שיכחה

וואו. הדבר הזה הוא בעל 1340 מילים בדיוק. תהיו גאים בי ^^

הימים הבאים התחלקו לוי לשני חלקים עיקריים. החלק הראשון, והמשעמם במיוחד, היה החלק של הבדיקות. היו מוצאים את וי מהחדר אל אחד מהחדרים הענקיים שהיו במחלקה ובדקו כל מיני פרטים קטנים שוי בכלל לא הבין למה הם משנים. הם בדו את המשקל, הגובה, לחץ דם ועוד כל מיני שטויות קטנות, טורחים כל הזמן להזכיר לו שאת הבדיקות החשובות באמת עשו לו בזמן שהיה מעולף. 

החלק השני היו השעות בהם היה נשאר בחדרו לבד עם ג'יין. ככל שעבר הזמן הוא גילה שאותה אישה שנראתה כבת שבעים עם הפנים חמורות הסבר היא אישה דווקא מאוד... נחמדה. נחמדה בצורה מאוד מוזרה, אם מותר לו לציין. הם היו מבלים שעות בהם היא הייתה אמורה להשגיח עליו שיאכל וישן בדיבורים על דברים חסרי חשיבות. הוא שאל אותה מה היא חושבת שקרה לו בעבר, והיא הייתה שואלת אותו אם הוא זוכר כמה דברים בסיסים. (ונראה היה שלדעת ג'יין טעם הגלידה האהוב על וי הוא הרבה יותר חשוב מכמה יחידות עשה בבגרות מתמטיקה.) מהשיחות איתה גילה בעצם שבמהלך התאונה שעבר הוא שבר משהו בצוואר (וזה הסביר את הדבר המוזר הזה שלופף לו סביב הצוואר), שהוא גר עם נאמג'ון בדירה קטנה בתוך סיאול, ושהוא עבד במשך כמה זמן במסעדנות.

"וי, אני נכנסת, אתה לבוש?" וי שמע קול מבעד לדלת וזיהה את קולה של ג'יין. הוא החזיר לה 'כן' כתשובה והיא פתחה את הדלת.

היה מרוח למטפלת שלו חיוך ניצחון על הפנים ווי קימט את מצחו. "קרה משהו מיוחד?" שאל אותה.

"כן," היא ענתה. "איך ידעת?"

"די אפשר לראות את זה דרך החיוך הענק שיש על הפרצוף. אבל לפעמים את מחייכת מסיבות ממש רעות, כמו לדוגמא, שגילית איך מלחמת האינסוף הסתיים, את צחקת. פאקינג. צחקת."

ג'יין גיחכה, כאילו הקטע הזה עם מלחמת האינסוף לא היה הדבר המרושע ביותר שעשתה אי פעם, סגרה את הדלת ושאלה, "עכשיו, אתה רוצה את החדשות הטובות, או הטובות ממש?" ולפני שוי הספיק לענות, היא הושיטה לו ניילון שקוף שהיו בתוכו שני דפים שהיו מסודרים בסדר מופתי, בצורה שהזכירה לו קצת את התעודות שקיבל ביסודי.

הוא לקח את הניילון עם הדפים בתוכו והסתכל עליהם ואז על ג'יין. "מה זה?"

"מסמכים."

וי נאנח. "את זה הבנתי, אבל של מה?"

"שלך." ג'יין חייכה חיוך מרוצה. "כתוב בו הכל על העבר שלך."

"יא," וי הסתכל על ג'יין ואושר התחיל למלא אותו. הוא לא חשב שיצליח להיזכר בכל העבר שלו לבד. זה היה יותר מידי. הוא התחיל לקפצץ במקום. הוא ירד מהמיטה הלא נוחה עד כאב וחיבק את ג'יין חזק. "תודה לך נונה." הוא אמר בחיוך גדול.

כאשר וי הפסיק לחבק את ג'יין ועלה למיטה היא הודיעה לו,  "מורידים לך את הספוג שאתה כל כך שונא מהצוואר שלך בערב."

ואם זה היה אפשרי, החיוך שלו התרחב עוד יותר.

"תודה שהודעת לי על זה נונה."

-

לאחר כמה שעות ג'יין יצאה להפסקה שהובטחה לה והשאירה את המטופל שלה לבהות בקיר בשעמום. הוא התחיל לתהות אם הוא היה משתעמם ככה אם היו לו דברים אחרים לעשות. כמו ספרים, או כלי ציור, או- טלפון! הרעיון של הטלפון נשמע מדהים. הוא קבע שהוא ישאל את ג'יין שהיא תחזור אם יש לו דרך להשיג אחד.

פתאום וי נזכר במסמכים שג'יין הביאה לו והוא ירד ממיטתו, הולך לעבר השידה. ידו עמדה לפתוח את המגירה אך דפיקות בדלת עצרו אותו מלעשות זאת.

וי נאנח בשקט והלך לראות מי הגורם שהפריע לו. למרות שרב הסיכויים שזו ג'יין, חשב, ועליה אני יכול להתעצבן כמה שבא לי.

וי פתח את הדלת והאכזבה שהרגיש קודם התחלפה בבילבול. הוא הסתכל משמאלו וראה בחור, שנראה היה כאילו שכח מקיומה של המעלית ועלה את כל חמשת הקומות עד הקומה של וי ברגל, וזה, ממש לא מומלץ. שערו הבהיר של הבחור נדבק למצחו מרב זעה והוא התנשם בכבדות. עיניו היו עצומות וידיו שמוטות לצידי גופו.

"שלום?" וי ספק אמר ספק שאל בעודו מסתכל על הבחור.

הבחור קפץ במקום. "כוסעמק," אמר. "הבהלת אותי." נראה שהוא עדיין לא ראה את וי.

"אתה צריך משהו, או שאני סתם הייתי קורבן לטימטום בכך שדפקת לי בדלת?"

כשוי סיים את דבריו מבטו של הבחור קפץ מהריצפה אל וי. "אומיגאד." וי שמע את הבחור ממלמל. "וואו. אומיגאד. אני-" עוד כל מיני מילים שלא קשורות אחת לשניה יצאו מפיו של הבחור.

וי כיחכח בגרונו והבחור סופסוף שם לב שכל מה שוי עשה בזמן שמלמל היה להסתכל עליו, לא מבין. "אני לא מאמין, זה פשוט... טאהטאה!"

את המילה האחרונה, שהייתה לא מובנת בעליל, אמר הבחור כאשר בצעד גדול הוא קם וחיבק את וי חיבוק גדול.

עינייו של וי נפתחו לרווחה והוא לא ידע איך להגיב. הוא שם את ידיו סביב גבו של הבחור כי לא היה לו כל כך נח להשאיר אותם מעופפות באויר בחוסר מטרה. "א- אני-" הוא התחיל לומר אך נקטע שוב פעם בגלל הבחור שחיבק אותו.

"אני כל כך מצטער שלא ביקרתי אותך קודם. אני פשוט חבר נורא," הוא יילל.

הוא הפסיק את החיבוק, הסתכל במבט בוחן על וי וכלא את כתפיו בשתי ידיו. "עכשיו, תגיד לי את האמת, אני מזיע?"

השינוי החד בנימה של הבחור גרמה לוי לפלוט צחוק ולחיוך גדול להעלות על פניו. הוא הרגיש פתאום הרבה יותר טוב עם הבחור שחיבק אותו בלי שום אזהרה. "טוב, קצת..."

הבחור פלט ציחקוק נבוך. "סליחה," מילמל.

"קוראים לי נאמג'ון, אגב."

"אוקיי..."

השתיקה שלטה במשך כמה דקות עד שוי החליט לשבור אותה. "רוצה להכנס לחדר?"

נאמג'ון משך בכתפיו ונכנס אחרי וי לחדר. הוא התיישב על כיסא מפלסטיק שהיה ליד המיטה ווי עליה. השקט שרר בשקט במשך כמה דקות, בהם וי חשב על התחלה של שיחה וניסה להתחמק מהמבט הבוחן של נאמג'ון עליו.

"בשיא הכנות," נאמג'ון אמר, קוטע את השקט בחינניות, "אני לא חושב שאתה זוכר אותי."

וי חייך בביישנות ומשך בכתפיו. "סליחה..." מלמל. הוא תהה מאיפה האומץ של הנאמג'ון הזה לומר כאלו דברים מבלי להרגיש מבויש אפילו.

"אוקיי," נאמג'ון אמר, הוא נשמע קצת לחוץ. "אתה חושב שכדאי שנעשה, ל'יודע, סוגשל הכרות רשמית כזו?"

"למה לא." אמר וי. "תתחיל אתה."

"המ, טוב... אז השם המלא שלי הוא קים נאמג'ון. אני חושב שנפגשנו בכיתה י'. כלומר, שאתה היית בח' ואני הייתי בי'. לא היו לי אז כל כך הרבה חברים והיית סוגשל מושיע כזה. כאילו, חוץ מהקטע של להעתיק שיעורים." וי פלט צחוק בתגובה למה שאמר ונאמג'ון נראה פתאום בטוח יותר בעצמו. "אה, ואני עובד בתור ראפר באיזשהו בר שיש בסיאול. וזהו בערך."

וי חייך לעברו ונאמג'ון החזיר חיוך. נראה היה כאילו החיוכים שוי נתן לו עודדו את נאמג'ון.

"רוצה לספר לי קצת על מה שאתה זוכר?" שאל.

"למען האמת לא הרבה." ענה וי. "אני זכרתי אותך ואת שני האחים שלי. אומנם לא באיך שאתם ניראים אבל אני מניח שזה גם משהו... ואנחנו גרים ביחד, נכון?" נאמג'ון הנהן, ווי שמח שלפחות את זה זכר. "למרות שאת ההורים שלי אני לא ממש זוכר, כאילו, בכלל לא-"

נאמג'ון הנהן ווי היה לא בטוח לגבי הנימה בה אמר את הדברים. "אני גם לא הכרתי אותם. הם נפטרו שהיית ממש צעיר."

"מי גידל אותי?" שאל וי בבלבול.

"דודה שלך," אמר נאמג'ון. "היא ממש נחמדה, למרות שלפי מה שהבנתי אתם לא בקשר כל כך טוב."

"לפי מה שהבנת?" וי חזר על דבריו של נאמג'ון בשאלה.

"לא הסכמת לספר לי." נאמג'ון עשה פרצוף עצוב. זה היה נראה כל כך פתטי ומזיוף עד שוי פרץ בצחוק.

"מה?" נאמג'ון שאל עם חיוך על פניו.

וי צחק בתגובה.

-

הערב כבר הגיע ווי מצא את עצמו הולך אחריו ג'יין למחלקה שבה היו אמורים להוריד לו את הספוג המציק מהצוואר.

המקום בו ג'יין עצרה אותו לא היה שונה במיוחד משאר בית החולים. הוא היה איזור מרובע גדול, עם שבעה דלתות שונות. כיסאות בצבע שחור הוצמדו לאחד מהקירות והוא ראה שם כמה נערים בני גילו יושבים שם, משעוממים. החלק התחתון של הקירות היו בצבע כחול בהיר, דבר שהיה יכול להוסיף קצת הרגשה מנחמת, אך עם כל האנשים העייפים והאווירה הדחוסה הצבע גרם לוי להרגיש מדוכא.

"תשב פה ותחכה לתור שלך." אמרה ג'יין. היא נשמעה עייפה, אז וי נתן לה ללכת בלי קיטורים מיותרים.

"ביי," מלמל. היא התעלמה ממנו והתחילה להתרחק. הוא הניח שג'יין הולכת לשתות קפה. למרות שהוא לא אהב,  הוא שמע שזה מה שאנשים עושים כשהם עייפים, עצובים, או סתם בלי מצב רוח. כשחשב על זה כך, זה הזכיר לו קצת אלכוהוליזם, רק שאת שתיית הקפה עושים בדעת פיקחת. וזה בעצם ההבדל היחיד.

הוא התיישב בחבטה ליד אחד מהנערים. הוא נשען על הקיר כך שראשו היה מופנה אל התיקרה, שערו הכתום היה מבולגן, הוא נשך את שפתיו התחתונות וכיווץ את גבותיו ועיניו העצומות.

לפני שוי הספיק לחשוב הוא שאל את הנער, "אתה אוהב קפה?"

הנער פתח את עיניו ופנה להסתכל על וי בבילבול. כל חוסר הנוחות שהוא הקרין מקודם נעלמה בהדרגה. "מה?"

הפרק הקודם		הפרק הבא