שקוע במחשבות

רמוס היה שקוע במחשבות.. (כרגיל)  מה שלא היה רגיל  היה הנושא עליו חשב.. במקום לחשוב על השיעורים שיש לו בשינוי צורה.. (פחח.. כאילו שהוא לא עובר שינוי צורה מאוד אינטואיטיבי כל חודש..) ועל זה שהירח המלא מתקרב.. ואיתו השינוי הכואב. הוא דווקא חשב על הנער אשר שינה הכל בחייו. זה שהצית אהבה עוד פעם בליבו. זה שעזר לו לאסוף את שברי ליבו וגופו הפצועים. זה שגילה מלכתחילה על "הבעיה הפרוותית" שלו.. הוא עדיין זכר איך גילה זאת.. די אירוני למען האמת..

~פלאשבק~

"היי רמוס!" סיריוס צעק אליו בשמחה. הוא לא ענה. הוא היה שקוע במחשבות (כרגיל) הלילה הוא עומד להשתנות עוד פעם.. הוא כמעט בכה. הוא לא רצה את זה. זאת לא הייתה אשמתו. הוא עדיין מפחד שחבריו יגלו זאת.. עדיין מפחד מזה שיתרחקו ממנו כאילו היה כלב מצורע , מה שהיה נכון.. (לפחות לדעתו פעם) הוא לא היה יכול להתמודד עכשיו עם שום דבר.. במיוחד לא עם הנער הקופצני והעליז.. זה שצועק עכשיו את שמו ומקרב אליו כוס מים- רגע מה?! "אההה.." הוא צווח בהפתעה מזרם המים הקפואים שניתז עליו "לפתע".. הוא כמעט כעס על סיריוס, אבל עכשיו רק שמח על כך שהוא לא יודע.. שהוא עדיין חבר שלו.. "מה סיריוס?" דימה לקול שלו טון כועס בשביל להרגיע את צחוקו של המתבגר המעצבן. הצחוק רק התגבר.  "מה... יש... רמוס...??" הוא כמעט לא הצליח לסיים את המשפט בגלל הצחוק שהתגלגל ממנו כמו כדור שלג שמדרדר בגבעה מלאה שלג.. רק גדל וגדל. רמוס לא היה יכול להמשיך לכעוס עליו, הוא צחקק קצת במקום.. צחקוק שנהפך לצחוק גדול הרבה יותר.. (בנקודת מבט לאחור, רמוס מניח שהיה מקלל אותו באיזה משהו מצחיק במקום לצחוק, אבל.. ילד קטן שמפחד שחבריו יעזבו אותו.. מה אפשר לומר?) אחרי ששני הנערים נרגעו התחיל סיריוס לספר על חיי האהבה שלו.. הוא לא ידע כמה זה מכאיב לרמוס לשמוע זאת.. אפילו רמוס לא ידע עד כמה.. אז במהרה רמוס התעטף במסכת המחשבה שלו ופנה לחשוב על הירח.. על הכאב.. על הפחד. הוא אפילו לא שם לב, אבל ירדה לו דמעה קטנה מעינו. הנער המפטפט עם רמוס, פטפט בעצם עם עצמו.. אבל הוא שם לב.. הוא שם לב לדמעה, והרגיש בפעם הראשונה בחייו את רגש הדאגה. דאגה אמיתית וכנה, אפילו פחד.. שפגע בו, בנער הצעיר הזה. שלמרות כל מה שאמר, היה ברור שחי חיים מלאי סבל. פתאום, סיריוס לא רצה לדבר על עצמו, או להתבדח על חשבון אחרים.. הוא רצה רק לדעת מה קרה לנער הזה, לנער למוד הסבל הזה. אז הוא התקרב אל רמוס בעדינות שהפחידה אותו.. ומחה את הדמעה הסוררת מלחיו של רמוס. מיותר לציין שרמוס כמעט נפל מהכיסא כשראה את סיריוס קרוב אליו כל כך. אבל אז.. אז הסכר שבנה נפרץ, וים של דמעות יצא החוצה.. סיריוס (לשם שינוי) לא אמר דבר. רק חיבק את הנער האומלל. אמר לו מילות חיבה. גילה הבנה. הרגיע והרגיע. עד שרמוס לא הצליח יותר לבכות, ואז סיריוס שאל במלוא הרצינות, כזאת שאפילו רמוס לא היה יכול לעמוד בפניה "מה קרה?" רמוס כמעט סיפר לו. סיפר לו את סודו הנורא. את מקור הבושה שלו. ואז ניסה להתאפס על עצמו. אבל.. העיניים האלה.. החודרות.. הדואגות.. שבאמת רוצות לדעת.. אומרות לו שהוא בחיים לא ישפוט אותו, לא משנה מה.. "אני לא יכול" אמר בביישנות, בפחד. "למה?" המילה הפשוטה הזאת, גרמה לרמוס לפתוח את המנעול שחסם את פיו. "כי אתה תשנא אותי אם אספר, אתה תתרחק ממני ובטח תספר לכולם ואז גם יעיפו מהבית ספר.. ולא יהיו לי חברים יותר.." "אתה יודע שאני בחיים לא אעשה לך דבר כזה, ואני אקבל אותך כמו שאתה, לא משנה מה.. ואם תאמר לי לא לספר משהו לאף אחד.. אני לא אספר.." סיריוס ענה זאת כאילו זה היה מובן מאליו (כנראה כי לו זה היה מובן מאליו) אבל רמוס לא הסכים לקבל את ההצהרה הזאת בקלות. "אתה תחשוב שאני מפלצת.." אמר בקול רועד." סיריוס התקרב אל רמוס עד שמצחם של השניים התנגש. "בחיים לא." ההחלטה התקבלה, הוא יספר. "אני.. אני... אני איש זאב!!" הדמעות יצאו עוד פעם. סיריוס נראה המום לרגע, ואז הבין את כובד המילים. הבין את מה שרמוס סובל כל חייו. הוא ידע מה הוא צריך לעשות.. כאילו מישהו הכתיב לו את המעשים.. הוא הצמיד את שפתיו של האיש זאב "שיצא מהארון" אל שפתיו. ואז.. כשהתנתקו השפתיים, כשנפרדו הלשונות, אמר לאהוב ליבו "אני בחיים לא אעזוב אותך, לא משנה מה.. אוקי?" ורמוס? רמוס שמח כל כך.. לא רק בגלל שאמר למישהו והוא לא התרחק ממנו בגועל (כמו שציפה שיקרה) אלא יתקרב אליו עוד יותר. אלא בגלל שסיריוס נישק אותו. סיריוס! ופתאום הוא גילה בעצמו עוד צד.. צד שגם יצא מהארון באותו הרגע.. "אוקי" אמר בחיוך של הקלה. ואז.. הצמיד עוד פעם את שפתיהם, ועוד פעם הלשונות נפגשו.. שתי הלשונות חשבו שזו הייתה פרידה ארוכה מדי, לכן עשו מפגש מחדש מרגש במיוחד.

~סיום פלאשבק~

"היי! על מה אתה חושב ירחוני?" צחקק רך כף ליד רמוס. "תנחש.." השיב בהתגרות. במקום לענות, הנער יפה התואר הצמיד את שפתיי רמוס אל שפתיו שלו. צוחק אל תוך פיו, וממלמל בשקט "רוצה להבריז מהשיעור? לא דיברנו כבר הרבה זמן.. רק שנינו.." הרמיזה הייתה כל כך ברורה עד שמיותר לציין שרמוס הלך איתו בשמחה.