יומן-ג'יני וויזלי

אני לא יודעת מה גרם לי להתאהב בו מעל לראש, השיער השחור הפרוע שפשוט רציתי להעביר את ידי בתוכו, או בכלל העיניים הירוקות המהפנטות שרק מבט אחד מהן גרם לי להסמיק.

הוא בא לבקר את רון, שמח ומאושר יותר מאי פעם, ופשוט לא יכולתי לשאת את זה שאני אוהבת  אותו והוא לא נראה כל כך מעוניין...

הוא הבנאדם האמיץ ביותר שפגשתי מעודי. אני נזכרת עכשיו איך הוא הציל אותי מחדר הסודות, איך הוא לא פחד והרגיע אותי, איך לא היה לו חשוב כל כך מהחתך הענק בידו, שבגללו עמד למות.. היה לו חשוב שאני יהיה בסדר.

לאט לאט, בהמשך השנים, גיליתי שיש לו איזה מקום חם בלב בשבילי. ראיתי איך הוא הביט בכעס בבנים שיצאתי איתם. אהבתי את השינוי שלי, שבזכותו הצלחתי לדבר איתו ולצחוק איתו. ברגעים ההם, למרות שלא היינו ממש זוג, זה היה נראה ככה, וגם אני הרגשתי כך. לא היה לי אכפת שהבנים שיצאתי איתם כעסו עליי כשבליתי עם הארי שעות, מתעכבת בגללו בחדרי ההלבשה שבמגרש הקווידיץ', או סתם יושבת בחדר המועדון ומדברת איתו.

בשנתי החמישית, קצת אחרי שזרקתי את דין, אוי, איך אני זוכרת כך פרט! כל מועדון גריפנדור היה על הרגליים, חוגג את נצחונו בגביע הקווידיץ'. הארי נכנס, חוזר מהעונש שלו, אחרי כמה דקות שבהם חגגנו בשמחה. רון צעק לו משהו שלא כל כך שמעתי, בגלל הרעש. התקרבתי אליו, מותשת מהמשחק, אך שמחה שהוא חזר. ואז... זה פשוט קרה.. הוא נישק אותי!!!

אחרי המקרה הקטן הזה החלנו לצאת. לא היה לנו כל כך הרבה זמן להיות ביחד, בזכות מבחנים, עבודות שיעורים ועונשים. אך כשהיה זמן... זה היה כמו עולם אחר, שמח יותר ומאושר יותר, כמו חלום, כמו גן עדן קטן, רק שלי ושלו.   

הדברים השתנו בסוף השנה, כאשר דמבלדור מת. נפרדנו. הוא פחד שוולדמורט יתקוף אותי, או ישתמש בי כפיתיון להארי. ידעתי שזה יקרה, אך עדיין פחדתי מזה. כיבדתי את בקשתו, נפרדנו כיוון שהוא דאג לי. זה הרג אותי מבפנים, לראות אותו מסתובב בביתנו, לדעת שהוא אוהב אותי ואנחנו לא עושים כלום. ראיתי גם על פניו שזה שובר אותו. לי זה היה קשה יותר... אהבתי אותו במשך 6 שנים ארוכות מבחינתי ותמימות מבחינת הארי. הוא אהב אותי רק שנה אחת. החלטתי לעשות משהו.

בחופשה מהלימודים, שבה חגגנו גם את היומולדת 17 של הארי ואת חתונתם של ביל ופלר, כבר ידעתי מה תהיה המתנה המושלמת בשבילו.

היום המיוחל הגיע. הצלחתי לסחוב אותו מארוחת הבוקר אל החדר שלי. הוא היה קצת מופתע. טוב, לא כל יום אתה מבקר את האקסית שלך בחדר שלה, בדיוק ביום הולדת הכי חשוב שלך. הוא דיבר קצת שטויות, אך התעלמתי מהן. רציתי כבר ל"הביא" לו את מתנת יום הולדת שלו. לבסוף, הוא אמר את המילים שרציתי לשמוע, וזה הביא אותי לכך שנישקתי אותו, לכך שקיבל את מתנת יום ההולדת שלו. לא נישקתי אותו כפי שנישקתי בנים אחרים, עם הארי זה היה שונה, שמרתי לו את הנשיקות הכי טובות. אך זה לא נמשך זמן רב. רון הגיע וקטע אותנו. לא יכולתי להיות כועסת יותר. זה היה הרגע האינטימי ורומנטי ביותר שהיה ביני לבין הארי. ידעתי שרון לא אהב את זה כל כך שיצאנו, אך לקטוע אותנו כך היה כל כך גס רוח! וכאן זה נגמר. זו הייתה הנשיקה האחרונה שלי איתו, לפחות עד לעכשיו.

בחתונה של ביל ופלר חייכנו אחד לשני, אך ידעתי שבגלל רון אנחנו לא נמשיך יחד, לפחות עד שוולדמורט ימות, משימה לא פשוטה, אך אני מאמינה בהארי עד עכשיו. החתונה הייתה מושלמת, עד לרגע בו הפטרונוס של קינגסלי הגיע עם הודעה. "משרד הקסמים נפל. סקרימג'ר מת. הם באים." הארי נעלם. ואיתו גם הרמיוני ורון. מאז אני לבד.

כשהגענו להוגוורסט, זה היה סיוט מתמשך. האחים קארו הכו אותנו וקיללו אותנו. זה לא כאב לי כמו שכאב לי בלב. הצלחתי לשרוד כיוון שהייתי עם נוויל ולונה. אך הם זה לא הארי. היומן הזה עוזר לי לפרוק את כל רגשותיי, למרות שאני לא כל כך אוהבת דברים כאלה רגשניים. החתך ביד שקיבלתי היום מאלקטו צורב לי. אך לי לא אכפת, אני אמשיך להלחם, גם אם זה יעלה לי בחיי!

לונה הלכה, אוכלי מוות גררו אותה הרכבת בחופשת חג המולד. זה רק נוויל ואני. בזמן האחרון הצטרפו אנשים רבים לצבא דמבלדור. אני מרחמת על ילדי השנה הראשונה. זה לא מגיע להם, הסבל הזה. הם חשבו שהשנה הראשונה שלהן תהיה מושלמת ובמקום זה, הם סובלים כאן במקום הנוראי הזה.

יש לי סיוטים בלילה על הארי, סיוטים שהוא נפצע, שכח ממני, או אפילו מת. אבל יש לי גם חלום טוב אחד, שבו אני מתחתנת עם הארי ונולד לנו ילד קטן, דומה מאוד להארי. אני לא יודעת אם הארי חי או מת. אין סימני חיים ממנו. לדעתי זה לא אפשרי שהוא מת. וולדמורט ואוכלי המוות היו אומרים זאת בקול וחוגגים.

מחר יוצאים לחופשת חג הפסחא. נפלא. אותו סיפור שעושים לנו כשיוצאים לחופשות. אנו עומדים במשך שלוש שעות, ואחים קארו עושים לנו בדיקות קפדניות, הופכים תיקים, מבלגנים את כל החפצים שלנו, רואים שכל כשורה. אני מקווה שלא יעשו לי את מה שעשו ללונה. אני ונוויל ניסינו לעצור את אוכלי המוות, אך ללא הצלחה מרובה. לונה לא יכלה לעשות כלום חוץ מלנסות להשתחרר מאחיזתם כיוון שאוכלי המוות לקחו לה את השרביט. אם ינסו לקחת את נוויל או אותי מחר, הם בוודאי יצליחו. חסר לנו בן אדם אחד, חסר לנו כוח...

אוי! איך אני מתגעגעת להארי!!!!!!!!

אני לא יודעת מה גרם לי להתאהב בו מעל לראש, השיער השחור הפרוע שפשוט רציתי להעביר את ידי בתוכו, או בכלל העיניים הירוקות המהפנטות שרק מבט אחד מהן גרם לי להסמיק. אבל דבר אחד אני יודעת. מבט אחד בפניו וידעתי שהוא אהבת האמת שלי, ואני לא הולכת לוותר עליו!

פאנפיק ראשון שלי! ת"ב בבקשה!