הזדמנות שנייה

פיקצר ארוך שתרגמתי כי אם עוד פעם אחת אני אשמע על החשמונאים המסריחים האלה,או על העלייה השנייה אני אצטרך להרוג את עצמי...מקווה לחזור לפעילות מלאה בקרוב.נשיקות כולם-אל תשכחו אותי[=

רון העיף מבט מהיר בפתק עם הכתובת לפני שחזר ובהה בבית הקפה מהעבר השני של הרחוב.
זה נראה יקר, אלגנטי ורומנטי-כלומר ממש לא בשבילו.
הארי ידע טוב יותר מה מצבו-הוא לא היה שולח אותו למקום מסוג כזה.
הוא נשאר במקומו ושקל את האופציות שלו.
יהיה כל כך פשוט ללכת הביתה, חזרה אל הנוחות המוכרת של הקור והריקנות. הוא יוכל לאבד את עצמו בתוך הזיכרונות; לראות אותה בכל מקום, לשמוע שוב את הקולה, לחיות מחדש כל ריב, קרע ושקט בוהק.
כמובן, זאת הסיבה שהארי התעקש לעשות את זה הערב.
אתה חייב לצאת מהבית רון. זה רק דייט אחד, חברה של ג'יני. מי יודע? אתה יכול אפילו לעשות קצת כיף.
הוא שכח מה זה כיף בששת החודשים האחרונים, ואם להיות כנים לחלוטין-אפילו יותר מזה. אחרי שהיא עזבה, הוא הבין שהוא לא יכול לזכור את הפעם האחרונה שבה הוא היה רגוע וסתם צחק. היו רגעים, הבזקים של תמונות שעלו לו לראש, זה הזכיר לו שהם היו פעם מאוהבים. הוא לא הבין כיצד הדברים התפרקו לו בידיים בצורה כזאת.
כי הוא עדיין אהב אותה-עדיין התעורר באמצע הלילה וחיפש אותה, עדיין שמע את קולה מנדנד לו להרים את הגרביים המלוכלכות שלו ולהוריד את המושב של האסלה.
היא נעלמה, לא משאירה אפילו חלק קטן ממנה בביתו-אבל היא הייתה בכל מקום.
איך הארי ציפה ממנו לשכוח את שמונה השנים האחרונות ולהמשיך הלאה כאילו כלום לא קרה?
אבל זה לא היה הוגן להאשים את הארי. הוא באמת ניסה לעזור כשדברים ברורים כבר התחילו מתנפצים מתחת לרגליהם, אבל זה נעשה מאוחר מדי-הקרבות היו רבים מדי, ההאשמות רבות מדי, הימים רבים מדי-הכל היה כל כך רע ששניהם כבר התחילו לשכוח מה זה לאהוב ולצחוק, הרבה יותר קל היה להם לכעוס ולזעוף ולהימנע. היא ניסתה לדבר, ניסתה לכפות עליו להודות ולהכיר בבעיות, אבל הגאווה סירבה לאפשר לו לקבל את האשמה החלקית, לקבל את זה שהוא דפק את המערכת יחסים ביניהם.
בוהה בבית הקפה המואר מולו, האגודל שלו שפשף את הטבעת הכסופה המבריקה שעדיין ענד על אצבעו. היא עזבה אותו והוא נתן לה ללכת, עייף כל כך שאפילו לא ניסה להלחם או לדרוש או לבקש שהיא תישאר. הוא רצה, רצה לאלץ אותה להיות איתו, כי בלעדיה הוא לא היה שלם לחלוטין. בעיני רוחו, כשהוא מתבונן בשתיקה בה אורזת את החפצים שלה, הוא התקרב אליה וניגב את דמעותיו והתנצל שלא היה בעל טוב יותר, שלא היה שם כשהיא הייתה זקוקה לו, על כך שלא היה מספיק טוב. במקום זה, הוא התעלם ממנה וצפה באיזה שהוא ספורט מוגלגי בעוד היא ניסתה לדבר איתו, ושתה חצי בקבוק של וויסקי אש בעוד היא לוחשת לו ברכת פרידה מדלת הכניסה.
רון הניד בראשו, נחוש לא ליפול לתוך המלכודת "מה היה קורה אילו" שהפכה נפוצה מדי אצלו מאז שהיא הלכה-מה היה קורה אילו הוא היה באותו ליל אוקטובר? מה אם הוא לא היה כל כך נחוש להוכיח שהוא ראוי לה והיה עובד פחות שעות ונמצא יותר בבית איתה? מה אם הוא היה עושה איתה אהבה ולא סתם סקס, מחבק אותה ככה סתם בחודשים האחרונים לפני שהכל השתבש? מה אם הוא היה מודה כמה הוא מפחד ואיך רגשות לא היו משהו שהוא טוב בדיבורים עליו? מה אם הוא היה עושה עבודה טובה יותר בלהעריך את מה שיש לו לפני שזה נעלם?
הארי ניסה לגרום להם לדבר בחודשים הראשונים, זה היה מטח בלתי פוסק של ינשופים מחברו הטוב ביותר שביקש ממנו למצוא אותה, לראות אותה, לדבר איתה. הוא וויתר סוף כל סוף כאשר הוא בוודאי הבין שרון לא היה מוכן לעשות שום דבר. היא הייתה ראויה ליותר ממנו.
אבל אפילו הארי לא היה בסוד כל הפרטים בנוגע לנישואיהם, או לאי נישואיהם ליתר דיוק. רון חתם על המסמכים שהגיעו ארבעה חודשים לאחר שהיא עזבה. זהו זה-שמונה שנות נישואין, שלוש שנים שהם יצאו עוד מלפני, וכמעט שני עשורים של ידידות נגמרו במספר רגעים שבהם היה צריך לכתוב "רון ב. וויזלי" על פיסת קלף מלאה מילים שהוא לא מבין.
עכשיו הוא עומד בפינה הקפואה החשוכה ומהרהר בשטויות שעשה כי הוא לא רצה לפגוש בידידה הזאת של ג'יני למרות ההבטחה המתמדת של הארי שהיא "מושלמת בשבילו". הוא הסכים לצאת לדייט הזה רק בשביל להוריד את חברו הטוב מהגב שלו ולסתום לו את הפה. גם הוא ידע כי זה הזמן להמשיך הלאה. היא נתנה לו, אחרי הכל, והוא שיחרר אותה. מי זה היה שאמר "אם אתה אוהב מישהו-שחרר אותו"?הוא כמעט ולא שם לב לציטוטים המעורפלים שפיזרו האנשים סביבו באותם הימים אבל ביטוי זה היה משהו שנחרט בזיכרונו לאחר שהיא עזבה. כאשר הוא רצה למצוא אותה, לחפש אחריה בכל העולם אם הוא רק היה יכול לקבל אותה בשביל שיוכל להחזיק בה בזרועותיו בחזרה ולהתנצל על זה שהיה ממזר חסר לב. הוא זכר את כל החודשים של הדמעות והמילים הקשות ואיך הפכה אומללה כל כך לפני שהוא נתן לה ללכת.
בעודו מעביר את אצבעותיו בשיערו הארוך שצמח פרוע ומוזנח מאז שהיא לא הייתה שם לנדנד לו שיסתפר, הוא נאנח. הוא היה רון וויזלי, הזכיר לעצמו; כיפי, מאושר, תמיד מוכן לספר בדיחה או לצחוק. הארי היה בסדר, אבל הוא ראה בעיניו את רון השונה, זה שלא זכר מתי בפעם האחרונה הוא צחק ונהנה או היה סתם נינוח. דייט היה טוב בשבילו. זה היה מאמץ להפסיק לאבד את עצמו בעבודה כדי לא לאבד את רוחה בבית. זה היה צעד קדימה לא? הוא מעולם לא יאהב מישהו כמו שהוא אהב אותה, אבל זה היה טוב, כי אהבה היא כאב וזה גרם לך לדפוק דברים שחשובים לכם ולפגוע באדם שהיה יקר לך יותר מקווידיץ' וחמצן.
הוא משך את המעיל שלו חזק יותר, והתחיל לחצות את הרחוב, מתאמן בחיוך שפעם היה ידידותי וטבעי והיום הפך למאמץ. הוא היה מתוח עכשיו, רדוף, והוא לא הצליח להכריח אותו להגיע גם לעיניו. הוא החמיץ את האיש שהוא היה, והוא תהה אם הוא עדיין חבוי שם מתחת לכל חודשי המרירות, הצער, הכאב והאובדן. הוא תהה גם אם אי פעם יוכל למצוא אותו שוב, ואם הוא רוצה מאחר שלא הספיק לה, שהוא לא הספיק לה. הוא לא נתן לה הכל, הוא לא הצליח לתת לה הכל והוא היה הראשון שהודה בזה, אבל הוא לקח ממנה, לקח כל מה שהיא נתנה לו. האם הדברים היו שונים, טובים יותר, אם היה מתפרק בזרועותיה ונותן לה לראות אותו?
היא הכירה את כל הפגמים שלו, עם כל חסרונותיו הרבים, ועדיין אהבה אותו.היא בחרה בו באותו הזמן, כשהיא הייתה יכולה להיות בחירתם של כל כך הרבה אחרים והיא העדיפה אותו. כאשר היא הביטה בו אז במבט ההוא, זה גרם לו להרגיש חזק יותר, חכם יותר, בטוח יותר. הוא לא היה יותר הבן זקונים של משפחת בוגדי הדם העניים הגדולה ביותר, שכל אחיו הצליחו לעשות הכל הרבה יותר טוב ממנו. הוא היה רון שלה, הוא היה מסוגל לעוף לירח ולהביא איתו בחזרה כוכבים בשבילה כשחייכה אליו, מגע ידה על לחיו גרם לו להרגיש משמעותי, וזרועותיה מסביבו גרמו לכל פחדיו ודאגותיו להתפוגג בתוך החיבוק-הוא היה אדם טוב יותר כשאהבה אותו.
רון עלה על המדרכה ולקח נשימה עמוקה יותר. בטוח או לא-הוא נכנס לבית הקפה.
בית הקפה היה חמים ונעים כשהוא פסע פנימה, רועד מהשלג שנח על מעילו. הוא הסיר את כפפותיו שהיו קרות כקרח ומיהר להכניסן לכיסו.
היה צפוף מאוד כשהוא עמד בתור, מקווה שיש לו מספיק כסף לשלם עבור המקום הזה. הארי הציע לשלם כהרגלו, מכיוון שהוא זה שכפה על רון ללכת לשם, אבל רון לא עמד לתת למישהו אחר לשלם על הדייט שלו, כפוי או לא. הוא פשוט יקפוץ יותר פעמים למחילה בשבוע הבא אם יזדקק עכשיו לכסף כדי לכסות על הערב הזה.
התור היה ארוך מאוד ובקושי זז, בהיסח דעת הוא צעד קדימה כל כמה דקות ונתן למחשבותיו להיסחף חזרה שוב למקום בו היו קודם. הוא לא באמת ידע מתי השתנו הדברים.
כאשר נישאו לראשונה, זה היה נפלא. הם רבו ועשו סקס ודיברו ועשו אהבה והכול היה מדהים וברור. להיות נשוי, להיות בעל, זה היה כמו טבע שני. כל מה שרצה היה לעשות אותה מאושרת, כדי לראות את החיוך שלה, והוא היה טוב בזה, טוב בלאהוב אותה. אבל יום אחד הוא התעורר והבין שלא היה טוב, כי מזה זמן מה שניהם עבדו,היו לעיתים רחוקות ביחד בבית,כמעט לא עשו אהבה,וכשדיברו-זה לא היה אותו הדבר. הוא לא יכול להסביר את זה, אבל היה קר, כאילו הם כבר לא ידעו מי הם, בנפרד או ביחד, כאילו לא ידעו למה האחר נהפך.
המרחק פשוט המשיך לגדול, הקרבות הפכו קשים יותר ופוגעים, כמו שזה היה כשהם היו ילדים והם נעלבו בטיפשות אחד מהאחר, בלי להבין עד כמה המילים שלהם פוגעות, ושם לא היה סקס כדי להפוך את הלחימה גרועה יותר, לא היו ליטופים גסים, נשיכות והתנצלויות לוחשות כפי שהם עשו כדי לגמור ולשבוע זה מזה ולאחר מכן שקט עצוב. וכאשר הוא חשב שזה לא יכול להיות יותר גרוע, זה היה, והיו דמעות ויותר האשמות מותכות בשתיקה מאובנת. 
אבל זה התחיל להשתפר, אחרי שהוא הוציא את הראש מהתחת שלו, הוא הבין שזה לא חייב להיות רע, כי אולי זה היה כי הם זקוקים לזה. הם עדיין אוהבים זה את זה, אחרי הכל, גם את הלחימה ואת המתח. זה לא לקח להם הרבה לזכור כי הם מלאי אהבה, כדי למצוא את זה שוב, אבל זה היה חולף,זמן קצוב ומתגרה של אושר אמיתי וחזון של מה יכול להיות לפני שזה נלקח מהם. וזה היה הסוף.  שלושה חודשים לאחר מכן, היא עזבה אותו והוא לא ראה אותה מאז.
הוא הניד בראשו, יודע שעכשיו זה לא הזמן האידיאלי עבור הזיכרונות, והביט במארח. הוא מסר את שמו של הארי, בידיעה שההזמנה הייתה על שמו. הוא הולך לעשות היום כיף אמיתי, הוא חשב ביובש כשהלך אחרי האיש היהיר סביב השולחנות. רק המחשבה על להיות עם אישה אחרת היה חלק דברים שהוא ניסה לא לחשוב עליהם בחודשים האחרונים. איך הוא יכול להיות עם מישהי אחרת כאשר היא כל מה שהוא רוצה? כל מה שהוא רצה פעם? לא היה אכפת לו אם היא עזבה אותו, אם היא לא רוצה לראות אותו שוב, אם הם היו גרושים במשך חודשיים, שבוע אחד, וחמישה ימים, היא עדיין הייתה אשתו בלבו, מוחו ונשמתו . 
זה היה מוקדם מדי. 
"המקום שלך אדוני."
רון העיף מבט אל השולחן, מוכן להתנצל על האיחור ולתרץ מדוע הוא צריך לעזוב עכשיו, אבל המלים קפאו על לשונו- היא הביטה בו, מופתעת כמוהו מהסיטואציה הלא צפויה.
האינסטינקט הראשוני שלו היה להסתובב וללכת. במקום, הוא אסף את כוחותיו והושיט את ידו "סליחה על האיחור. אני ביליוס-ואת?"
היא נשכה את שפתה התחתונה ומבטה עבר מפניו אל ידו וחוזר חלילה. 
לבסוף, היא הושיטה את ידה בהיסוס, בקושי נוגעת בו ונדה שלום "אני ג'יין."
הוא פשוט עמד אוחז בידה עד שהמארח כחכח בגרונו. רון שמט את ידה, מסמיק קלות, והתיישב מולה
"אני רוצה רק כוס מים בבקשה." אמר למארח, לא מוריד את מבטו מפניה "הפסקתי לשתות אלכוהול."
"האם אתה ... האם אתה שותה הרבה?" היא שאלה בשקט, ידיה רועדות בעוד היא התעסקה עם המפית שלה וממששת את שוליה כמו מתוך אינסטינקט. 
"שתיתי יותר ממה שאני צריך," אמר לבסוף, מביט בלהבה של הנר וליקק את שפתיו
"הגעתי לנקודה שבה זה היה הרבה יותר קל לאבד את עצמי בתוך בקבוק של וויסקי אש מאשר להתמודד עם החיים שלי. זה היה טיפשי ופחדני מצידי, אבל לא הבנתי את זה עד שאיבדתי מישהו שהיווה את העולם בשבילי."
"מעולם לא הייתי אישה של אלכוהול בעצמי. אני לא יכולה לסבול את הטעם, ואת זה שיש לו נטייה לגרום לאנשים להתנהג אחרת, לא כמו את עצמם."
"נכון. הוא הפנה אותי אל אדם גס וקר. זה לא היה מישהו שאני רוצה להיות עוד." רון נאנח, לא בטוח שהוא יכול לעשות את זה. גם כשהוא ישב שם, מנסה להיות אדיש וידידותי, הוא נלחם עם הדחף לברוח ולהסתתר או להושיט יד לעולם להרפות. הוא סובב את הטבעת על אצבעו וניסה לחשוב מה לומר עכשיו. זה היה מסורבל ולא נוח, והוא לא רוצה שזה ייגמר
"מה את עושה למחייתך ג'יין? אני עובד בשביל האחים שלי. יש להם כמה חנויות ואני מנהל אחת מהן בקיימברידג'. החנות המוצלחת ביותר שיש להם, למען האמת.  אני, אה, שם הרבה זמן ומאמץ כדי לעשות את זה ככה. הם רק לאחרונה הציעו לי את האפשרות לקנות את החנות, להיות הבעלים של חלק, אז אני עובד עכשיו על הפרטים והניירת וכל אלה ואז זה בעצם באמת יהיה שלי."
"זה נפלא, רו...ביליוס." היא נעה בכיסאה, אצבעותיה זזות בעצבנות מעלה ומטה על אגרטל פרחים שעל ידה "זה נחמד שהם מתגמלים את השעות הארוכות שלך ואת ההשקעה שלך בחנות. אני בטוחה שאתה מקריב הרבה דברים כדי להפוך אותה להצלחה ולכן אני שמחה שהמאמצים שלך השתלמו." לפני שהספיק לענות, היא הביטה בו "אני מתארת לעצמי שזה גורם לך להתגאות, לדעת שהצלחת לעשות את זה בהצלחה,אז אני שמחה שעשית משהו שנותן לך תחושה של הישג."
"גאווה." הוא חזר לאט, לא מצליח להסיט ממנה את מבטו "אשתי. היא תמיד הייתה זאת שהחזיקה באמונה העיקשת שאני יותר טוב ממה שאני חושב, אני יכול להיות שר הקסמים במקום לעבוד עם האחים שלי בדרך שבה היא דיברה בי ותמכה בי. רציתי לעשות אותה גאה בי, את יודעת? כדי לקבל מספיק כסף כך שאוכל לקנות לה דברים יפים או לתקן את הדליפה בגג שתמיד היא בדיוק מעל הארון שלה. קפצתי על ההזדמנות לפתוח חנות בשביל האחים שלי, למרות שהם לא רצו כל כך לתת לי אותה כי חשבו שאני אדפוק להם את העסק-אז הייתי צריך להוכיח להם שאני יכול לעשות את זה ולהוכיח לאשתי שאני ראוי לה. זה די מצחיק שהאובססיה שלי לעשות הכל כדי שהיא תחשוב שזה מושלם הוא בעצם מה שגרם לה ללכת." 
"בעלי אף פעם לא חשב שהוא מספיק טוב," אמרה חרש "הוא היה בעל תסביך נחיתות ששיגע אותי. אני יודעת שזה כנראה בא מהצורך משפחה של יותר מדי אחים שהיו מצוינים בהמון דברים, ואחות שנוטה לעשות הכל טוב. הוא רואה את כל מה שהם עשו, ומרגיש חסר משמעות; הוא סירב להודות כי הוא מיוחד ולא פחות טוב, אם לא יותר, מאשר כל אחד אחר. במשך שנים ניסיתי לעזור לו ולהראות לו שאני אוהבת אותו כי הוא היה כל מה שרציתי, אבל הוא מעולם לא השתכנע. הוא תמיד היה משווה עצמו לאחיו זה או אחר ולא הבין או רצה לראות את הדברים שהוא עשה טוב. זה הפך להיות יותר מדי בסופו של דבר. לא יכולתי כל הזמן לומר לו את אותם הדברים שוב ושוב אז הפסקתי לנסות. זה כואב לאהוב אותו כל כך ולראות אותו כל הזמן מנסה להוכיח את עצמו בפני אנשים שכבר יודעים שהוא ראוי."
"אולי..." קולו נסדק והוא לגם לגימה ארוכה של מים לפני שניסה שוב "אולי הוא מפחד, מפחד להתעורר יום אחד ולגלות שהוא טועה, שהוא באמת סתם אידיוט עקשן שלא מגיע לך."
"לעיתים קרובות יותר אני הייתי זאת שלא הגיע לו." היא לחשה לפני שהתחילה לשתות את התה שלה תחת מבטו "הוא היה רגיל לראות אותי כמו איזו אלילה או משהו. הייתי על מין כן כזה במוחו, אני חושבת. אני לא רוצה להיות נערצת או להיתפס כמושלמת חכמה ויפה, כי אני לא באמת כל הדברים האלה. אני רק רוצה שהוא יאהב אותי; שיביט בי ויראה את הטוב ואת הרע ועדיין יירצה אותי. הייתה תשוקה, כאשר נלחמנו, כעס כאשר לא הסכמנו, ואהבה כשעצרנו מספיק זמן כדי לשבת בשקט. חשבתי שזה מספיק. אבל זה שאהבתי אותו באותה מידה לא פיצתה על העובדה שהוא לא ממש אוהב את עצמו. חשבתי שהוא להפסיק להתייחס אלי כאילו הייתי איזה אלילה ויבין שאני רק אישה שעושה טעויות, חיה ונושמת בדיוק כמו כולם."
"בשבילו את אלה." הוא נאנח והביט בלהבה  "אשתי היא האישה המדהימה ביותר שפגשתי מעודי. היא מבריקה כל כך וסקסית מדהימה שמוכנה לעשות הכל כדי לעזור לסובבים אותה. יש לה מזג חם, והיא דעתנית כלבתא והיא לא לוקחת חרא מאף אחד חוץ משלי. היא בילתה שנים בהתמודדות עם דעות קדומות, כאשר היא באה אל העולם הזה, העולם שלי, היא הייתה כל כך חזקה ואמיצה. בעיני, היא כל כך הרבה ... אלוהים, אני לא יכול להסביר איך היא גורמת לי להרגיש כי אני נורא בלהביע רגשות וכדומה, אבל ניסיתי להראות לה איך הרגשתי, ניסיתי להיות מספיק בשבילה. נלחמנו כמו חתול וכלב על הדברים הכי טיפשיים, אבל היה לנו אותנו, רק מי שאנחנו. אהבתי את המריבות שלנו, כי ידעתי שעדיין אכפת לה, היא עדיין רוצה אותי. אחר כך המצב החמיר, הריבים השתנו, ואף אחד מאיתנו לא היה מסוגל לעצור את המתרחש."

		הפרק הבא