מנעד רגשי של כפית- האמת

בעקבות הסיפור "מנעד רגשי של כפית" כפית אחת עתרה אלי בטענה שאני הצגתי כפיות באופן מבזה בפאנפיק "מנעד רגשי של כפית".
היא הגישה לי את סיפורה על עולמה הפנימי ודרשה ממני לפרסם אותו.
היתה לי ברירה? הסכמתי.

מנעד רגשי של כפית - האמת! 
שלום! אני מרגריטה הכפית! (למה לא קוראים לי כיפי הכפית? למה, לך קוראים בנאדמי בן האדם?)
 הפאנפיק "מנעד רגשי של כפית" מציג כפיות ככאלה שהמנעד הרגשי שלהן צר, כשטחיות, וככאלה שההבדל היחיד ביניהן הוא בגובה ובצבע.
כדי שתדעו שזה לא נכון, אציג לכם את עצמי ואת עולמי הפנימי.
אני כפית ותיקה ומוצלחת, הידית שלי מעוטרת היטב בדוגמה תלת מימדית ומעט פרחונית. אני בגובה ממוצע, נוחה ביותר, וערבבו באמצעותי קפה אלפי פעמים, השתמשו בי לאכילת גלידות, עוגות ושאר קינוחים פעמים רבות מספור, ואני הקישוט האידיאלי לסלטים קטנים ולממרחים.
בתוך הראש שלי (החלק שאתם נוהגים להכניס לפה, בני אדם מגעילים. מה רע בלאכול בידיים?)
יש עולם מלא, כמו לכל אדם, חיה וצמח. חשבתם שלחפצים אין עולם פנימי? טעיתם!
השמחה שלי היא כפית של זהב, מעוטרת כמעט כמוני, רק בדוגמה פרחונית יותר. רקועה לה דוגמה של פרח גם על הראש.
היא, כמובן, עליזה וחייכנית. (מי הגזען שאמר שכפיות לא יכולות לחייך?) היא אוהבת לערבב קפה ושוקו עם קצפת, ולעמוד במתקן לייבוש סכו"ם. רק ככה אפשר לפטפט כמו שצריך עם הסכו"ם האחרים. (למה לא במגרה אתם שואלים?? כי שם אנחנו ישנים, כאילו?)
הכעס שלי, שהיתה פעילה מאוד בזמן קריאת הפאנפיק המחפיר של גרהס, היא כפית קטנה, עשויה נחושת שרקועה על הידית שלה דוגמה של להבות, שהופכת לאש אמיתית כשהיא מתעצבנת.
(למה היא לא אדומה? כי היא לא כפית פלסטיק! אף אחד מהרגשות שלי לא נראה כמו כפית מפלסטיק!)
גועל היא אחד הרגשות החשובים לי. היא כפית כסופה שהידית שלה משובצת באבני ברקת ירוקות כדשא.
היא לא אוהבת שמשתמשים בי לאכילת קורנפלקס. זה תפקיד לכפיות מפלסטיק! מה שמוביל אותי לזה שהיא שונאת כפיות מפלסטיק. הן כל כך ילדותיות.
הפחד שלי היא כפית מכסף, שיש לה על הידית אבן אחלמה סגולה.
היא מפחדת שיאבדו אותי או שיעקמו אותי או שאני אשבר.
והעצב שלי היא כפית ממתכת בצבע אפור כהה, משובצת אבן ספיר כחולה בצורת טיפה, והיא נהיית עצובה כשמשאירים אותי לישון במגרה למשך יותר מדי זמן.
יש לי כמובן בראש מפקדה יפהפיה בצבע קרם, מלאה במתקנים יוקרתיים לסכו"ם. יש בכל מקום אבני חן וריקועים יפים על מתכת. הקיר שעליו נמצאים כדורי הזכרון של אותו יום נראה קצת כמו מדיח כלים.
איי האישיות שלי גם הם מרשימים.
אי היופי, שבמרכזו נמצא פסל זהב שלי והוא מלא אבני חן וריקועי מתכת. הוא בנוי מזכרון ליבה שבו אני יוצאת מהמארז לאוויר העולם ואחת הילדות במשפחה אומרת שאני הכפית הכי יפה בעולם. זה זכרון של שמחה וגועל ביחד. גועל כי הילדה הזאת מכוערת.
יש גם את אי הקפה. יש מצב שכל הערבובים האלה עשו אותי מכורה לקפה. במרכז האי יש כמובן, ספל קפה ענק. מסביבו יש פולי קפה ענקיים.
הוא בנוי על זכרון ליבה שמח של הקפה הראשון שערבבתי.
(נס קפה עם הרבה חלב ובלי סוכר, תודה ששאלתם.)
יש את אי כפיות הפלסטיק. זה אי של גועל. אני שונאת כפיות פלסטיק. יש עליו ערימה של כפיות פלסטיק ענקיות וצבעוניות להחריד.
זכרון ליבה: כפית פלסטיק צהובה שמקשקשת לי בראש על כמה שבן האדם הקטן והמנוזל הוא חמוד.
יש גם את אי החברות. יש שם פסל שלי עם החברה הכי טובה שלי, בוניטה, כפית ארוכה עם ספירלה על הראש. זה אי עצוב כי היא הלכה לאיבוד. היא לא תחזור. זיכרון ליבה שבו תוקעים את שתינו באותה קופסה של חמאת בוטנים וככה אנחנו מכירות. פעם זה היה זיכרון שמח, אבל עכשיו הוא עצוב. אין לי חברות עכשיו.
זה הכל, אני שמחה שקראתם את סיפור חיי המרגש.
פרגנו בתגובות אם אתם אוהבים כפיות מקושטות יפה ושונאים כפיות פלסטיק!

הדעות המובאות כאן הן של הכפית מרגריטה ולא שלי. אין לי בעיה עם כפיות מפלסטיק. 

אם אתן כפיות מפלסטיק ונפגעתן, אנא פנו אל מרגריטה בנושא ולא אלי.