים והמבוהלים של כל הילדים ששיחקו שם- בוהים בה.

"מה קרה, מה עשיתי?" היא החלה לשאול, כשמבטה נדד למטה, וגרם לה להשתנק מרוב תדהמה.

באמצע הברכה הקטנה היה אי, תלולית ענקית של אדמה, שבהחלט לא הייתה שם לפני- כן, ועל התלולית הזאת היא ישבה.

לחשושים נשמעו מכל עבר, מבטים סקרניים והמומים נראו מכל פינה, מרי חברתה של הלגה פתחה את פיה לומר משהו כשרעש חזק נשמע, והקפיץ את כולם. הלגה נעמדה, מנסה לראות את מקור הרעש הזה, אבל לא היה לה צורך בכך, הילדים נסוגו הצידה ופינו דרך לאישה המבוגרת וחמורת הסבר- סבתה של הלגה.

זו בחנה את הלגה, ואת התלולית אשר עמדה עליה הלגה,

"מרשים בהחלט, מרשים" היא מלמלה, אחר הרימה את מבטה "בואי ילדה, מהר, אין לנו זמן לבזבז" אמרה בחומרה. "בטח סבתא, אני באה מיד" אמרה הלגה בהכנעה, וקפצה למים, ממהרת לשחות אל הגדה השנייה.

חבריה נעצו מבטים מרחמים בגבה כשהתרחקה, אומנם הם עוד היו המומים מהגילוי שהיא יכולה לגרום לדברים להופיע מאין, אבל איש מהם לא יכול שלא לרחם עליה כשחשב על מה שבוודאי יקרה לה אם סבתה כועסת עליה.

הלגה עצמה לא חששה מאוד ממה שסבתה תעשה לה, אלא חששה יותר מזה שהתברר שהיא מכשפה.

הרי זה היה ידוע לכולם, כל מי שהתגלו אצלו כוחות כשפים, נעלם. איש לא ראה אותו שנית, ולא ידע מה עלה בגורלו.

הן נכנסו לביתה של הלגה והלכו הישר אל המטבח, בו עמדה אמה של הלגה וערבבה נזיד ריחני בתוך קדרה גדולה שהייתה תלויה מעל האח.

היא הרימה את ראשה וחייכה לעברן, אך סבתה של הלגה לא חייכה בחזרה "הרמינה, הגיע הזמן שנדבר עם הלגה, אין מנוס יותר, הסוד התגלה" היא אמרה בחומרה, מביטה בבתה.

"מה?" זינקה האם על רגליה, מפילה את כף הברזל ששימשה לערבוב הנזיד, היא הביטה בהלגה, גאווה נשקפה מעיניה.

אמה של הלגה ניגשה אליה. מחבקת אותה בחזקה "תמיד ידעתי על כך בתוך ליבי," אמרה בהתרגשות

" תמיד האמנתי שהיא כמונו. וצדקתי,כמה נפלא." אמרה, והעיפה מבט בסבתה של הלגה, שעמדה בכניסה, בפנים חמורות סבר.

הלגה התנתקה מאמה בעדינות והביטה בה במבט נבוך "אני כמו מי?" שאלה בתמיהה "למה את מתכוונת?".

 בד"כ לא נהגה הלגה לשאול שאלות. אך הפעם לא יכלה להתאפק.

"את מכשפה מתוקה! כמו כולנו, כל המשפחה" אמרה האם בחיוך גאה. פתאום פניה נעצבו ,והחיוך נמחק.

 גם הסבתא הבחינה בהבעת הפנים הזאת, כי היא הביטה בבתה בחומרה "קדימה הרמינה, ספרי לה. אין לך שום אפשרות לשנות את זה, זה יקרה בכל מקרה".

הלגה ראתה את אמה בולעת את רוקה ומפנה את מבטה המודאג אליה, "הלגה מתוקה שלי, את תאלצי לעזוב, ללכת ללמוד בפנימייה מיוחדת שנועדה לילדים שיש להם כוחות קסמים".

הלגה היססה לרגע, היא לא הייתה מרוצה מזה, אבל קול פנימי בתוכה אמר לה שאין לה מה לעשות.

היא הפנתה את מבטה אל אמה ושאלה בשלווה,  "מתי אני נוסעת אמא, ומה לארוז?".

		הפרק הבא