האריה, המכשפה והוגוורטס

בס"ד

ויתור זכויות לקלייב סטפלס לואיס, שזה בעצם ק"ס לואיס, ולג'ואן "ג'ו" רולינג, שזה בעצם ג'יי ג'יי רולינג ולא ג'יי קיי רולינג. שימו לב איך קוראים לסופר האהוב עליכם. קריאה מהנה!

פיטר, סוזן, אדמונד ולוסי מכירים היטב את ממלכתם. כשיצאו ממנה בטעות לאחר שחזרו לארונו של הפרופסור, הם הזדרזו לשוב פנימה כדי לשמור על הזמן. הזמן, כידוע, נע אחרת בנרניה מאשר בעולמם של בני האדם. לעיתים הוא מהיר יותר, לעיתים הוא איטי יותר, אך מה שבטוח הוא שברגע שיצאת מנרניה – אם ברצונך לשוב לאותה נרניה שעזבת מבלי לגלות שעברו מאות שנים – עליך לשוב לנרניה במהירות האפשרית, וכך הם בהחלט עשו.

"תראו," התמוגגה לוסי כששבו לשם וחזרו לגילם המבוגר הנרנייני, "כמעט דבר לא השתנה! אנחנו אפילו עדיין לבושים בבדי המלוכה שלנו!"

אדמונד גיחך. "טוב, כמה זמן בדיוק לא היינו פה? ברגע שהפרופסור יצא מהחדר, חזרנו לארון."

"לוסי צודקת, אנחנו לא יכולים לדעת עד שלא נמצא מישהו," אמרה סוזן.

פיטר חייך ונעצר. שלושת אחיו נעצרו אחריו.

"נדמה לי שמצאתי," הוא אמר. מולו עמד האריה האדיר והיפהפה, עם השאגות הנפלאות ביותר שאריה מסוגל להפיק, ועם משמעויות תיאולוגיות סבוכות שארבעת האחים פבנסי לא הקדישו להם חשיבה או משמעות. היה זה, כמובן, אסלן.

"ברוכים השבים," אמר להם אסלן, "הממלכה שלכם מתקשה לשרוד חודש ימים בלי ארבעת המלכים שלה."

"חודש ימים," חזר אחריו אדמונד, "חודש ימים! אתם רואים? זה הכל, נעדרנו רק חודש ימים."

"דברים רבים כל כך יכולים לקרות בחודש ימים, בן אדם," אמר לו אסלן, "בואו, חזרו לארמון שלכם."

אסלן ליווה אותם בדרכם אל טירת קייר פאראוול, שם מחכים עבורם ארבעת כיסאות המלכות. בדרכם הם לא נתקלו באף נפש חיה.

"איפה כולם?" שאלה לוסי בדאגה.

"מצאו פתח, או דרך," אמר אסלן, "פתח שדרכו עשויים להגיע בני אדם אחרים לנרניה מלבדכם."

"וזה טוב או רע?" שאלה לוסי בתמימות.

"זה בלתי נמנע, נכון?" שאלה סוזן.

"את צודקת, בת חווה," ענה לה אסלן. סוזן מעולם לא טרחה לציין זאת בפניו, אך היא מצאה את הכינוי "בת חווה" פוגעני במקצת.

"אז כל החיות המדברות, כל היצורים הפלאיים, הקנטאורים, הפאונים, כולם עברו ל... לעולמם של בני האדם?" שאל פיטר בפליאה. הוא ניסה לדמיין חיות מדברות קונות כרטיסים לרכבת התחתית.

"לא לעולם שלכם, אלא לעולם אחר של בני אדם," ענה אסלן, "עולם חדש שצעיר מעולמכם באלף שנים. עולם עם בני אדם, ועם קסם."

"וואו, קסם?" התלהבה לוסי, "כמו שאנחנו יכולים לעשות רק בנרניה? כמו שהמכשפה הלבנה יכולה לעשות רק בנרניה?"

"בהחלט, אלא שלא כל בני האדם יכולים," ענה האריה בתוגה, "וזה גרם לסכסוך בני הקוסמים לאלה שאינם קוסמים. הממלכה שרויה בכאוס, ורק באפשרותכם למנוע אותו."

"למה שנעשה את זה?" התגרה אדמונד.

"איך נעשה את זה?" הסתקרנה לוסי.

"מה הסכנות העומדות בפנינו אם נעשה את זה?" התחכמה לוסי.

פיטר הישיר מבט לעבר האופק. "מתי נעשה את זה?" הוא שאל.

אסלן צחק. "אתם בדיוק הארבעה להם אני זקוק," הוא אמר ובכך לא ענה על אף שאלה, כהרגלו, "כדי שהעולם ההוא יהיה עולם של שלום... לפחות בשלב הזה. אין לדעת מה יפקוד אותו בעוד אלף שנים, כאשר יהיה זהה לעולמכם שלכם כיום."

"איך אנחנו מגיעים לשם?" שאלה לוסי.

"רכבו על גבי," הציע אסלן, "בהתחשב בכך שלא נותרה כאן אף נפש חיה, יהיה זה הוגן מצידי."

העולם החדש היה משונה. הוא נראה כמו איך שימי הביניים נראו לפי מה שהאחים פבנסי למדו בבתי הספר שלהם. אפילו הם נתקלו בציד מכשפות, אלא שאותן מכשפות שרדו את שריפתן איכשהו.

"אלו הן מכשפות אמיתיות," הסביר להם אסלן ששינה את חזותו לחזות אדם, "הן מצננות את האש ובכך לא נפגעות."

הם המשיכו לטייל בעולם המשונה הזה.

"אפילו הגיאוגרפיה כאן זהה לעולמכם," הסביר אסלן, "אנחנו עכשיו עומדים על אדמת בריטניה. בעולמכם, בעוד אלף שנים, יהיה כאן ביתכם... או מה שנשאר ממנו לאחר ההפצצות של המלחמה."

"אז מה אנחנו צריכים לעשות?" שאל פיטר.

אסלן הראה להם שני ילדים בני פחות מעשר שמתקוטטים בעזרת שני מקלות.

"אלו הם שרביטים," הסביר להם אסלן, "והלידים האלה הם ילדי קוסמים, אלא שהם אינם שולטים בקסם שלהם כראוי. אין דרך בה יוכלו ללמוד כיצד לשלוט בכוחותיהם."

"אז נקים מקום בו יוכלו ללמוד," אמרה סוזן פתאום.

שלושת האחים הנותרים הסתכלו עליה.

"נקים ארבעתינו בית ספר לכישוף ולקוסמות בממלכה המשונה הזאת. אנחנו, כמובן, לא חייבים להיות פה לנצח. ניקח את... את הכובע שלך, פיטר, שיחליף אותנו כשניעדר."

"האם לזה כיוונת אותנו?" שאל אדמונד, "להקים בית ספר לכישוף ולקוסמות?"

"בהחלט," ענה אסלן.

"טוב, ברור שרק אנשים שהם באמת קוסמים צריכים ללמוד שם," אמר אדמונד, "לא אנשים שנהיו קוסמים בטעות. לכו תדעו מהיכן הם הגיעו לכאן, אולי הם הנתינים הנמלטים שלנו? לא, אני רוצה לסייע רק לקוסמים אמיתיים."

"מה זאת אומרת?" שאלה לוסי.

"זאת אומר, שרק מי שהוריו קוסמים, יוכל ללמוד בבית הספר החדש שנקים," ענה אדמונד.

"מה פתאום?" הזדעקה סוזן, "אם בילדים, שאינם בני קוסמים, מתעורר גם כן הצורך ללמוד, אני לא מתכוונת למנוע זאת מהם."

"נכון!" אישרה לוסי.

"אני מתכוונת למנוע זאת רק ממי ששכלו לא חריף מספיק," הוסיפה סוזן, "על בית הספר שנקים לשמור על רמה לימודית גבוהה."

"אני חולק עלייך," אמר פיטר, "יש להעניק גם לתלמידים רפי שכל את הזכות ללמוד בבית הספר לכישוך ולקוסמות."

"איפה המלכוד?" נאנחה לוסי. היא כבר ידעה למה לצפות.

"אבל כמובן," הוסיף פיטר תוך התעלמות מלוסי, "שרק האמיצים והנועזים יזכו ללמוד בבית הספר הזה. להיות קוסם פירושו להתמודד עם סכנות רבות."

"אבל דבר מכל תכונות האופי האלה לא יעזרו להם אם הם לא יהיו שאפתנים מספיק!" מחה אדמונד, "עלינו לקבל לבית הספר שלנו תלמידים שאפתנים בלבד!"

"לא! תלמידים חכמים בלבד!" סירבה סוזן.

"אמיצים בלבד!" צעק פיטר.

בעוד שלושתם מתווכחים, אסלן ניגש ללוסי. "לא טעיתי כשאמרתי שאת החביבה עליי," הוא אמר לה.

"נכון," אמרה לוסי, "לדעתי כל קוסם צריך לקבל את הזכות ללמוד בבית הספר שלנו, גם אם הוא לא שאפתן, אמיץ, חכם או בעל הורים קוסמים."

פיטר, סוזן ואדמונד השתתקו.

"נוכל לחלק את בית הספר שלנו לבתים," אמרה לוסי והעיניים שלה נצצו, "לבית פיטר יגיעו כל התלמידים האמיצים והנועזים."

פיטר נראה מהורהר כשחשב על זה.

"לבית אדמונד יתקבלו השאפתנים, ואלה שהוריהם קוסמים," המשיכה לוסי. נראה היה שמשהו מפריע לאדמונד.

"לבית סוזן יתקבלו כל התלמידים בעלי השאיפה לידע ובעלי השכל החריף," הוסיפה לוסי. סוזן חשבה שמשהו בזה לא כשורה.

"ובבית לוסי ילמדו כל השאר," סיימה לוסי.

"זה נשמע מבטיח," אמר פיטר, "אבל בית פיטר? בית אדמונד? בית סוזן? בית לוסי? זה נשמע קצת..."

"כן, אני מסכימה איתך," אמרה סוזן, ואדמונד הנהן גם הוא באישור.

לוסי הירהרה רגע. "טוב, אם נרצה, נוכל להמציא לעצמנו שמות אחרים בעולם הזה," היא אמרה לבסוף, "במקום בית פיטר, נוכל להגיד בית... אממ..."

"אנחנו כבר נחשוב על משהו," אמר פיטר, "בינתיים, כדאי שנשקוד על הקמת בית הספר הזה ועל בניית זהויות חדשות לעצמנו. איפה נקים אותו?"

"יש מקום מצויין בערבות סקוטלנד," אמר להם אסלן, "עלו על גבי ואקח אתכם לשם."

מיותר לציין מה היו השמות החדשים שבחרו לעצמם האחים לבית פבנסי.